קידושין דף מד - נערה המקבלת קידושיה

  • הרב אביהוד שורץ

הגמרא בדף מ"ד עוסקת בהרחבה במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בדין קידושי נערה המאורסה: לדעת ר' יוחנן, אביה בלבד רשאי לקדשה, בעוד שלדעת ריש לקיש אף היא רשאית לקדש עצמה, אלא אם כן נפסוק כדעת ר' יהודה, שאין שתי ידיים זוכות כאחת. על הכרעת ההלכה במחלוקת זו מספרת הגמרא (דף מ"ד עמוד א'):

"חברותא כולה כר' יוחנן, וצווח ריש לקיש כי כרוכיא "ויצאה והיתה", וליכא דאשגח ביה".

אם כן, ההלכה הוכרעה כדעת ר' יוחנן, למרות "צווחותיו" של ריש לקיש על ההשוואה ההכרחית שבין קבלת קידושין וקבלת הגט. התוספות כאן מעירים, שגם ריש לקיש מוכרח להודות שההשוואה בין גיטין וקידושין אינה מושלמת ואינה כוללת את ההלכות כולן, אלא ש"מכל מקום יש לנו להשוותם בכל מה שנוכל מלשון ויצאה והיתה, ואם כן אין לנו לחלק בין קידושין לגירושין בנערה". על כל פנים, ר' יוחנן סבור שבעניין זה אכן אין להשוות בין קידושין וגירושין.

מן הטעם שמציעה הגמרא לדברי ר' יוחנן נראה, שלנערה אכן אין יד כלל. לפיכך, ברור שהיא אינה יכולה לקדש עצמה, ואפילו בגירושין, שבהם מפורש שיכולה לקבל גיטה, הסיבה היא אך ורק משום שניחא לאביה בכך. אלא שמאידך, נערה איננה קטנה, ועל כן קשה לומר שאין לה יד כלל. אמנם, התורה נתנה לאב את האפשרות לקדש את בתו, ואולם הדבר לא הופך אותה למי שאינה בת דעת, שאין לה יד כלל!

אפשר, שבנקודה זו עצמה נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש. ריש לקיש מבין, שאם נערה מתגרשת בקבלת הגט, הרי שיש לה יד. ממילא, ההיקש ויצאה והיתה מחייב לומר שכשם שהיא מקבלת גיטה, כך היא מקבלת קידושיה. הפני יהושע מרחיב בהסבר זה, וטוען שלדעת ריש לקיש עיקר הגירושין הם בקבלת הנערה עצמה, משום שהתורה קבעה בפירוש "ונתן בידה". ידו של האב בהקשר זה אינה אלא "יד יתירה" (ביטוי שמקורו בסוגיה המקבילה בגיטין ס"ד), אך היא אינה עיקר העניין. הפני יהושע מוסיף, שלדעת ריש לקיש ההיקש "ויצאה והיתה" מחייב להשוות את ההלכות המרכזיות והעקרוניות שבין הגיטין והקידושין. אם עיקר קבלת הגט של נערה המאורסה הוא על ידה, ולא על יד אביה, הרי שמדובר על הלכה בסיסית ומרכזית, ועל כן יש ליישמה גם בקידושין.

לעומת ריש לקיש, ר' יוחנן סבור שבכל הנוגע לשאלה האם יש או אין לה יד – ברור שיש לה יד, משום שכאמור היא אינה קטנה. אלא, שהתורה קבעה שלמרות שיש לה יד, אביה הוא האחראי על קידושיה. כך קבעה חכמתו יתברך, שאף בגיל שלאחר הקטנות, נכון יותר שהאב הוא זה שימצא את החתן לבתו (אם כי מאידך גיסא אף היא צריכה לתת את הסכמתה, כפי שלמדנו בדף מ"א לעיל). אם כך, כל ההלכות כולן לא באו אלא לשרת מטרה זו, ולאפשר לאב לדאוג לבתו באופן המיטבי. אשר על כן, אמנם לגירושין יש לה יד, שכן היא חוזרת לרשותו, ואולם היא אינה רשאית לקדש עצמה, משום שכל מטרת התורה היתה שאביה יקדשה, ולא היא עצמה. בהמשך לדברי הפני יהושע, הרי שאליבא דר' יוחנן ברור שבכל מקרה הקבלה המרכזית יותר היא זו של האב, ועל כן יש לחלק כאמור בין גיטין וקידושין.