קידוש (א)

  • הרב יוסף צבי רימון

קידוש (חלק א')* / הרב יוסף צבי רימון

מקור דין קידוש על היין

השאלה המרכזית העוסקת ביסוד מצוַת הקידוש היא האם זוהי מצווה מדאורייתא או מדרבנן. עצם הקידוש הוא מדאורייתא כחלק ממצוַת "זכור", שמשמעותה היא שצריך לזכור את השבת בכניסתה וביציאתה, השאלה היא לגבי הדין של קידוש על היין, האם זה מדאורייתא או מדרבנן.

הגמרא במסכת נזיר בדף ג' ע"ב ובדף ד ע"א דנה לגבי אדם שאסר על עצמו יין בנזירות, בשאלה מה דינו לגבי קידוש. הגמרא שם אומרת שבמקרה כזה הנזירות לא אמורה לחול שהרי "מושבע ועומד הוא מהר סיני" על חיוב שתיית היין בקידוש ליל שבת. לפי הבנה זו בגמרא, דין קידוש על היין הוא מדאורייתא. כך הבין המפרש על מסכת נזיר.

התוספות שם דחו את ההסבר הזה, ורבנו תם מסביר שהגמרא אמרה את המשפט של מושבע ועומד בתמיהה, כלומר ברור שהוא איננו מושבע ועומד מהר סיני על שתיית היין בקידוש ליל שבת. לפי הבנה זו קידוש על היין הוא מדרבנן. התוספות מעלים עוד הצעת ביניים, שקידוש על היין הוא מדאורייתא, אבל שתיית היין היא מדרבנן.

למעשה, ההכרעה המקובלת היא שקידוש על היין הוא מדרבנן. כך כותבים הרמב"ם בהלכות שבת בפרק כ"ט, הרמב"ן בפירושו לתורה בחומש שמות פרק כ' פסוק ח', שו"ת הרשב"א חלק ד' סימן ק"ט, וכן ב"מגן אברהם" סימן רע"א סעיף קטן א' ו"במשנה ברורה" בסעיף קטן ב'.

לאור פסיקה זו, יש לדון האם האדם יוצא ידי חובת קידוש בתפילה, שהרי אנו אומרים את נוסח הקידוש בתפילה, ומצד שני אין חיוב מדאורייתא לעשות את הקידוש על היין.

יש כאלו שכתבו שאדם אכן יוצא ידי חובת קידוש בתפילה. כך עולה מדעת הריא"ז, וכך משמע מעוד כמה ראשונים. לכאורה, זוהי הסברא הפשוטה, מדוע לומר שהאדם לא יוצא ידי חובת קידוש בתפילה?

ה"מנחת חינוך" במצווה ל"א כותב שלא יוצאים ידי חובת קידוש בתפילה, כי לא מזכירים בתפילה את יציאת מצרים, והגמרא בפסחים אומרת במפורש שצריך להזכיר את יציאת מצרים בקידוש. ה"באור הלכה" דן בכך בארוכה, ומציע שאולי בכל זאת ניתן לצאת ידי חובה משום שמזכירים יציאת מצרים לפני תפילת שמונה עשרה.

ה"מנחת חינוך" שם מציע הסבר נוסף, וכך כותב גם ה"משנה ברורה" בסעיף קטן ב', שכיוון שאדם מתכוון לעשות קידוש בביתו - כאילו הוא מתכוון שלא לצאת ידי חובת קידוש בתפילה.

להלכה, פסק ה"מגן אברהם" שיוצאים ידי חובת קידוש בתפילה. ה"באור הלכה" האריך בקושיות על כך, וכתב שלדינא קשה לסמוך על דברי ה"מגן אברהם". על פי זה כתב ה"משנה ברורה" שקטן לא יוציא את הגדול ידי חובת קידוש, אפילו לאחר שהגדול התפלל, כי יש עליו עדיין חיוב מדאורייתא.

