קידושין | דף מח | המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו

בעל חוב רשאי למכור את שטר החוב שלו לאדם אחר, וכך לאפשר לקונה לגבות את החוב מהחייב. בעניין זה מביאה סוגייתנו את הסייג המחודש (והשנוי במחלוקת) שהעלה שמואל לדין זה: "המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו – מחול", כלומר באמצעות מחילת החוב ללווה יכול המוכר להפקיע מהקונה את הזכות שקנה בכסף מלא. מטבע הדברים, הראשונים התקשו בהבנת הלכה זו: כיצד זה יכול המוכר למחול על החוב לאחר שמכר אותו? נעיין בחלק מהתשובות שהם הציעו.

בעלי התוספות (ד"ה המוכר, וכן דעת הרי"ף כתובות מד ע"ב והרמב"ם בהלכות מכירה ו, יב) טענו שמכירת החוב כלל אינה אפשרית מדין תורה, שכן השטר אינו אלא ראיה לחוב, ודיני הקניין הרגילים אינם חלים על החוב המופשט. וזה לשון הרמב"ם:

"קנין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים, אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי, לפיכך המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למחול".

כמובן, כדי לקבל הסבר זה עלינו להניח שכאשר חכמים תיקנו מכר בשטרות, הם רק אִפשרו למוכר להעביר לאדם אחר את היכולת לגבות את החוב, אך הבעלות על החוב נשארה אצל המַלווה (המוכר), ועל כן בסמכותו למחול.

רבנו תם (הובאו דבריו בריטב"א על סוגייתנו) הציע שיטה שונה. לדבריו, מכירת שטר תקפה מדברי תורה, אלא שהיא אינה מעבירה את החוב באופן מוחלט. כל חוב מורכב משני שעבודים: שעבוד הגוף, דהיינו חובתו האישית של הלווה לפרוע את חובו; ושעבוד נכסים – הזכויות שיש למַלווה בנכסי החייב מדין "נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה" (בכורות מח ע"א). שעבוד הנכסים הוא זכות חפצית – זכות שיש למַלווה בנכסי הלווה – ואותה יכול בעל החוב למכור (מדאורייתא). שעבוד הגוף, לעומת זאת, הוא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, ועל כן היא נשארת אצל המלווה. כאשר המַלווה מוחל על חובו פוקע שעבוד הגוף, וממילא פוקע גם שעבוד הנכסים, המותנה בקיומו של שעבוד הגוף, בדומה לחיובו של ערב.

הרמב"ן (כתובות פה ע"ב) הביא הסבר מפתיע בשם רבנו חננאל:

"המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. פירש רבינו חננאל ז"ל משום דיכול למימר עיינית בחושבנאי ולא פש לי גביה ולא מידי".

רבנו חננאל מניח הלכה בתחום דיני הנאמנות, ולפיה המַלווה, שמכר את החוב, נאמן לומר שעיין בספרי חשבונותיו וגילה שהלווה כבר סילק את חובו, והוא טוען כי על בסיס הלכה זו ניתן להבין את דינו של שמואל, שגם למוכר שטר חוב המודה בפה מלא שהחוב עומד בעינו יש סמכות למחול על חוב זה. הכיצד?

בנקודה זו מציע הרמב"ן הסבר לשיטת רבנו חננאל:

"ונראה שכך הוא ז"ל מפרש, דמגו דיכול למימר לא פש לי גביה ולא מידי, לא אסתלק ליה מהאי שטרא לגמרי, ועדיין ברשותו הוא עומד, ויכול למוחלו ולומר אף על פי שאתה חייב לי הריני מוחלו לך".

לפי הסבר זה, יכולתו התאורטית של המוכר להפקיע את החוב באמצעות שימוש בדיני הנאמנות בבית דין מעניקה לו שליטה על החוב, ושליטה זו נחשבת כקניין מספק, המאפשר לו למחול על החוב.