קידושין | דף עז | האוכל נבלה ביום הכיפורים

"ר' שמעון היא, דאמר אין איסור חל על איסור, דתניא, רבי שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים פטור". (עז ע"ב)

מפשטות דבריו של רבי שמעון נראה שהאוכל את הנבלה פטור מחטאת, דהיינו מאיסור הכרת של אכילה ביום הכיפורים, וחייב רק משום איסור נבלה. הראשונים התקשו בכך: תינח נבלה שנתנבלה לפני יום הכיפורים, שאין איסור יום הכיפורים חל על איסור נבלה, אך מה בדבר נבלה שנתנבלה ביום הכיפורים עצמו? הרי במקרה כזה קדם איסור יום הכיפורים לאיסור נבלה!

הריטב"א תירץ שאכן במצב כזה יתחייב האוכל משום איסור יום הכיפורים וייפטר מאיסור נבלה. אלא שעל תירוצו זה הוא ממשיך ומקשה שגם איסור יום הכיפורים לא חל על הבהמה מתחילת היום, שהרי הבהמה הייתה אסורה עוד קודם לכן באיסור אבר מן החי, וכאשר פקע איסור זה במותה – חלו בבת אחת איסור יום הכיפורים ואיסור נבלה, מבלי שיקדם אחד מהם לחברו. על כן הוא מעמיד את הפטור הזה בבהמה שנולדה ביום הכיפורים, שאיסור אבר מן החי ואיסור יום הכיפורים חלו בה כאחד, ובמותה פקע הימנה איסור אבר מן החי ונותר רק איסור יום הכיפורים, ואיסור נבלה אינו חל עליו.

לרש"י שיטה שונה ומעניינת בנושא זה. רש"י ביאר שאיסור יום הכיפורים לא יחול על בהמה זו גם אם התנבלה ביום הכיפורים, משום שהיא הייתה אסורה עוד קודם לכן באיסור אבר מן החי. הריטב"א התקשה מאוד בדברי רש"י:

"ולא נהירא, דאם כן כשנתנבלה ביום הכיפורים ופקע מיניה איסור אבר מן החי, אמאי לא חיילו עליה כי הדדי איסור נבלה ויום הכיפורים?".

כדי ליישב את דברי רש"י עלינו להניח שבין איסור אבר מן החי לאיסור נבֵלה קיים רצף איסורי, אשר מגדיר בהמה זו כאסורה מיסוד אחד וכך מונע מאיסור יום הכיפורים לחול עליה. התוספות בשבועות (כד ע"א ד"ה האוכל), שהתקשו אף הם בקושיית הריטב"א על רש"י, אכן חידשו איסור היוצר רצף שכזה וקבעו כי כל בהמה שלא נשחטה כהלכה אסורה באיסור עשה של ביטול ציווי התורה "וזבחת" (דברים יב, כא). אבל מרש"י נראה שהוא לא נזקק לאיסור העשה המחודש הזה, אלא מצא רצף בין איסורי הלאו של אבר מן החי ונבלה גופם. והדבר טעון הסבר.

ייתכן שאת דברי רש"י יש להבין על רקע המסופר בפרשות בראשית ונח. כידוע, אדם הראשון נאסר באכילת בשר, ולאחר המבול התיר הקב"ה איסור זה. וכך כתב הרמב"ן (בראשית א, כט):

"וכשבאו בני נח התיר להם הבשר... ועם כל זה לא נתן להם הרשות בנפש, ואסר להם אבר מן החי... וזה טעם השחיטה...".

לאמור: היתרו של איסור אכילת בשר לא היה גורף, ואיסורים מסוימים הם שיריים של איסור זה. איסורים אלו מעידים כי זכאותנו לאכול מבעלי החיים אינה מובנת מאליה, ואף שהיה צורך להתיר לנו את הדבר, יש להיתר זה מגבלות. איסור אבר מן החי ואיסור נבלה הם אפוא שיריים של אותו איסור קדום, וכך אפשר להבין מדוע יש ביניהם רצף.

[להרחבה: מחלוקת דומה בין רש"י לתוספות מופיעה בהקשר נוסף – ראה ביצה כה ע"א, רש"י ד"ה לאפוקי ותוספות ד"ה בחזקת.]