קידושין דף פא – ייחוד כשאין חשש איסור

  • הרב אברהם סתיו

הדפים האחרונים של מסכת קידושין עוסקים באיסור ייחוד הוא האיסור של גבר ואישה להימצא יחד לבדם. איסור זה קשור בפשטות לחשש שמא יבואו לידי עבירה, ואכן אחד המקורות לאיסור יחוד הוא מעשה אמנון ותמר שהסתיים ביחסי אישות כפויים (סנהדרין כא ע"א). ממילא עולה השאלה: מהו הדין כאשר אין חשש ריאלי שיגיעו לידי איסור? דוגמה הפכה לצערנו לנפוצה לאחרונה היא השאלה: האם מותר לגברים בעלי נטייה מינית הומוסקסואלית להתייחד עם נשים? שהרי הם אינם נמשכים אליהן כלל ואין חשש שיגיעו לידי עבירה!

כבר בדברי חז"ל אפשר למצוא מציאויות רבות שהוחרגו מאיסור ייחוד. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא דין ייחוד עם קרובות שנידון בסוגייתנו. במשנה (פ ע"ב) נאמר:

מתייחד אדם עם אמו ועם בתו.

ובגמרא (פא ע"ב) הובאה מחלוקת אמוראים בעניין:

אמר רב יהודה אמר רב אסי: מתייחד אדם עם אחותו, ודר עם אמו ועם בתו. כי אמרה קמיה דשמואל, אמר: אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה, ואפילו עם בהמה.

השולחן ערוך פסק להלכה את דברי המשנה, שמותר להתייחד רק עם אמו ובתו, אולם הרא"ש (קידושין ד, כד) פסק כרב אסי שמותר להתייחד עם אחותו, וכן כתבו להלכה רוב ככל הפוסקים (אגרות משה אה"ע ד סה; שבט הלוי ה, רא). יתר על כן, יש מן הפוסקים שהתירו גם ייחוד עם שאר קרובות (לבוש אה"ע כה, א; רש"ש קידושין פא ע"ב).

מהי משמעותו של היתר זה? נראה שאפשר להבין את ההיתר בשתי דרכים:

א. דין מיוחד שנאמר בקרובות ונלמד מדברי הפסוק שהתיר לבן להתייחד עם אמו.

ב. קיימת סברה שאין חשש לעבירה בתוך מערכת יחסים כזו שאין בה מתח מיני.

הנפקא-מינה הידועה ביותר לחקירה זו היא דין ילדים מאומצים: לדעת הציץ אליעזר (ח"ו סי' מ פרק כא) אפשר להתיר ייחוד עם ילדים מאומצים, משום שגם בהם קיימת סברת ההיתר שאין דרכם לבוא לידי עבירה (על פי לבוש אה"ע כב, א), וכן כתב רבי חיים דוד הלוי (עשה לך רב ג, לט). מאידך, המנחת יצחק (ט, קמ), הדברי יציב (מו) ושבט הלוי (ו, קצו) חלקו על היתר זה.

לענייננו יש מקום להשוות דין זה לנידון דידן, משום שבשני המקרים מדובר במקרה שלא הוגדר על ידי חז"ל כמותר אף שבפועל אין בו חשש עבירה. אמנם יש גם אפשרות לחלק לשני הכיוונים: מחד, המקרה של ילדים מאומצים מבוסס על היתר שיסודו בגמרא, ויש לו בסיס מציאותי מוגדר בניגוד להומוסקסואליות שהיא מצב נפשי אישי שאין לו התייחסות במקורות. מאידך, במקרה של ילדים מאומצים מדובר בסופו של דבר במקום שיש בו אפשרות למשיכה מינית (וכבר היו דברים מעולם), מה שלא אפשרי אצל הומוסקסואל מובהק.

דוגמה נוספת שיש לדון בה היא דין אישה זקנה. הדעת נותנת, וגם בדברי חז"ל יש מקורות לכך, שאין חשש רב שאדם יתפתה לעבור עבירה עם אישה זקנה. עם זאת, הרמב"ם (איסו"ב כב, א) והשו"ע (אה"ע כב, א) הדגישו שאיסור ייחוד נאמר בכל אישה, "בין זקנה בין ילדה". מדבריהם יש מקום לדייק שאיסור ייחוד נאמר גם במקרים שבהם בפועל אין משיכה מינית.

עם זאת, בדבריהם לא ברור על איזו זקנה מדובר. משמע בפשטות שהכוונה היא לזקנה בניגוד לילדה, היינו לאישה מבוגרת (והרדב"ז נקב בגיל ארבעים), ובמקרה כזה אמנם לא קיים הסיכון שקיים במקרה של בחורה צעירה, אך עדיין יחסי אישות אינם דבר מופרך. שאלתנו דומה יותר למקרה שבו האישה היא "זקנה" בלשון מודרנית, כגון אישה בת תשעים, ובכך אין דיון מפורש בפוסקים הנ"ל.

ממילא נראה יותר לדמות את ענייננו לדין זקן שתשש כוחו, שנידון בדברי הפוסקים. עיקר הדיון בסוגיה זו נמצא בדברי הציץ אליעזר. הציץ אליעזר (ח"ו סי' מ פרק כב) כתב  שזקן שאין לו גבורת אנשים להתקשות מותר להתייחד עם אישה, משום שאין לו דרך להגיע לידי עבירה. על פסיקה זו כתב לו הרב יוסף שלום אלישיב מכתב שבו הקשה על דבריו, ובהמשך השיב הציץ אליעזר (ז, מו) על הקושיות וחיזק את עמדתו.

על דברים אלו כתב האגרות משה (אה"ע ד, סה) שברור לחלוטין שאם אין אפשרות כלל לבעול אין לאסור ייחוד, שהרי אין כל טעם לאיסור זה. וכל הדיון הוא רק בזקן שמסתבר שלא יתקשה אך יש להסתפק שמא תתקפנו תאוותו ויתקשה, ובמקרה כזה יש לאסור על ייחוד דאורייתא ולהתיר ייחוד דרבנן.

לענייננו, נראה בפשטות שמי שאוסר ייחוד אפילו כשאין אפשרות טכנית לקישוי (כפי שהבין הרב אלישיב), יאסור גם ייחוד של הומוסקסואל, ונראה שדינו דומה מאד לדין זקן שיכול טכנית להתקשות אלא שברוב הזמן אין לו תאווה לכך, ולדעת האגרות משה הוא אסור בייחוד דאורייתא ומותר בדרבנן. אמנם גם על השוואה זו יש מקום לפקפק, הן לקולא והן לחומרא: מחד, זקנה היא דבר ניכר, והקשיים בתפקוד המיני של זקנים נזכרו כבר בגמרא, וממילא ייתכן כי יש להקל בה יותר מאשר בדיון אודות התפקוד המיני של ההומוסקסואל. מאידך, אצל זקנים יש אמנם קשיים בתפקוד המיני, אך באופן בסיסי קיימת אצלו משיכה מינית לנשים, מה שלא נכון אצל הומוסקסואל.