קידושין עז - האוכל נבֵלה ביום הכיפורים

  • הרב שמואל שמעוני

קידושין דף עז - האוכל נבֵלה ביום הכיפורים

"ר' שמעון היא, דאמר: אין איסור חל על איסור, דתניא, רבי שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים פטור" (עז ע"ב).

מפשטות דבריו של רבי שמעון נראה שאוכל הנבֵלה פטור מחטאת - דהיינו: מאיסור הכרת של אכילה ביום הכיפורים - וחייב רק משום איסור נבֵלה. הראשונים התקשו בכך: תינח נבֵלה שנתנבלה לפני יום הכיפורים, שאז אין איסור יום הכיפורים חל על איסור נבלה; אך מה בדבר נבֵלה שנתנבלה ביום הכיפורים עצמו? הרי במקרה כזה קדם איסור יום הכיפורים לאיסור נבלה!

הריטב"א תירץ שאכן במצב זה הוא יתחייב משום איסור יום הכיפורים, והמילה "פטור" תתייחס לאיסור נבֵלה. אלא שעל תירוצו זה הוא ממשיך ומקשה, שגם איסור יום הכיפורים לא חל על הבהמה מתחילת היום; שהרי הבהמה הייתה אסורה עוד קודם לכן באיסור אבר מן החי, וכאשר פקע איסור זה במותה - חלו בבת אחת איסור יום הכיפורים ואיסור נבֵלה, מבלי שיקדם אחד מהם לחברו. על כן הוא מעמיד את הפטוֹר הזה בבהמה שנולדה ביום הכיפורים, שאיסור אבר מן החי ואיסור יום הכיפורים חלו בה כאחד, ובמותה פקע הימנה איסור אבר מן החי ונותר רק איסור יום הכיפורים - שאיסור נבלה אינו חל עליו.

לרש"י שיטה שונה ומעניינת בנושא זה. רש"י ביאר שאיסור יום הכיפורים לא יחול על בהמה זו גם אם התנבלה ביום הכיפורים, משום שהיא הייתה אסורה עוד קודם לכן באיסור אבר מן החי. הריטב"א התקשה מאוד בדברי רש"י: "ולא נהירא, דאם כן כשנתנבלה ביום הכיפורים ופקע מיניה איסור אבר מן החי, אמאי לא חיילו עליה כי הדדי איסור נבלה ויום הכיפורים?".

על מנת ליישב את דברי רש"י, עלינו להניח שבין איסור אבר מן החי לאיסור נבֵלה קיים רצף איסורי, אשר מגדיר בהמה זו כאסורה מיסוד אחד, וכך מונע מאיסור יום הכיפורים לחול עליה. התוספות בשבועות (כד ע"א, ד"ה האוכל), שהתקשו אף הם בקושיית הריטב"א על רש"י, אכן חידשו איסור שייצור רצף שכזה, וקבעו כי כל בהמה שלא נשחטה כהלכה אסורה באיסור עשה של ביטול ציווי התורה "וזבחת" (דברים י"ב, כא). אבל מרש"י נראה שהוא לא נזקק לאיסור העשה המחודש הזה, אלא מצא רצף בין איסורי הלאו של אבר מן החי ונבֵלה גופם. והדבר טעון הסבר.

ייתכן שאת דברי רש"י יש להבין על רקע פרשות בראשית ונח. כידוע, אדם הראשון נאסר באכילת בשר, ולאחר המבול התיר הקב"ה איסור זה. וכתב הרמב"ן (בראשית א', כט): "...וכשבאו בני נח התיר להם הבשר... ועם כל זה לא נתן להם הרשות בנפש, ואסר להם אבר מן החי... וזה טעם השחיטה...". לאמור: היתרו של איסור אכילת בשר לא היה גורף; איסורים מסוימים הם שיריים של איסור זה, והם מעידים כי זכאותנו לאכול מבעלי החיים אינה מובנת מאליה, ואף שהיה צורך להתיר לנו את הדבר, יש להיתר זה מגבלות. איסור אבר מן החי ואיסור נבלה הם אפוא שיריים של אותו איסור קדום, וכך ניתן להבין מדוע יש ביניהם רצף.

[להרחבה: מחלוקת דומה בין רש"י לתוספות מופיעה גם בהקשר אחר, ראה ביצה כה ע"א, רש"י ד"ה לאפוקי ותוספות ד"ה בחזקת.]