דין נוסף המובא ב"משנה ברורה" הוא שרצוי שאדם יכוון במפורש שלא לצאת ידי חובת קידוש בתפילה, שהרי ברור שהצורה המובחרת של קיום המצווה הזו היא על היין.

הבעיה הנוצרת מכך היא הקידוש לאישה. האישה חייבת בקידוש מדאורייתא, ואילו הבעל, לאחר התפילה, חייב רק מדרבנן. אמנם, לכאורה, לא צריכה להיות כל בעיה שהרי לפי הכלל ש"כל ישראל ערבים זה לזה", גם אדם שכבר יצא ידי חובתו במצווה מסוימת יכול להוציא אדם שלא יצא ידי חובתו, "אף על פי שיצא - מוציא", אלא שהרא"ש בברכות בדף כ' ע"ב כותב שהכלל של הערבות איננו נוגע לנשים, "נשים אינן בכלל ערבות". בעל ה"דגול מרבבה" כותב שעל פי דברים אלו גבר יכול להוציא אישה ידי חובת קידוש רק אם הוא לא יצא עדיין ידי חובתו.

רבי עקיבא איגר חולק בתוקף על הבנה זו של ה"דגול מרבבה", ומסביר שדברי הרא"ש מוסבים רק על מצוות שנשים פטורות מהן, ולכן לגבי מצוות אלו הן אינן בכלל ערבות, אבל מצוות שהן חייבות כמו קידוש - ברור שהן בכלל ערבות. כך כתב גם ה"פרי מגדים" ב"אשל אברהם", החתם סופר, וכך פסק ה"משנה ברורה" בסעיפים ד' ו-ה'.

על פי זה, אין כלל בעיה עם הקידוש לנשים. לנקודה זו ניתן להוסיף פסק אחר של רבי עקיבא איגר שבאמירת שבת שלום יוצאים ידי חובת קידוש, ואת זה גם נשים עושות.

מהות הקידוש

נחלקו הראשונים מהי מהותה של מצוַת הקידוש. הרמב"ן על התורה והמהר"ם חלאווה בפסחים בדף ק"ו ע"א סוברים שיש קשר בין קידוש זה לקידוש החודש והיובל. במילים אחרות יש פה פן של קדושה אקטיבית. הרמב"ם, לעומת זאת, כותב בספר המצוות במצוַת עשה קנ"ה שמהותו של הקידוש היא להראות את גדולתו וקדושתו של יום השבת על פני שאר הימים. דברים דומים כותב בעל ספר "החינוך".

למחלוקת זאת ייתכנו מספר נפקא מינות, ונזכיר אחת מהן והיא דעת רבי עקיבא איגר שהזכרנו לעיל, שיוצאים ידי חובת קידוש באמירת שבת שלום. האם אמירת שבת שלום עונה על קריטריונים של קידוש? ניתן לומר שאם ההבנה של קידוש היא כמו קידוש החודש - אין סברא לומר שאמירת שבת שלום מספיקה למטרה זו, אבל אם כל מטרת הקידוש היא להראות את ייחודה של השבת - בהחלט יש מקום לומר שאמירת שבת שלום מספיקה כדי לצאת ידי חובת הקידוש.

זמני הקידוש

הגמרא בברכות בדף כ"ז ע"ב אומרת:

"אמר רבי חייא בר אבין, רב צלי של שבת בערב שבת ... אומר קדושה על הכוס או אינו אומר קדושה על הכוס? תא שמע דאמר רב נחמן אמר שמואל, מתפלל אדם של שבת בערב שבת, ואומר קדושה על הכוס, והלכתא כוותיה".

מדברי הגמרא עולה שניתן להתפלל ולעשות קידוש מבעוד יום. כיצד ניתן להסביר את זה?

שיטה אחת בראשונים סבורה שהגמרא מבוססת על שיטת רבי יהודה שסובר שמותר להתפלל ערבית מפלג המנחה. לפי גישה זו, יש לבחון האם ניתן לעשות כך למעשה.

