קידושין | דף יג | אשת אליהו

הגמרא בסוגייתנו מעלה את אחת השאלות המפתיעות ביותר במסכתנו: מאיזה פסוק למדים שאשת איש שבעלה מת מותרת לעולם? הגמרא אומנם מזדרזת להציע שמדובר בסברה פשוטה: "הוא אסרה והוא שרתה" – אם אין איש, איך ייתכן לאסור את האישה מדין אשת איש?! אך הגמרא דוחה סברה זו: "והא עריות, דאסר להו ולא שרי להו" – כשם שאיסורי אשת אח ואשת אב אינם פוקעים כשהאח או האב מתים, כך אפשר לומר גם ביחס לאיסור אשת איש. מכאן יוצא חידוש גדול ביחס לאופיו של איסור אשת איש: אף שהבעל הוא שגרם לו, הרי משעה שהאיסור חל הוא מקבל מעמד עצמאי, שאינו תלוי עוד בבעל – הבעל אסר את האישה כהקדש, ומעתה היא קדושה ועומדת.

אפשר לומר שהבנה זו נדחתה בעקבות הלימוד שמיתת הבעל מתירה את האישה, ולפי מסקנת הסוגיה האיסור אכן מבוסס על היותה של האישה 'אשת פלוני'. אולם רבים הבינו שהלימוד אינו דוחה את עצם התפיסה המפתיעה הנ"ל אלא מחדש שמיתת הבעל היא אירוע מתיר, הנלמד בהיקש מאירוע מתיר אחר – גט. מפשטות המשנה במסכת גיטין (פה ע"א) עולה שגט אינו מבוסס על ניתוק הזיקה שבין האיש לאישה, הגורר ממילא את ביטול איסורה לעולם, אלא מבטל את האיסור בידי הבעל באופן ישיר: "גופו של גט – הרי את מותרת לכל אדם". המקור האחרון שמביאה סוגייתנו להיתר מיתת הבעל הוא "איתקש מיתה לגירושין – מה גירושין שריא וגומרת, אף מיתה שריא וגומרת". נמצא שמיתה היא אירוע מתיר, בדומה לגט.

נפקא מינה מופלאה לשאלה זו הביא הגאון ר' אלחנן וסרמן הי"ד (קובץ שיעורים ב, כח): מה דינה של אשתו של אליהו הנביא, שאומנם חדל מלהתקיים כבשר ודם חי אך לא מת? בעל תרומת הדשן סבר שאשתו מותרת, שכן יצאה מגדר "אשת רעהו". הגר"א וסרמן, לעומתו, טען בעקבות סוגייתנו שמיתה היא האירוע המתיר, ואם אירוע זה לא התרחש – האישה נותרה אסורה.

ביטוי קיצוני לתפיסה כעין זו של הרב וסרמן על אודות אופיו של איסור אשת איש ניתן למצוא בדעה חריגה המובאת בשיטה מקובצת לכתובות (ז ע"ב) בשם הרא"ה והרשב"א, ולפיה ארוסה אסורה לבעלה מדאורייתא משום ש"כיון דבעיא מסירה לחופה שמע מינה דלא קניא לה לגמרי, הילכך הויא לה כארוסת אחר לגביה ואסירא ליה כדין אשת איש". כלומר כיוון שהבעל עדיין לא קנה את האישה לחלוטין, וטרם השלים את היתרהּ לעצמו, עדיין אסורה היא עליו – אך לא כשיריים של איסור פנויה כי אם כחלק מאיסור אשת איש: הארוס הספיק לאוסרהּ על הכול, אך טרם התירה לעצמו. אם איסור אשת איש יכול לתפוס גם ביחס לבעל עצמו, ברור שהוא אינו נובע מהיות האישה 'אשת פלוני' – מה שאוסר אותה על שאר העולם – אלא זהו איסור עצמאי, המתקיים, במישור המהותי, ללא קשר להיותה אשתו: התורה נתנה לאדם יכולת להחיל קדושה על האישה, ורק בשלב שני (מבחינה לוגית) גורם דבר זה גם לכך שהיא הופכת לאשתו ומותרת לו.