קידושין | דף סא | תנאי כפול

האפשרות להציב תנאים בעסקה כלשהי נלמדת מפרשת בני גד ובני ראובן (במדבר ל"ב). באותה פרשה קבע משה רבנו ששבטים אלו יזכו בנחלתם בעבר הירדן המזרחי רק אם יסייעו לבני ישראל במלחמת כיבוש הארץ, והדרך שבה ניסח את הדברים היא מקור ויסוד לדרך שבה יש לנסח תנאים.

המשנה בדף סא ע"א עוסקת באחד מפרטי הניסוח של התנאים – "תנאי כפול". תנאי כפול הוא תנאי שיש בו התייחסות לשתי אפשרויות – מה שיקרה אם יתקיים התנאי ומה שיקרה אם לא יתקיים התנאי. בדוגמה הנזכרת במשנה הקודמת, למשל, צריכה האישה לומר שהיא מקודשת אם תקבל מאתיים זוז ואינה מקודשת אם לא תקבל מאתיים זוז.

בדוגמה זו התנאי מתייחס לעתיד – חלות הקידושין תלויה במאורע שאמור להתרחש בעתיד (תשלום מאתיים זוז). הרמב"ן (ספר הזכות גיטין לח ע"א ובחידושיו לסוגייתנו סב ע"א) חידש שהסִדרה הארוכה של משפטי התנאים דרושה דווקא בתנאי מעין זה, אבל אם התנאי מתייחס לעבר או להווה – אין צורך במשפטי התנאים. כך למשל אישה המעוניינת להתקדש לאדם מסוים רק בתנאי שלא חלה מעולם במחלה קשה רשאית להזכיר זאת בלשונהּ, ולאו דווקא בניסוח המדויק של משפטי התנאים.

מה ההבדל בין תנאי על העבר ותנאי על העתיד? מסתבר שתנאי על העבר אינו קשור כלל לדיני תנאים אלא לתחום שונה לחלוטין – דיני טעות. אם האישה מעוניינת להתקדש רק לאיש בריא, ואליבא דאמת האיש חולה (או חלה בעבר), נמצא שהקידושין הם מיקח טעות ובטלים מאליהם. ביטול זה אינו מבוסס בהכרח על משפטי התנאים, ולכן כותב הרמב"ן שבמקרה כזה אין צורך לנסח את התנאי בניסוח מדוקדק.

ואולם לאור סוגייתנו מסייג הרמב"ן מסייג את ההבחנה שחידש. במהלך הסוגיה מנסה הגמרא לברר באמצעות מקורות מן המקרא אם אכן יש צורך בתנאי כפול, אלא שחלק מהפסוקים אינם עוסקים כלל בתנאים כי אם בתחומים שונים לחלוטין. כך למשל מביאה הגמרא בדף סב ע"א את שבועתה של אישה סוטה, והראשונים על אתר הקשו: האם אותה שבועה דורשת את כל פרטי הנוסח המדויקים בדיני תנאים?

הרמב"ן שאל אף הוא שאלה זו, והסביר שאכן יש לחלק בין תנאי כפול ובין דרישות אחרות לניסוח תנאים. לדעתו, הצורך לכפול את התנאי מבוסס על ההלכה ש'לא אמרינן מכלל לאו אתה שמע הן', כלומר אם הוצגה בפני אדם אפשרות אחת (במקרה שלנו – 'אם לא תיתן לי מאתיים זוז, איני מקודשת'), אין הוא יכול להסיק בכוחות עצמו את המסקנה המתבקשת ביחס לאפשרות השנייה ('אם תיתן לי מאתיים זוז, הריני מקודשת'). הרמב"ן מסביר שהלכה זו בדבר יכולתו של אדם להסיק מסקנות מהנאמר לו היא הלכה כללית, הנוגעת לתחומים שונים בתורה (ובין היתר גם לדרך הפרשנות והמדרש בפסוקי התורה), ולא הלכה מיוחדת בדיני תנאים. ממילא גם בתנאי על העבר, אף שאינו צריך להיות מנוסח על פי משפטי התנאים, יש להזכיר את שתי האפשרויות – הן ולאו.