לדעת רוב הראשונים ניתן להתפלל ערבית של שבת מפלג המנחה, ומשמע מדבריהם שדין זה הוא לכתחילה. כך עולה מהרמב"ם בפרק כ"ט הלכה י"א, תוספות בפסחים דף צ"ט ע"ב ועוד. ה"בית יוסף" בסימן רע"א כותב שכך ההלכה למעשה, מה הסברא?

ההסבר הפשוט הוא על פי מה שראינו בשבוע שעבר שיש דין של תוספת שבת, דהיינו שהאדם יכול להוסיף על הקודש מהחול, ולכן יכול לומר קידוש כי קדושת השבת חלה כבר מבעוד יום. כך מסביר רבנו ירוחם. אך ברמב"ם לא ניתן להסביר כך כי ראינו שלדעת הרמב"ם אין דין של תוספת שבת, ולדעתו יוצא שניתן לקדש למרות שעדיין יום שישי ולא חלה קדושת השבת, כיצד זה ייתכן?

בשביל לענות על שאלה זו נעיין בדברי הרמב"ם בפרק כ"ט הלכה י"א:

"יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף על פי שלא נכנסה השבת ... שמצוַת זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו מעט".

הרמב"ם לשיטתו שמהותה של מצוַת הקידוש היא להראות את גדולת השבת, ואת זה ניתן לעשות גם בסמוך לכניסת וליציאת השבת ולאו דווקא בכניסתה ממש.

מהו הזמן המוקדם ביותר בו ניתן לומר את הקידוש?

הרא"ש סובר שזמן זה הוא מפלג המנחה. ה"באור הלכה" דן בדברים אלו, וכותב שיכול להיות שמפלג המנחה זה רק לשיטת רבי יהודה, ואילו סמוך לכניסת השבת זה לכולי עלמא. דין נוסף שמביא ה"באור הלכה" הוא שאף אם מעיקר הדין ניתן לומר את הקידוש לפני כניסת השבת, צריך להקפיד להתחיל את הסעודה קודם חצי שעה לפני צאת הכוכבים, בגלל חובת קריאת שמע.

על פי כל האמור לעיל, בשבתות של שעון קיץ, לדוגמא, ניתן להתפלל ולקדש מבעוד יום, רק צריך להקפיד על שלושה דברים:

* להתפלל מנחה לפני פלג המנחה - דין הנובע מדיני התפילה שאדם שמתפלל ערבית לפני צאת הכוכבים צריך להתפלל מנחה לפני פלג המנחה.

* לקדש ולהתחיל את הסעודה ישר לאחר סיום התפילה ולא להתמהמה.

* לומר את קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים.

ה"מגן אברהם" מעיר שצריך לאכול כזית פת בלילה כדי לצאת ידי חובת שלוש סעודות בשבת, וכך גם כותב הב"ח בשם המהר"ל.

זמן הקידוש בדיעבד

הגמרא בפסחים בדף ק"ה ע"א אומרת:

"מדאמרי בני רבי חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל והולך כל השבת כולו, הכא נמי מי שלא קידש בערב שבת - מקדש והולך כל היום כולו."

אדם שלא קידש בכניסת השבת - יכול להשלים את הקידוש הזה בכל השבת. קידוש זה הוא הקידוש של הערב עם ברכת מקדש השבת. הרמ"א בסימן רע"א סעיף ח' כותב שלא אומרים 'ויכלו' ביום, כי 'ויכלו' שייך רק ללילה כי רק בליל השבת סיים הקב"ה את בריאת העולם.

השאלה המרכזית העולה מדין זה היא האם דין זה נאמר דווקא אם שכח לומר את הקידוש, או שדין זה נאמר גם במצב שאדם לא קידש במזיד.

בשאלה זו נחלקו הראשונים. רב עמרם גאון סובר שדין זה הוא רק באדם ששכח לקדש, ואילו הרמב"ם בפרק כ"ט בהלכה ד' פוסק שדין זה תקף בין בשוגג ובין במזיד. מהי סברת המחלוקת?

