קידושין דף נג – מעשר שני ממון גבוה

  • הרב אברהם סתיו

במשנה (נב ע"ב) הובאה מחלוקת תנאים בעניין המקדש אישה במעשר שני:

מעשר שני, בין בשוגג בין במזיד - לא קידש, דברי ר' מאיר; ר' יהודה אומר: שוגג - לא קידש, מזיד - קידש.

בגמרא (נג ע"ב) מבואר כי לדעת רבי יהודה אין מניעה עקרונית לקדש אישה במעשר שני, אלא שכאשר אדם עושה זאת בשוגג, אנו אומדים שאינו חפץ בכך, בשל האפשרות שבדרך לירושלים יאבד המעשר. עמדה זו של ר' יהודה עומדת בניגוד לדעת רבי מאיר, הסבור כי יש בעיה מהותית בקידושין כאלו, ולכן אינם חלים גם אם נעשו במתכוון. עוד מבואר בגמרא (נד ע"ב) כי מחלוקת תנאים זו היא מחלוקת מהותית בהבנת מעמדו של מעשר שני: לדעת רבי מאיר הוא "ממון גבוה", ואילו לדעת רבי יהודה הוא "ממון הדיוט".

ננסה לבחון מחלוקת זו מתוך סוגייתנו (נג ע"א), שדנה במקור של שיטת רבי מאיר:

מנא הני מילי? אמר רב אחא בריה דרבא, משמיה דגמרא: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה' " (ויקרא כז, ל), לה' הוא - ולא לקדש בו אשה.

בשלב זה נראה כי המקור הוא מן המילה "לה'". הגמרא מקשה על כך מחפצים אחרים שנאמר בהם "לה'" ולמרות זאת מותר לקדש בהם את האישה. משום כך מביאה הגמרא (נג ע"ב) אופן אחר ללמוד את הדין:

תרגמה רבין סבא קמיה דרב, אמר קרא: הוא, בהוייתו יהא.

נראה כי יש במקורות אלו כדי לרמוז על שתי גישות שונות בהבנת שיטת רבי מאיר. שתי גישות אלו נידונו באריכות בכתבי האחרונים, ובעיקר אצל תלמידי ר' חיים מבריסק.

אופן אחד להבין את שיטת ר' מאיר הוא שהמעשר הינו ממון גבוה "ממש". דהיינו, המעשר שייך מבחינה ממונית לקב"ה, ואילו לבעלים האנושי קיימת רק זכות ומצוות אכילה. נראה כי אופן זה מתיישב היטב עם הדרשה "הוא בהווייתו יהא". דהיינו, המעשר שייך לקב"ה ואין לאדם אפשרות לשנות את הסטטוס שלו.

עם זאת, הדרשה "לה' ולא לקדש בו" עשויה ללמד על כיוון אחר. משמע מלשון הדרשה שהיא מתייחסת לשאלת אופן השימוש המותר במעשר, ולא למעמדו המהותי. כך, התוספות יום טוב כתב שדרשה זו נאמרה בכלל לשיטת רבי יהודה, הסבור שמעשר "ממון הדיוט", ואילו לדעת רבי מאיר אין בה צורך! (ועיין בפני יהושע כאן שדחה את דברי התוי"ט)

על פי כיוון זה, ניתן לומר כי עצם הבעלות הממונית על המעשר שייכת לאדם, ואילו דין "ממון גבוה" עניינו רק סדרה של הגבלות על אופני השימוש המותרים במעשר. ההשלכה של גישה זו היא שאפשר יהיה לקיים במעשר מצוות התלויות בדין "לכם" (נטילת לולב; אכילת מצה ועוד), משום שיש לאדם בעלות ממונית על החפץ.

במשנה (נב ע"ב) הובאה מחלוקת תנאים בעניין המקדש אישה במעשר שני:

מעשר שני, בין בשוגג בין במזיד - לא קידש, דברי ר' מאיר; ר' יהודה אומר: שוגג - לא קידש, מזיד - קידש.

בגמרא (נג ע"ב) מבואר כי לדעת רבי יהודה אין מניעה עקרונית לקדש אישה במעשר שני, אלא שכאשר אדם עושה זאת בשוגג, אנו אומדים שאינו חפץ בכך, בשל האפשרות שבדרך לירושלים יאבד המעשר. עמדה זו של ר' יהודה עומדת בניגוד לדעת רבי מאיר, הסבור כי יש בעיה מהותית בקידושין כאלו, ולכן אינם חלים גם אם נעשו במתכוון. עוד מבואר בגמרא (נד ע"ב) כי מחלוקת תנאים זו היא מחלוקת מהותית בהבנת מעמדו של מעשר שני: לדעת רבי מאיר הוא "ממון גבוה", ואילו לדעת רבי יהודה הוא "ממון הדיוט".

ננסה לבחון מחלוקת זו מתוך סוגייתנו (נג ע"א), שדנה במקור של שיטת רבי מאיר:

מנא הני מילי? אמר רב אחא בריה דרבא, משמיה דגמרא: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה' " (ויקרא כז, ל), לה' הוא - ולא לקדש בו אשה.

בשלב זה נראה כי המקור הוא מן המילה "לה'". הגמרא מקשה על כך מחפצים אחרים שנאמר בהם "לה'" ולמרות זאת מותר לקדש בהם את האישה. משום כך מביאה הגמרא (נג ע"ב) אופן אחר ללמוד את הדין:

תרגמה רבין סבא קמיה דרב, אמר קרא: הוא, בהוייתו יהא.

