קידושין | דף טז | עבד עברי גופו קנוי

מן העובדה שכדי לשחרר עבד עברי דרוש שטר שחרור, ולא די באמירה בעלמא, מוכיח רבא בסוגייתנו כי "עבד עברי גופו קנוי, והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול". פשט דבריו הוא שהעובדה שמחילת דברים אינה מועילה, ודרוש מעשה שחרור, מעשה קניין ממש, מוכיחה שאין פה מחילה על חוב שהעבד חב כלפי האדון בתמורה לכסף ששולם עבורו כי אם הקנאה של דבר מה השייך לאדון. מהו דבר זה?

משמעותם המילולית של דברי רבא, שגופו של העבד ממש שייך לאדון, נחשבה בעיני הראשונים לא אפשרית, והא ראיה (כפי שכותב הרמב"ן על אתר): יד עבד עברי אינה כיד האדון לעניינים שונים, כגון מציאה (בבא מציעא יב ע"א). להלן נראה שתי אפשרויות שהעלו הראשונים בביאור דברי רבא.

המאירי והשיטה לא נודע למי על אתר (וכן הריטב"א בגיטין לז ע"ב) מסבירים כי רבא חידש שאף על פי שגוף העבד אינו קנוי לאדון, מכל מקום אין זו זכות גרידא במעשה ידי העבד מצד חוב המכירה לעבדות כי אם מצב של 'גוף הקנוי לפירותיו': הקניין חל בעבד ממש, ולא רק במעשה ידיו, אלא שמבחינת היקפו מוגבל הקניין למעשה ידיו של העבד.

הרמב"ן, לעומתם, הבין שרבא לא כיוון כלל לקניין ממוני כי אם לקניין איסורי. קניין זה, מבאר הרמב"ן, הוא שמתיר את העבד בשפחה כנענית, והוא הקניין שאינו נפקע בדיבור בעלמא. לשון אחר: חלות שם עבד עברי היא היא קניין הגוף שעליו מדבר רבא.

על פירוש הרמב"ן יש לשאול: אם כן, מדוע לא תועיל המחילה לפחות כדי לסלק את זכותו של האדון במעשה ידיו של העבד? הרי לשיטתו בעלות האדון על מעשה ידיו של העבד אינה מעוגנת בחלות קניינית בגופו! אפשר ליישב כי אומנם זכותו של האדון בפירות אינה מעוגנת כקניין בגופו של העבד, אך גם אין היא חוב ממוני הנוצר מחמת המכירה בלבד אלא חוב המתחדש כתוצאה מעצם מעמדו כעבד עברי, ועל כן כל עוד קיים קניין הגוף, תתקיים גם זכות האדון בפירות (ואפשר שלכך כיוון הר"ן ז ע"א באלפס סוף ד"ה גמרא).