הב"ח מסביר שנחלקו מאיזה דין ניתן להשלים את הקידוש, האם זה מדין תשלומים כמו בתפילה, ואז כמו שבתפילה ניתן להשלים רק אם שגג ולא אם הזיד - כך גם בקידוש, או שנאמר שזה נובע מכך שכל השבת מוגדרת כזמן של קידוש, ולכן ניתן להשלים גם אם לא קידש במזיד.

ייתכן לומר שמחלוקת זו תלויה במחלוקת לגבי מהות הקידוש. לפי הדעה שיש פה קידוש כמו קידוש החודש, כנראה שתסבור שהשלמת הקידוש היא כמו התשלומים בתפילה. לפי הדעה שמטרת הקידוש היא להראות את קדושת השבת - כל היום מתאים לכך, ולכן ניתן להשלים את הקידוש גם אם אותו אדם לא קידש במזיד.

להלכה, פוסק ה"שולחן ערוך" כדעת הרמב"ם שניתן לקדש כל השבת בין אם שגג ובין אם הזיד באי אמירת הקידוש בערב שבת.

איסור אכילה לפני הקידוש

מהגמרא בפסחים בדף ק"ה עולה שאסור לאכול מכניסת השבת ועד הקידוש, וכן מיציאת השבת ועד ההבדלה. האם מותר לשתות מים בזמן הזה?

הגמרא שם דנה באותה שאלה לגבי ההבדלה, ואומרת שמותר לשתות מים לפני ההבדלה. הרמב"ם בהלכות שבת פרק כ"ט הלכה ה' פוסק:

"אסור לאדם לאכול או לשתות יין משקדש היום עד שיקדש, וכן משיצא היום ... עד שיבדיל. ולשתות מים מותר."

לכאורה, מניסוח דבריו עולה שהמשפט האחרון מוסב הן על קידוש והן על הבדלה. הרשב"א בשו"ת הרשב"א חלק ג' סימן רס"ד חולק וסובר שהדין הוא כך רק בהבדלה, אבל בקידוש אסור כי קידוש חמור מהבדלה, ואם הדין היה כך גם בקידוש - הגמרא הייתה אומרת דין זה על קידוש והיינו יודעים גם על הבדלה בקל וחומר. גם מהירושלמי בפסחים פרק י' הלכה א' משמע כדעת הרשב"א. הגמרא שם מספרת על ר' יודן ששאל אם מותר לו לשתות לצימאונו לפני הקידוש. התשובה הייתה שלילית. אמנם, לא נכתב במפורש שמדובר במים, אבל אם זה היה מותר היו יכולים לומר לו להרוות את צימאונו במים.

הרא"ש ועוד ראשונים פסקו כדעת הרשב"א, וכן פסק ה"שולחן ערוך" בסימן רע"א בסעיף ג'. ה"משנה ברורה" מעיר שמותר לשטוף את הפה.

נציין שאיסור האכילה לגברים מתחיל מהשקיעה, ולגבי אישה יש לבחון ממתי האיסור מתחיל, ויש כאלו שהקלו מזמן הדלקת הנרות ועד השקיעה בשתיית מים.

נעיר, לסיום, שלגבי הבדלה ראינו שמותר לשתות מים לפניה. אמנם, יש מהמקובלים שאוסרים את זה מטעמים קבליים.

אם אדם אכל לפני הקידוש, יש מחלוקת בגמרא בדף ק"ו ע"ב האם הפסיד את הקידוש או לא. להלכה נפסק ב"שולחן ערוך" בסימן רע"א בסעיף ז' שאדם כזה לא הפסיד את הקידוש ויכול לקדש.

במידה ואדם סיים את הסעודה ואז נזכר שלא עשה קידוש - יעשה קידוש, ורצוי שיאכל כזית פת. דין זה קשור לצורך של קידוש במקום סעודה, נושא שנדון בו בהמשך השיעורים.

