קידושין כה - קניין מסירה

  • הרב אביהוד שורץ

קידושין דף כה - קניין מסירה

בהמשך לפתיחת הפרק, שעסקה בדרכים בהן אישה נקנית, דנה המשנה גם בקניינים אחרים בבני אדם - בעבד עברי ובעבד כנעני. עתה, בדף כה ע"ב, היא עוברת לקנייני בהמה. ובהמשך יידונו גם קנייני נכסים אחרים, דניידי ודלא ניידי.

במשנתנו נאמר שלדעת רבי מאיר בהמה גסה נקנית במסירה, ורש"י מסביר שהכוונה למסירת האמצעי המאפשר לשלוט בבהמה, כגון החבל הקושר אותה.

התוספות (על אתר ד"ה בהמה, וכן בבבא בתרא דף עו ע"א ד"ה ספינה) מביאים מחלוקת בעניין הקניין הזה. לדעת הרשב"ם, קניין מסירה הוא קניין בעייתי - "קנין גרוע" בלשון התוספות בבבא בתרא. רבנו תם התקשה להבין את הניסוח הזה של הרשב"ם: "וקשה לרבינו תם: וכי משיכה ומסירה מצוות הן, שאין לעשות אלא מן המובחר?!". רבנו תם הבין שלדעת רשב"ם יש מקום להעדיף קניין מסוים מבין כמה קניינים מועילים משום שקניין זה הנו "מן המובחר", והוא שולל עמדה זו מכול וכול.

לגופו של עניין, מעיון במגוון הדעות השונות המובאות בתוספות עולה, שישנן שתי תפיסות יסודיות בהבנת קניין מסירה, אשר נובעות משאלת מפתח בעולם הקניינים, והיא: מה אופיו של מעשה קניין? לפי גישה אחת, מעשה הקניין הוא מעשה של שליטה, שבו הופך הקונה באופן מעשי למי ששולט על החפץ. לחלופין ניתן לומר שמעשה הקניין הנו מעשה של 'ייחוס', לאמור: זוהי פעולה משפטית המבטאת את בעלותו של הלוקח, גם אם אין לו שליטה מלאה על החפץ. הדגם הבולט לקניין של שליטה הוא קניין חצר: ברגע שהחפץ נכנס לחצרו של הלוקח, הרי הוא שלו, משום שכעת הוא השולט עליו. שטר, לעומת זאת, הנו דוגמה מובהקת לקניין של ייחוס: השטר אינו בא להפגין שליטה, וכל תפקידו להעביר את הבעלות המשפטית לידי הלוקח.

נראה שלדעת הרשב"ם, פעולת הקניין דורשת שליטה על החפץ: מסירת המושכות לידי הלוקח אולי תאפשר לו לשלוט בבהמה בעתיד, אך עצם פעולת המסירה אינה מהווה הפגנה של שליטה בבהמה; ממילא נאלץ הרשב"ם לפרש שקניין המסירה הוא אכן קניין גרוע. רבנו תם מציג תפיסה שונה לחלוטין: לדעתו, פעולת הקניין באה לתת ביטוי חיצוני לבעלות על החפץ; והיות שאין ספק כי מסירת המושכות אכן מבטאת זאת היטב, מועיל קניין זה ככל קניין אחר.

למחלוקת יסודית זו יש יישומים שונים, ונציין כאן בקצרה אחד מהם. הגמרא בבבא מציעא (דף ח ע"ב) מזכירה אף היא את קניין המסירה, ומתארת אותו "כאדם המוסר דבר לחבירו". הראשונים שם נחלקו (עיין ברמב"ן שם ד"ה מאן מסר, שהביא את שתי הדעות) בדבר דרך הביצוע המעשית של המסירה: יש שפירשו שהמסירה חייבת להיעשות באופן פיזי - העברה פיזית של החפץ מיד המוכר ליד הלוקח; ואילו אחרים קבעו כי מסירה עשויה להתבצע גם באמירת "לך חזק וקנה", בלא כל פעולה ממשית. מסתבר שהדעה המאפשרת מסירה בדיבור בלבד רואה קניין זה ככלי משפטי מופשט, שעניינו לקבוע למי מיוחסים החפץ או הבהמה, בעוד שהדעה המחייבת מעשה מסירה פיזי גורסת, שהמסירה צריכה ליצור שליטה של הלוקח בחפץ או בבהמה.