קידושין ונישואין

  • הרב חיים נבון
שיעור 15 / קידושין ונישואין
 
א. קידושין ונישואין
חתונה יהודית כוללת שני שלבים: השלב הראשון נקרא קידושין (או: אירוסין), והשלב השני נקרא נישואין (או: חופה). המשנה הראשונה במסכת קידושין מלמדת אותנו איך מתבצעים קידושין: "האישה נקנית בשלוש דרכים... בכסף, בשטר ובביאה". ישנן מחלוקות גדולות בין הראשונים איך בדיוק נעשית חופה, ולהלן ניגע בשאלה זו. בכל אופן, ברור שחופה נעשית על ידי מעשה המבטא קרבה והכנסה לרשות, כגון כניסת הכלה לבית החתן וכו'.
הקידושין הם שמשנים את המעמד של האישה ומגדירים אותה כאשת איש, האסורה על כל העולם. הנישואין הם שמכניסים לתוקף את המחויבויות ההדדיות בין האישה לבעל, כגון זכאותו למעשה ידיה ולירושתה, חובתו לפדות אותה אם נשבית וכו'. כמו כן, אם נפטרה אשת כוהן מיד לאחר הקידושין - אסור לו להיטמא לה; המועד המכריע כאן הוא הנישואין, ולא הקידושין.
ב. דעת וכוונה
ר' חיים מבריסק ניסח באופן חד את ההבדל בין קידושין לבין נישואין. בחידושיו על הרמב"ם בהלכות ייבום וחליצה (ד', טז) הבחין ר' חיים בין שני סוגים של מודעות. ישנם תחומים בהלכה שבהם די ב"כוונה". כוונה היא מודעות לעשיית התהליך ההלכתי. דוגמאות לתחומים הללו הן חליצה וכתיבת גט. מי שחולץ צריך לדעת שהוא מבצע עכשיו חליצה, ומי שכותב גט לשם האישה צריך לדעת שהוא כותב גט לשם גירושי אישה מסוימת. במקרים הללו הידיעה נחוצה רק כדי להגדיר את התהליך כתהליך הלכתי. בגלל הצורך בכוונה, אם היבמה היא במקרה רופאה מומחית לטיפול ברגליים, והיא הורידה את הנעל ליבם כדי לבדוק אם יש לו יבלות, היא לא יצאה בכך ידי חובת חליצה. לא הייתה לה כוונה לשם חליצה.
לסוג השני של מודעות הלכתית קרא ר' חיים "דעת". מדובר במחשבה שאינה רק מלווה את התהליך ומגדירה אותו, אלא פועלת כגורם הלכתי עצמאי. הדוגמאות המובהקות לתחומים שבהם צריך דעת הן קידושין וגירושין. ר' חיים מוכיח את ההבדל בין התחומים מן ההיתר של "גדול עומד על גביו". חרש, שוטה וקטן יכולים לבצע חליצה, אם אדם גדול ופיקח עומד עליהם ומשגיח שהם מבינים מה קורה. לעומת זאת, הם לא יכולים לגרש ולקדש, גם אם גדול עומד על גבם. ר' חיים מסביר זאת כך: האופציה הזו, גדול עומד על גבם, מועילה לצורך הכוונה - שהקטן ידע מה קורה; אך אין די בה ליצירת דעת.
נראה שההבדל בין דעת לכוונה משתקף לא רק בתוצאות ובהשלכות, אלא גם באופי המחשבה עצמה. כוונה היא מודעות לאופי התהליך. איש מבוגר הנוכח במקום יכול להסביר לילד שהוא נוטל עכשיו חלק בחליצה, ודי בכוונה זו כדי להכשיר את המעמד. לעומת זאת, דעת היא רצון מרוכז להביא לידי תוצאת התהליך. גם כאשר מבוגר נמצא במקום, הוא אינו יכול ליצור את הילד ריכוז מנטלי ממוקד ברמה כזו, ולכן ילד אינו יכול לקדש אישה, גם אם "גדול עומד על גביו".
