קידושין | דף סד | מיגו וחזקה

בברייתא המובאת בסוגייתנו נחלקו רבי ורבי נתן בדבר נאמנותו של אדם הבא להצהיר אם יש לו בנים או אחים כדי שאשתו תיפטר מן הייבום או תיזקק לו, לפי העניין. אביי הסביר כי המחלוקת עוסקת במקרה שבו אדם שהוחזק כחסר ילדים וכבעל אחים הכריז בעת הקידושין כי הוא אב לילדים וחסר אחים, וכעת, לפני מותו, הוא מתוודה ששיקר ובאמת אין לו ילדים ויש לו אחים. במקרה כזה, סבור רבי נתן, נחשבת האישה זקוקה לייבום, ואילו לדעת רבי אין אנו מאמינים למה שסיפר קודם מותו אלא סומכים על דבריו בעת הקידושין, ועל כן האישה מותרת לשוק מייד.

הגמרא מסבירה שיסוד המחלוקת בכך שנאמנותו של הבעל בעת הקידושין מבוססת על מיגו. כיצד? בשעת הקידושין טען האדם למעשה כי אם ימות תהא אשתו פטורה מן הייבום, שכן יש לו בנים ואין לו אחים, אך מאחר שאם ירצה יכול הוא לפוטרה מן הייבום באמצעות גירושיה קודם מותו, נמצא שאין לו כל סיבה לשקר לגבי מצבו המשפחתי, ועל כן הוא נאמן עליו. הגמרא מסבירה שמחלוקת התנאים סובבת סביב שאלת כוחו של מיגו זה. לדעת רבי, המיגו יוצר נאמנות הדומה בעוצמתה לנאמנות של עדים, ולפיכך עוקר המיגו לחלוטין את החזקה שהייתה עד הקידושין, שלפיה האיש חסר ילדים ובעל אחים, ומעתה מוחזק הוא כאבי ילדים וכחסר אחים ואינו נאמן לאסור את אשתו קודם מיתתו בטענה שיש לו אחים ואין לו ילדים. רבי נתן, לעומת זאת, סבור כי המיגו אינו כה חזק, ואינו יכול לעקור לגמרי את החזקה, ועל כן כאשר האיש חוזר בו לפני מותו מצטרפת ההכחשה לחזקה הראשונית והאישה היא בחזקת יבמה לשוק.

סברתו של רבי נתן נראית פשוטה: למיגו ולחזקה נאמנות שווה, וההתמודדות ביניהם מותירה אותנו במעין ערפל, המתפזר בסופו של דבר בזכות הודאתו של הבעל סמוך למיתתו. אך מה טעמו של רבי, המבין שהמיגו עדיף על חזקה? דומה כי שורש העניין נעוץ במהותו הייחודית של המיגו הנדון כאן.

הרמב"ן שואל על אודות היחס בין סוגייתנו לסוגיה בבבא בתרא (ה ע"ב), המסתפקת באותה שאלה – מה מעמדו של מיגו אל מול חזקה – אך מתלבטת בין האפשרות שכוחו של המיגו שווה לכוחה של החזקה ובין האפשרות שכוחו פחות מכוחה. מדוע לא הביאה הסוגיה בבבא בתרא את מחלוקת רבי נתן ורבי כראיה, ומדוע לא הביאה סוגייתנו את הראיות המובאות שם? הרמב"ן טוען שיש הבדל בין המיגו בבבא בתרא ובין המיגו שבסוגייתנו. המיגו בבבא בתרא הוא מיגו רגיל, המבסס את נאמנות הטוען על יכולתו לטעון טענה אחרת, שבה בוודאי היה נאמן ('פרוע בתוך זמנו מיגו דלהד"ם'). במקרה שלפנינו, לעומת זאת, לא מדובר רק ביכולת לטעון אלא גם ביכולת לעשות: כבר מעת הקידושין נתונה ביד אותו אדם היכולת לדאוג לכך שאשתו לא תיזקק לייבום, קרי – לגרשה. דומה שבהבדל זה נעוצה סברתו של רבי: מאחר שהמקדש יכול לפטור את האישה מייבום בכוחות עצמו, הרי שהוא בעל הסמכות בכל הנוגע לשאלה זו, וממילא בטלה החזקה לחלוטין אל מול דיבורו, שהרי החזקה אינה אלא השערה, ואילו דבריו שקולים לעדות אמינה ומוצקה מכוח היותו בעל הסמכות בעניין זה (כך גם אפשר להבין מדוע אין הבעל נאמן בניסיונו לחייבה בייבום סמוך למותו – שהרי יש בידו יכולת מעשית רק לפוטרה מייבום אך לא לחייבה בו, וממילא גם 'נאמנותו המחוזקת' היא רק לפטור ולא לחיוב).