קידושין | דף כב | רבו חייב במזונות אשתו ובניו

הגמרא בסוגייתנו מביאה את פסיקתו של רבי שמעון כי האדון חייב במזונות אשתו ובניו של עבדו. הראשונים חקרו אם חיוב מזונות זה הוא למעשה חיוב המזונות של העבד, שמילויו מוטל על האדון מעת שהעבד איבד לטובתו את אישיותו ועצמאותו, או שמא זהו חיוב עצמאי.

הריטב"א קובע כי האדון עומד במקום העבד, ואף מציין נפקא מינה לתפיסה זו: מכיוון שהאדון ממלא את מקום העבד במה שנוגע ליחסיו הממוניים עם משפחתו, לא רק החובות מוטלות עליו, אלא הוא נהנה גם מן הזכויות, ולפיכך מעשה ידיהם ומציאתם של האישה והבנים הרי הם לאדון.

הרמב"ם, לעומתו, קובע בהלכות עבדים (ג ב) כי "אף על פי שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו, אין לו במעשה ידיהם כלום, אלא הרי מעשי ידי האשה ומציאתה לבעלה". נראה אפוא שהרמב"ם חלוק על הריטב"א בהבנת יסוד החיוב, ולדעתו זהו חיוב בפני עצמו, ולא חיוב המזונות של העבד שמוטל כעת על האדון.

ייתכן ששורש מחלוקתם בהבנת מסקנת הגמרא. הגמרא שאלה מדוע נזקק רבי שמעון לשני לימודים נפרדים – לימוד אחד לחיוב האדון במזונות אשת העבד ולימוד שני לחיובו במזונות בניו. תשובת הגמרא היא שהן האישה הן הבנים – היא בדרכה והם בדרכם – מסוגלים לפרנס את עצמם, ועל כן יש מקום מצד הסברה לפטור את האדון הן מחיוב מזונות האישה הן מחיוב מזונות הבנים, ונדרשים לימודים נפרדים לרבותם. בפשטות נראה שהסבר זה מבוסס על ההבנה כי חיובו של האדון במזונות האישה והבנים נובע מכך שאין הם יכולים להתפרנס בפני עצמם, לאמור: זהו חיוב חדש שהטילה התורה על האדון מתוך רחמים על אשתו וילדיו של העבד, שלא יגוועו ברעב (מעין 'הבטחת הכנסה'). השאלה היא כיצד יש להבין את המסקנה, שלפיה חייבה התורה את האדון הן במזונות האישה הן במזונות הבנים. ייתכן שהריטב"א הבין כי לפי המסקנה כושר ההשתכרות של האישה והבנים כלל אינו קריטריון לחיוב האדון, שכן חיוב זה נובע מכך שהאדון ממלא את מקומו של העבד במערכת החיובים הממוניים המשפחתית שלו. הרמב"ם, לעומת זאת, סבר כי המסקנה אינה משנה את הבנת יסוד החיוב, וכי החידוש הוא טכני בלבד – הגמשת הקריטריון לקביעת חוסר יכולת להתפרנס.