ר' חיים קושר את החלוקה הזו לעוד עניין. יש שני סוגים של עדים: עדי קיום ועדי ראיה. עדי ראיה הם עדים שאנו צריכים כדי שיספרו לנו מה קרה. עדי קיום הם עדים שבלי נוכחותם התהליך ההלכתי אינו יכול לחול. בקידושין ובגירושין צריך עדי קיום, היינו, אין די בסרט וידאו שיספר לנו שהיו קידושין, אלא בלי נוכחות של עדים במקום - הקידושין כלל אינם חלים. לדעת ר' חיים, צריך עדי קיום רק במקום שצריך דעת. העדים, ככל הנראה, משמשים לחיזוק הדעת. כאשר אדם רואה שיש עדים נוכחים, הוא מבין בצורה מלאה ושלמה יותר את החשיבות והמשמעות של המהלך. במקום שנחוצה רק כוונה, אין צורך בעדי קיום, אלא בעדי ראיה בלבד.
ג. בין קידושין לנישואין
הרב יוסף דוב סולובייצ'יק כתב בשם סבו ר' חיים, שהמושגים הללו - "דעת" ו"כוונה" - מועילים גם להבחין בין קידושין לבין נישואין (דברי הגות והערכה, עמ' 72, הערה 4). בקידושין צריך דעת, בעוד בנישואין די בכוונה. ר' חיים מוכיח זאת מן הסוגיות.
הרב סולובייצ'יק הוסיף והעמיק את האבחנה בין קידושין לבין נישואין. לדבריו, קידושין הם מעשה פורמלי-הלכתי. במעשה כזה אפשר לדרוש דעת ממוקדת. לעומת זאת, נישואין במהותם אינם מעשה בעל אופי הלכתי פורמלי. לנישואין יש תוצאות רבות שהן בעלות משמעות הלכתית חשובה ומרכזית. אך אקט הנישואין עצמו אינו מעשה הלכתי פורמלי. נישואין הם פשוט מצב קיומי, תחילת חייהם המשותפים של בני הזוג. יש מחלוקות רבות איזה מעשה ספציפי מבטא את הנישואין באופן המובהק ביותר. אך מבחינה מהותית, המעשה הזה רק מייצג את תחילת החיים ביחד. ברור שלא שייך לדרוש כאן דעת ממוקדת, שהיא רלוונטית לעשייה הלכתית פורמלית. די כאן בכוונה - כלומר, במודעות לכך שלתחילת החיים המשותפים יש משמעות הלכתית.
ממו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שמעתי כי יש הבדל יסודי בין חלק אורח חיים וחלק יורה דעה של השולחן ערוך מצד אחד, לחלק אבן העזר ולחלק חושן משפט מצד שני. חלק אורח חיים עוסק בברכות, תפילות, מועדים וכו', וחלק יורה דעה עוסק בציצית, תפילין, בשר בחלב וכו'. שניהם מייצגים עולם הלכתי מחודש. לעומת זאת, חלק אבן העזר (העוסק בדיני נשים) וחלק חושן משפט (העוסק בדיני ממונות) מייצגים התייחסות של ההלכה למציאות שקיימת גם בלעדיה. גם לפני מתן תורה אנשים היו מתחתנים וגם מנהלים עסקאות ממוניות.
הקידושין והנישואין שייכים שניהם, כמובן, לחלק אבן העזר, ושניהם מתייחסים למציאות אנושית בסיסית, של זוגיות ונישואין. אבל אפשר לשרטט הבדל ביניהם על הציר שסימן הרב ליכטנשטיין. הקידושין הם מעמד הלכתי שחידשה ההלכה. לפני מתן תורה, איש ואישה שהיו רוצים להינשא, לא היו עושים זאת בדרך המדויקת שדורשת התורה בדיני קידושין. לעומת זאת, הנישואין במהותם אינם מעמד מחודש, אלא מציאות קיימת - איש ואישה שמתחילים לחיות ביחד. ההלכה מצביעה על רגע אחד משמעותי בתחילת השלב החדש הזה בחיי בני הזוג, ומגדירה אותו כרגע שמחולל גם תמורה הלכתית.
על כך נוסיף, שמבחינה הלכתית נראה להסביר שכתוצאה מהנישואין בני הזוג מוגדרים כמשפחה; משום כך, רק לאחר הנישואין כוהן מיטמא לאשתו (אם נפטרה), ורק לאחר הנישואין בעל פסול להעיד לקרובי אשתו. הקידושין הם אקט משפטי פורמלי, ובעקבותיהם קמה המערכת המשפטית הפורמלית שביסוד הקשר בין בני הזוג. הנישואין הם אקט קיומי, ובעקבותיהם ההלכה מתייחסת לבני הזוג כמשפחה אחת.
