דילוג לתוכן העיקרי

קידושין | דף כה | קניין מסירה

כהמשך לפתיחת הפרק, שעסקה בדרכים שבהן אישה נקנית, דנה המשנה גם בקניינים אחרים בבני אדם – בעבד עברי ובעבד כנעני. עתה, בדף כה ע"ב, היא עוברת לקנייני בהמה, ובהמשך יידונו גם קנייני נכסים אחרים, דניידי ודלא ניידי.

במשנתנו נאמר שלדעת רבי מאיר בהמה גסה נקנית במסירה, ורש"י מסביר שהכוונה למסירת האמצעי המאפשר לשלוט בבהמה, כגון החבל הקושר אותה.

התוספות (על אתר ד"ה בהמה, וכן בבבא בתרא עו ע"א ד"ה ספינה) הביאו מחלוקת ביחס לקניין זה. לדעת הרשב"ם, קניין מסירה הוא קניין בעייתי, ובלשון התוספות בבבא בתרא – "קנין גרוע". רבנו תם התקשה להבין את הניסוח הזה: "וקשה לרבינו תם: וכי משיכה ומסירה מצוות הן, שאין לעשות אלא מן המובחר?!". רבנו תם הבין שלדעת הרשב"ם יש מקום להעדיף קניין מסוים מבין כמה קניינים מועילים משום שקניין זה הוא "מן המובחר", והוא שולל עמדה זו מכול וכול.

לגופו של עניין, מעיון במגוון הדעות המובאות בתוספות עולה שיש שתי תפיסות יסודיות בהבנת קניין מסירה, הנובעות משאלת מפתח בעולם הקניינים: מה אופיו של מעשה קניין? לפי הגישה האחת מעשה הקניין הוא מעשה של שליטה, שבו הופך הקונה באופן מעשי למי ששולט בחפץ, ולפי הגישה השנייה מעשה הקניין הוא מעשה של 'ייחוס', לאמור: זוהי פעולה משפטית המבטאת את בעלותו של הלוקח, גם אם אין לו שליטה מלאה על החפץ. הדגם הבולט לקניין של שליטה הוא קניין חצר: מרגע שהחפץ נכנס לחצרו של הלוקח הרי הוא שלו, משום שכעת הוא השולט עליו. שטר, לעומת זאת, הוא דוגמה מובהקת לקניין של ייחוס: השטר לא נועד להפגין שליטה, וכל תפקידו להעביר את הבעלות המשפטית לידי הלוקח.

נראה שלדעת הרשב"ם פעולת הקניין דורשת שליטה על החפץ: מסירת המושכות לידי הלוקח אולי תאפשר לו לשלוט בבהמה בעתיד, אך פעולת המסירה עצמה אינה הפגנה של שליטה בבהמה, ולכן קניין המסירה הוא קניין גרוע. רבנו תם מציג תפיסה שונה לחלוטין: לדעתו, פעולת הקניין באה לתת ביטוי חיצוני לבעלות על החפץ, ומכיוון שאין ספק כי מסירת המושכות אכן מבטאת זאת היטב, מועיל קניין זה ככל קניין אחר.

למחלוקת יסודית זו יש יישומים שונים, ונציין כאן בקצרה אחד מהם. הגמרא בבבא מציעא (ח ע"ב) מזכירה אף היא את קניין המסירה, ומציינת שהוא "כאדם המוסר דבר לחבירו". הראשונים שם (עיין ברמב"ן שם ד"ה מאן מסר) נחלקו בדבר דרך הביצוע המעשית של המסירה: יש שפירשו שהמסירה חייבת להיעשות באופן פיזי – העברה פיזית של החפץ מיד המוכר ליד הלוקח, ואילו אחרים קבעו כי מסירה עשויה להתבצע גם באמירת "לך חזק וקנה", בלא כל פעולה ממשית. מסתבר שהדעה המאפשרת מסירה בדיבור בלבד רואה קניין זה ככלי משפטי מופשט, שעניינו לקבוע למי מיוחסים החפץ או הבהמה, בעוד הדעה המחייבת מעשה מסירה פיזי גורסת שהמסירה צריכה ליצור שליטה של הלוקח בחפץ או בבהמה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)