קידושין | דף סב | דבר שלא בא לעולם

"האומר לאשה: הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר או לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך או לאחר שתמות אחותיך, לאחר שיחלוץ ליך יבמיך – אינה מקודשת". (משנה סב ע"א)

רבי מאיר חולק (בברייתא סג ע"א) על משנתנו וקובע שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, אך הלכה נפסקה כמשנתנו, שהדבר אינו אפשרי. מדוע יש בעיה להקנות או לקדש דבר שלא בא לעולם?

רבנו תם (ספר הישר סימן תקצ"ב) פירש שמבחינה עקרונית אפשר למכור דבר שלא בעולם, והחיסרון הוא בסמיכות הדעת – אנשים אינם מתכוונים ברצינות לקניין שכזה.

גישה שונה בתכלית עולה מדברי הרא"ש בתשובותיו (יג, כ):

"ומה שטענו המורשין לבטל החכירות, משום דהוי דבר שלא בא לעולם... אני מודה לדבריהם, דמדין תורה אין קנין נתפס בחכירות, דאפילו חוב גמור אין אדם יכול להקנות חובו לחברו אפילו בקנין, דמלוה להוצאה ניתנה, ואין דבר שיחול עליו הקנין...".

מדבריו נראה שהבעיה אינה ליקוי בגמירות דעתו של אדם אלא ש"אין דבר שיחול עליו הקנין": קניין הוא חלות המתייחסת לחפץ מסוים, וכאשר חפץ זה אינו קיים – הקניין אינו אפשרי. אומנם על פי הגישה הרווחת (ראה מרדכי בבא בתרא סימן תקע"ח) אי אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם גם כאשר קובעים במפורש שהקניין יחול רק לכשיבוא הדבר לעולם, דהיינו כאשר כבר יהיה חפץ קונקרטי שהחלות תוכל לחול עליו. לכן ניסוח מדויק יותר הוא שהחיסרון קשור למעשה הקניין: מעשה הקניין צריך להתייחס לחפץ שעליו עתיד הקניין לחול, ודבר זה אינו אפשרי בהעדר חפץ.

הסבר זה נתקל לכאורה בקושי מצד דברים שהובאו בשם הרא"ש עצמו על ידי בנו, בעל הטורים, בפירושו הארוך לתורה (בראשית כה, לא). הטור מסביר שם כי יעקב דרש מעשו שיישבע לו על מכירת הבכורה משום שהנחלה הייתה עדיין בידי יצחק, והרי היא דבר שלא בא לעולם. וכבר תמה על כך הריב"ש (תשובה שכ"ח): כיצד יכולה שבועה לפתור את בעיית דבר שלא בא לעולם? אומנם לדעת רבנו תם, שהבעיה נעוצה בגמירות הדעת, אכן אפשר להבין ששבועה, שהיא ביטוי חזק ביותר לרצינות כוונותיו של המקנה, עשויה לאפשר גם קניין כזה, אך קשה להבין כיצד יכולה שבועה לעקוף את הבעיה הקיימת לפי שיטת הרא"ש – העדר אובייקט שאליו יתייחס מעשה הקניין!

פתרון אפשרי לקושיה זו הוא שהרא"ש מודה כי לצד הבעיה העקרונית הנ"ל קיימת גם בעיית גמירות הדעת. אשר לבעיה העקרונית – זו נובעת מן הדרישה הפורמלית למעשה קניין, דרישה שלא הייתה קיימת לפני מתן תורה. נותרנו אפוא רק עם בעיית הדעת, אשר נפתרת כאמור באמצעות השבועה.