ד. השלכות של אופי הנישואין
1. חופה לפני קידושין
הרב סולובייצ'יק העלה גישה שרואה בנישואין שלב בעל אופי שונה לגמרי מאשר הקידושין. אך יש גם גישה אחרת, אשר רואה בנישואין רק את השלב השני של הקידושין. לפי הגישה הזו, לנישואין יש אותו אופי מהותי כמו לקידושין - גם הם מבטאים מעשה הלכתי פורמלי, אלא שהנישואין הם השלב השני של הקידושין.  ביטוי למחלוקת הזו אפשר לראות בספק שהעלה המשנה למלך (אישות פ"י ה"ב): האם הכרח הוא שהקידושין יקדמו לנישואין, או שמא אפשר גם להקדים דווקא את החופה. הוא הביא מחלוקת ראשונים בשאלה הזו.
נראה שאפשר לתלות את המחלוקת הזו בשאלה שהזכרנו. אם רואים את החופה כשלב שני בתהליך של הקידושין - ברור שהחופה חייבת להיות אחרי הקידושין, ולפני הקידושין אין לה כל משמעות. אך אם החופה מבטאת מהלך אחר לגמרי, של מצב קיומי שאינו מעשה פורמלי-משפטי, אזי ייתכן שאין כל חשיבות לסדר, והחופה יכולה לקדום לקידושין. אמנם, אין זה הכרחי; יכול להיות שגם אם הנישואין מבטאים מצב קיומי, יש לו משמעות רק על הרקע של הקידושין. בכל אופן, הצד השני ברור: אם החופה מבטאת שלב שני של מהלך פורמלי משפטי, ברור שהיא אינה יכולה להיות קודמת לקידושין.
2. חופה בקטן
הגהות מרדכי מניח שהחופה יכולה לקדום לקידושין, ומוסיף על כך שאם ילד קידש אישה ונשא אותה לאישה, הקידושין אינם חלים, אך הנישואין תקפים, ואין צריך לערוך חופה נוספת (הגהות מרדכי קדושין פ"ב, סימן תקמ"ו; עיין בקהילות יעקב קידושין סימן יט). יש כאן חידוש גדול, שהרי לקטן אין דעת; ומכאן לכאורה ראיה לשיטת ר' חיים, שבנישואין אין צורך בדעת, אלא רק בכוונה, ולשם כך די בגדול עומד על גביו. זה אינו מועיל לגבי הקידושין, אך יכול להועיל לגבי הנישואין.
3. מעשה החופה
ייתכן שהשאלה בדבר אופי הנישואין - האם הם המשך מעשה הקניין הפורמלי, או מציאות של חיים ביחד - משתקפת גם בדעות השונות בדבר מעשה החופה. נביא את הדעות השונות המוצגות בשולחן ערוך וברמ"א:
"הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים, כל זמן שהיא בבית אביה... עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו, ויחוד זה הוא נקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נשואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נשואין, אחר שקידשה... נעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר...                   
הגה: ויש אומרים דחופה אינה יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין. ויש אומרים שהחופה היא שפורסין סודר על ראשם בשעת הברכה. ויש אומרים דחופת בתולה משיצאה בהינומא; ואלמנה, משנתייחדו. והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואחר כך מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו"       
                          (שולחן ערוך אבן העזר נ"ה, א).
אנו רואים גישות שונות מהי החופה. בין ההצעות יש כאלו שיש להן אופי קיומי מובהק, כגון שיטת הרמב"ם, שבה פתח השו"ע - "שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו". זהו למעשה תיאור של תחילת החיים המשותפים. לעומת זאת, שיטת הר"ן הרבה פחות קיומית, והרבה יותר פורמלית: שיביא החתן את הכלה לביתו לשם נישואין, אף בלי ייחוד. ייתכן שהמחלוקת הזו משקפת מחלוקת יסודית בדבר אופי הנישואין - מעשה הלכתי פורמלי או מצב קיומי שיש לו השלכות הלכתיות.
לתגובות ולהערות: [email protected]