דילוג לתוכן העיקרי

קידושין | דף פ | איסור ייחוד

במשנה בדף פ ע"ב נאמר כי אסור לאיש להתייחד עם שתי נשים, ואילו ייחוד אישה אחת עם שני אנשים שנוי במחלוקת. את עצם האיסור של ייחוד איש ואישה רואה המשנה כדבר פשוט, שאין כלל צורך לאומרו. בגמרא מובא "רמז" מן התורה לאיסור זה: "'כי יסיתך אחיך בן אמך'... לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה". מלשון הגמרא, המכנה לימוד זה "רמז", משמע שזוהי אסמכתא בלבד, אך מן הסוגיה בעבודה זרה (לו ע"ב) משמע שמדובר באיסור תורה לכל דבר. הגמרא שם מתארת את התפתחות האיסור: התורה אסרה ייחוד עם ערווה, בעקבות מעשה אמנון ותמר גזר דוד על ייחוד עם פנויה, ותלמידי בית שמאי ובית הלל גזרו על ייחוד עם נוכרית.

האחרונים (ראה פתחי תשובה אבן העזר כב, א) הבינו שיש לחלק בין האיסור מדאורייתא לאיסור מדרבנן: האיסור מדאורייתא הוא על עצם הייחוד, והאיסור מדרבנן איננו הרחבה של האיסור מדאורייתא כי אם איסור הנובע מחשש לביאה. הם דייקו זאת מן ההסבר המובא בסוגייתנו, שלפיו הכול מודים שאסור להתייחד עם שתי נשים שכן "נשים דעתן קלות עליהן": לוּ נאסר הייחוד עם שתי נשים מדאורייתא, לא הייתה הגמרא מביאה טעם אלא מקור מן התורה. הבאת סברה מלמדת שייחוד עם שתי נשים נאסר מדרבנן בלבד, משום חשש ביאה.

מה יסודו של איסור הייחוד מדאורייתא? דומה שאפשר להעלות שני כיוונים. כיוון אחד הוא שאיסור ייחוד הוא מעין 'חצי שיעור' של איסור ביאה. אפשרות כזו הציע כבר הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות (לאו שנ"ג) ביחס לאיסור חיבוק ונישוק, וייתכן שהוא הדין בייחוד: הקִרבה האינטימית היא חלק ממעשה הביאה, ועל כן היא 'חצי שיעור' שלו. ברם אפשר גם להבין שאיסור ייחוד אינו חלק מאיסור ביאה כי אם איסור עצמאי, כלומר בעריות יש שני איסורים נפרדים: האחד – ביאה, והשני – קִרבה מרובה המתבטאת בייחוד.

להלן נביא שתי נפקא מינות לחקירה זו שנידונו בפוסקים. הפוסקים נחלקו אם איסור ייחוד מדאורייתא קיים רק בחייבי כריתות או גם בחייבי לאווין. על פי הכיוון הראשון, שייחוד הוא חצי שיעור של ביאה, אין מקום לחלק בין חייבי כריתות לחייבי לאווין, שהרי מעשה הביאה נאסר באלה כבאלה. אך אם האיסור מתייחס לעצם הקִרבה, אף ללא קשר לביאה, יש מקום לטעון שהוא מתייחס דווקא לעריות ולא לאיסורי לאו. בהקשר זה יש לציין כי לאור ההסבר השני יובן היטב מדוע הותר הייחוד עם האֵם, שהרי קשר קרוב ואינטימי של בן עם אמו הוא מותר ואפילו רצוי.

נפקא מינה שנייה עולה ביחס לטענתו של בעל צפנת פענח (איסורי ביאה כא, ד) כי מדאורייתא נאסר דווקא ייחוד קבוע של מגורים משותפים, ולא ייחוד רגעי. טענה מעין זו שייכת כמובן רק על פי ההבנה השנייה, הממקדת את האיסור בקשר הקרוב והאינטימי, אך אם ייחוד אסור בשל היותו 'חצי שיעור' של ביאה, צריך הוא להיאסר גם דרך עראי.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)