נראה כי יש במקורות אלו כדי לרמוז על שתי גישות שונות בהבנת שיטת רבי מאיר. שתי גישות אלו נידונו באריכות בכתבי האחרונים, ובעיקר אצל תלמידי ר' חיים מבריסק.

אופן אחד להבין את שיטת ר' מאיר הוא שהמעשר הינו ממון גבוה "ממש". דהיינו, המעשר שייך מבחינה ממונית לקב"ה, ואילו לבעלים האנושי קיימת רק זכות ומצוות אכילה. נראה כי אופן זה מתיישב היטב עם הדרשה "הוא בהווייתו יהא". דהיינו, המעשר שייך לקב"ה ואין לאדם אפשרות לשנות את הסטטוס שלו.

עם זאת, הדרשה "לה' ולא לקדש בו" עשויה ללמד על כיוון אחר. משמע מלשון הדרשה שהיא מתייחסת לשאלת אופן השימוש המותר במעשר, ולא למעמדו המהותי. כך, התוספות יום טוב כתב שדרשה זו נאמרה בכלל לשיטת רבי יהודה, הסבור שמעשר "ממון הדיוט", ואילו לדעת רבי מאיר אין בה צורך! (ועיין בפני יהושע כאן שדחה את דברי התוי"ט)

על פי כיוון זה, ניתן לומר כי עצם הבעלות הממונית על המעשר שייכת לאדם, ואילו דין "ממון גבוה" עניינו רק סדרה של הגבלות על אופני השימוש המותרים במעשר. ההשלכה של גישה זו היא שאפשר יהיה לקיים במעשר מצוות התלויות בדין "לכם" (נטילת לולב; אכילת מצה ועוד), משום שיש לאדם בעלות ממונית על החפץ.

במשנה (נב ע"ב) הובאה מחלוקת תנאים בעניין המקדש אישה במעשר שני:

מעשר שני, בין בשוגג בין במזיד - לא קידש, דברי ר' מאיר; ר' יהודה אומר: שוגג - לא קידש, מזיד - קידש.

בגמרא (נג ע"ב) מבואר כי לדעת רבי יהודה אין מניעה עקרונית לקדש אישה במעשר שני, אלא שכאשר אדם עושה זאת בשוגג, אנו אומדים שאינו חפץ בכך, בשל האפשרות שבדרך לירושלים יאבד המעשר. עמדה זו של ר' יהודה עומדת בניגוד לדעת רבי מאיר, הסבור כי יש בעיה מהותית בקידושין כאלו, ולכן אינם חלים גם אם נעשו במתכוון. עוד מבואר בגמרא (נד ע"ב) כי מחלוקת תנאים זו היא מחלוקת מהותית בהבנת מעמדו של מעשר שני: לדעת רבי מאיר הוא "ממון גבוה", ואילו לדעת רבי יהודה הוא "ממון הדיוט".

ננסה לבחון מחלוקת זו מתוך סוגייתנו (נג ע"א), שדנה במקור של שיטת רבי מאיר:

מנא הני מילי? אמר רב אחא בריה דרבא, משמיה דגמרא: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה' " (ויקרא כז, ל), לה' הוא - ולא לקדש בו אשה.

בשלב זה נראה כי המקור הוא מן המילה "לה'". הגמרא מקשה על כך מחפצים אחרים שנאמר בהם "לה'" ולמרות זאת מותר לקדש בהם את האישה. משום כך מביאה הגמרא (נג ע"ב) אופן אחר ללמוד את הדין:

תרגמה רבין סבא קמיה דרב, אמר קרא: הוא, בהוייתו יהא.

נראה כי יש במקורות אלו כדי לרמוז על שתי גישות שונות בהבנת שיטת רבי מאיר. שתי גישות אלו נידונו באריכות בכתבי האחרונים, ובעיקר אצל תלמידי ר' חיים מבריסק.

אופן אחד להבין את שיטת ר' מאיר הוא שהמעשר הינו ממון גבוה "ממש". דהיינו, המעשר שייך מבחינה ממונית לקב"ה, ואילו לבעלים האנושי קיימת רק זכות ומצוות אכילה. נראה כי אופן זה מתיישב היטב עם הדרשה "הוא בהווייתו יהא". דהיינו, המעשר שייך לקב"ה ואין לאדם אפשרות לשנות את הסטטוס שלו.

עם זאת, הדרשה "לה' ולא לקדש בו" עשויה ללמד על כיוון אחר. משמע מלשון הדרשה שהיא מתייחסת לשאלת אופן השימוש המותר במעשר, ולא למעמדו המהותי. כך, התוספות יום טוב כתב שדרשה זו נאמרה בכלל לשיטת רבי יהודה, הסבור שמעשר "ממון הדיוט", ואילו לדעת רבי מאיר אין בה צורך! (ועיין בפני יהושע כאן שדחה את דברי התוי"ט)

על פי כיוון זה, ניתן לומר כי עצם הבעלות הממונית על המעשר שייכת לאדם, ואילו דין "ממון גבוה" עניינו רק סדרה של הגבלות על אופני השימוש המותרים במעשר. ההשלכה של גישה זו היא שאפשר יהיה לקיים במעשר מצוות התלויות בדין "לכם" (נטילת לולב; אכילת מצה ועוד), משום שיש לאדם בעלות ממונית על החפץ.