קידושין סה - עדות קידושין: עדות קיום או עדות בירור?

  • הרב ברוך וינטרוב

קידושין דף סה - עדות קידושין: עדות קיום או עדות בירור?

בדף סה ע"א מובאת דעתו של רב יהודה, כי "המקדש בעד אחד - אין חוששין לקידושיו". תלמידיו של רב יהודה שאלוהו על מה מבוססת פסיקתו: האם על כך שאיננו מאמינים לעד אחד, או שמא על הבנה שלמעשה הקידושין דרושים שני עדים, ואין שום משמעות לקידושין שנעשו בפני עד אחד. לשאלה זו נפקא מינה פשוטה: מקרה בו הן האיש, הן האישה והן העד מודים שמעשה הקידושין אכן התרחש. במצב כזה אין כל בעיה של נאמנות, שהרי עד אחד ללא הכחשה נאמן; אך אם רב יהודה אכן מצריך שני עדים מצד מעשה הקידושין גופו, אין הקידושין חלים כלל.

הגמרא מביאה ראיות לכאן ולכאן, אך רק בעמוד ב אנו יורדים לשורש המחלוקת. רב אשי שואל את רב כהנא, הסובר אף הוא כי אין חוששין לקידושין בעד אחד, מדוע הוא חושב כך: הרי הצורך בעדי קידושין נלמד מן הצורך בעדות בממונות (בגזרה שווה 'דבר-דבר'), ובדיני ממונות נקטינן ש"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"; ואם כן - טוען רב אשי - מדוע לא יחולו הקידושין כאשר כל הצדדים מודים בהם?

רב כהנא משיב, שאף בדיני ממונות נאמן בעל דין בהודאתו רק כאשר אין היא בגדר "חב לאחריני", כלומר, כאשר אין ההודאה מסבה נזק לאחרים; ובקידושין, טוען רב כהנא, יש "חב לאחריני" - שהרי קרובי הבעל נאסרים על האישה, וקרובותיה נאסרות עליו (כך מפרש רש"י).

לכאורה מורה תשובתו של רב כהנא, כי הוא נסוג מן העמדה העקרונית שקידושין אינם חלים אלא בנוכחות שני עדים: נראה שהוא מודה כי קידושין אכן יכולים לחול גם שלא בנוכחות עדים, אלא שלמעשה לא ניתן להוכיח את דבר קיומם כי אם באמצעות עדים אובייקטיביים, שכן הודאת האיש והאישה נפסלת משום חב לאחריני. דא עקא, שהבנה זו סותרת את כל הידוע לנו לגבי עדי הקידושין: האם אכן אין הם נצרכים לעצם חלותם של הקידושין?!

בעל קצות החושן (סימן רמ"א ס"ק א) מבאר כי ההפך הוא הנכון: דווקא תשובתו של רב כהנא מלמדת כי העדים הם אכן מרכיב חיוני בתהליך הקידושין. הקצות מבין כי הגזרה השווה 'דבר-דבר', המשווה בין קידושין לממונות, באה ללמדנו שמעשה הקידושין חייב להיעשות באופן שניתן יהיה להוכיחו מאוחר יותר. לדבריו, משמעות תשובתו של רב כהנא היא שלעולם לא ניתן יהיה להוכיח את מעשה הקידושין על ידי הודאת הזוג, שהרי זה חב לאחריני; נמצא שכל מעשה קידושין שאין בו שני עדים אינו ניתן להוכחה - כלומר, אינו עומד בדרישה הנלמדת מן הגזרה השווה 'דבר-דבר' - וממילא אינו חל כלל.