קידושין | דף נה | שיטת הרי"ד ביחס למעילה

"אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה ובכלי שרת בלבד" (נה ע"א).

התוספות בסוגייתנו (ד"ה אין) פירשו, בעקבות התוספתא, שגם בקודשי בדק הבית ייתכן מועל אחר מועל, שכן כאשר אדם נהנה מחפץ של הקדש מבלי להתכוון להוציאו מרשות הקדש, "לא ימעול אלא כפי טובת הנאה שיש לו במלאכה", ורק חלק זה יצא לחולין.

הרי"ד בתוספותיו חלק על חידוש זה, ולהלן ננסה לעמוד מעט על תפיסתו את הליך היציאה לחולין:

"אם רכב על חמור של מוקדשין ונהנה ממנו שוה פרוטה, יצא לחולין, וחייב לשלם כל קרן החמור וחומשו, שכבר הוא שלו, הלכך חבירו לא מעל".

הרי"ד כותב שהנאה בשיעור של שווה פרוטה מוציאה את החפץ כולו לחולין והופכת את המועל לבעליו, ועל כן חייב הוא לשלם את מלוא דמיו של החפץ (בתוספת חומש). נמצא שמושתים על המועל שני חיובי תשלום: החיוב על הסכום המצומצם (לפחות שווה פרוטה) שנהנה, והחיוב שנוצר בעקבות זכייתו בחפץ.

כיצד זכה הלה בחפץ שלם בעקבות חיובו בשווה פרוטה? על דבר זה ניתן לעמוד מתוך דברי הרי"ד בבבא מציעא (נז ע"א, ומומלץ לעיין בדבריו בפנים). הוא משווה בין היכולת לפדות חפץ של הקדש בשווה פרוטה, וכך להפוך את כולו לחולין, ובין יכולתה של מעילה בשיעור שווה פרוטה להוציא את כל החפץ לחולין. ונראה שמעילה זו היא גופה סוג של פדיון: החיוב בשווה פרוטה הוא סוג של תשלום, ודי בכך כדי לחלל את קדושת החפץ כולו, וכיוון שעבר החפץ לרשות ה'פודה' הזה, הרי הוא מתחייב, בשלב שני, לשלם עבור כולו. דרך אגב יש להעיר שנקודה זו מופיעה גם בספר החינוך (מצווה קכז): "שהמועל אחר המועל, אם הראשון בשגגה, האחרון פטור, לפי שכבר נתחלל ההקדש אחר שהראשון נתחייב בתשלומין ובקרבן". (לעניין יכולתה של יצירת חיוב כספי לתפקד כתשלום ראה גם רש"י בבא מציעא עז ע"ב ד"ה והרי.)

דומה שבדרך זו נוכל גם להסביר מדוע אין יציאה לחולין בקודשי מזבח, וזאת על בסיס תפיסה ייחודית של הרי"ד בנושא זה בתוספותיו למסכת שבת (כה ע"א): "בקדשי מזבח ליכא תשלומין, דנהי דמחייב להביא קרבן מעילה, אבל אינו חייב לשלם למזבח חתיכת בשר קודש שאכל, וכיון דליכא קרן ליכא חומש". להבנת הרי"ד, פגיעה בקודשי מזבח אינה נתפסת כפגיעה ממונית, ועל כן אין היא גוררת חיוב תשלום. כיוון שכך, דבר פשוט הוא שלא תהא יציאה לחולין, שכן זו מבוססת, לפי שיטתו, על ההתחייבות בתשלום.