קידושין לב - כבוד זקן וכבוד חכם

  • הרב אביהוד שורץ

קידושין דף לב - כבוד זקן וכבוד חכם

הדיון במצוות האב על הבן, שנפתח במשנה בדף כט, הוביל את הגמרא לעיסוק נרחב במצוַת כיבוד אב ואם. בהמשך לכך בוחנת הגמרא חובת כיבוד נוספת: כבוד זקנים ותלמידי חכמים.

בפרשת קדושים נאמר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא י"ט, לב). על פי פשוטו, מחייב הפסוק לנהוג כבוד באנשים באים בימים. ואכן, הברייתא בדף לב ע"ב מביאה את דעת איסי בן יהודה, שקבע: "'מפני שיבה תקום' - אפילו כל שיבה במשמע", כלומר: ישנה חובה לכבד כל זקן, ללא קשר לחכמתו. רבי יוחנן (לג ע"א) פוסק להלכה כאיסי בן יהודה, ומוסיף שחובה לכבד אפילו זקנים שאינם יהודים, מחמת גילם.

ואולם, באותה ברייתא מובאת גם דעה אחרת: "רבי יוסי הגלילי אומר: אין זקן אלא מי שקנה חכמה". רבי יוסי הגלילי סבור שהגיל אינו רלוונטי, ויש להתחשב אך ורק בחכמה. והגמרא מסבירה שעל פי דרכו של רבי יוסי הגלילי, יש חובה לכבד אפילו תלמיד חכם צעיר ("יניק וחכים").

הדעה השלישית בברייתא היא דעת תנא קמא, שמחייב לקום רק בהתקיים שני התנאים, קרי: רק מפני חכם בא בימים.

הר"ן (יד ע"א בדפי האלפס ד"ה אמר) הביא מחלוקת נרחבת בין הראשונים בעניין פסיקת ההלכה במחלוקת תנאים זו. דומה שהשאלה המרכזית שהטרידה את הראשונים היא: האם ייתכן כי חובה לכבד עם הארץ רק משום שחי כך וכך שנים?!

תשובה לדבר ניתן למצוא בספר החינוך (מצוה רנז), שהעניק למצוה זו את הכותרת: "מצות כבוד חכמים". מן הכותרת נראה לכאורה שהוא פוסק כרבי יוסי הגלילי, שהחובה היא לכבד דווקא תלמידי חכמים, ללא קשר לגילם. ואולם, החינוך מוסיף ומבאר:

"משרשי המצוה, לפי שעיקר היות האדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה... ומזה השורש פירש איסי בן יהודה שאפילו זקן אשמאי, כלומר שאינו חכם, הוא בכלל המצוה, שראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והכיר קצת במעשי השם ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד".

לדעת החינוך, שורש המצוה הוא בחובה לכבד את החכמים, אלא שישנם שני זנים של חכמים: יש חכמים מכוח מה שלמדו, ויש חכמים מחמת שנותיהם המופלגות.

חשובה מאוד גם ההסתייגות הבאה בהמשך דבריו של החינוך שם: "וזה שאמרו, בתנאי שלא יהיה בעל עבירות, שאם כן מנע עצמו מכבוד". זוהי אכן מסקנה מתבקשת: אם יסוד המצוה בהערכה שעלינו לרחוש למי שקנו חכמה ו'מכירים את בוראם', ברור שאין כל סיבה לכבד אדם שהוא בעל עבֵרות - בין אם הוא זקן וסב, ובין אם הוא בעל חכמה צעיר.

בשלטי הגיבורים (יד ע"א בדפי האלפס) הובאו דבריו של ריא"ז, שקיבל את הערתו של בעל החינוך ואף הקצין אותה: "תלמיד חכם שהוא בעל מריבות ובעל קינטורים ועושה מחלוקות עם בני אדם שלא לשם שמים - אינו ראוי לעמוד מפניו". ודברי חכמים כדרבונות.