עמידה וישיבה בקידוש

התוספות בברכות דף מ"ט ע"א מקשים כיצד המבדיל יכול להוציא את השומעים ידי חובתם, והרי כולם עומדים ואז יש בעיה של קביעות. התוספות מסבירים שכיוון שאותם אנשים קבעו עצמם להבדלה - זה נחשב לקביעות למרות שהם עומדים ולא יושבים, אבל מכל מקום עדיף שיישבו.

לפי גישה זו, מטרת הישיבה בקידוש היא כדי לצאת ידי חובה. הגר"א מביא את שיטת התוספות ומסיים :"וכן עיקר". לא כל כך ברור על מה מוסבים דבריו, האם על סוף דבריהם שטוב שיישבו או על עצם העניין שאפשר לקדש בעמידה. "שער הציון" בסימן רע"א בסעיף קטן נ"א מסתפק בדברי הגר"א ונשאר בצריך עיון, אבל המשנה ברורה בסעיף מ"ו כותב שלפי הגר"א עדיף לשבת, "וטוב להיזהר בזה לכתחילה".

אמנם, קשה לומר שהגר"א הכריע בדבר, כי ר' חיים מוואלאז'ין העיד על כך שהגר"א הבדיל בעמידה.

בכל אופן, כותב ה"משנה ברורה", שכדי לשמור על קביעות בזמן הקידוש - אסור שאף אחד יטייל בזמן הקידוש, אלא שכל אחד יעמוד במקומו.

האר"י בשער הכוונות אומר שצריך לעמוד בזמן הקידוש, ומשמע שם שאחר כך יושבים ושותים מהיין בישיבה. כך נוהגים למעשה הספרדים.

דעה נוספת היא דעת ה"מנהיג" בשבת סימן ו', הסובר שאת פרשת 'ויכלו' אומרים בעמידה, ואת השאר בישיבה. דעה זו, לכאורה, היא פשט דעתו של המחבר.

הרמ"א פוסק שם בסעיף י':

"ונוהגים לישב אף בשעה שאומר 'ויכלו', רק כשמתחילין - עומדין קצת לכבוד השם, כי מתחילין 'יום השישי ויכלו השמים' ונרמז השם בראשי תבות."

ה"משנה ברורה" מבאר שבאמירת ויכלו מדין עדות יוצאים ידי חובה בתפילה, ולכן לא צריך לומר זאת בעמידה בזמן הקידוש.

דיני כוס הקידוש

הגמרא בברכות בדף נ"א ע"א דנה בדינים של כוס של ברכת המזון. הגמרא שם אומרת שעשרה דינים נאמרו בכוס זו: הדחה, שטיפה, חי, מלא, עטור, עטוף בטלית, נוטלו בשתי ידיו, נותנו בימינו, מגביהו טפח מן השולחן ונותן בו עיניו. רבי יוחנן שם חולק ואומר שצריך רק את ארבעת הדברים הראשונים.

נחלקו הראשונים כיצד לפסוק במחלוקת זו. הרמב"ם פוסק כדעת רבי יוחנן, ואילו ה"שולחן ערוך" בסימן קפ"ג פוסק שצריך את כל הדברים למעט עטור ועטוף. ה"מגן אברהם" כותב שלפי המקובלים צריך את כל העשרה. ה"משנה ברורה" פוסק לעניין כוס של ברכת המזון שארבעת הראשונים הם לעיכובא, ושאר הדברים הם למצווה מן המובחר.

מה הדין בכוס של קידוש?

הרמב"ם בפרק כ"ט הלכה ז' פוסק שגם בכוס של קידוש צריך את ארבעת הדברים, ומוסיף שבקידוש צריך גם אוחזו בימינו ומגביהו טפח מן השולחן. ה"שולחן ערוך" בסימן רע"א בסעיף י' כותב:

"מקדש על כוס מלא יין, שלא יהיה פגום, וטעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון."

שטיפה והדחה - יש הנוהגים לשטוף ממש לפני הקידוש, אך רבנו יונה כותב שמעיקר הדין אם הכוס נשטפה והונחה בארון - לא צריך לשטוף אותה שוב לפני הקידוש.

חי - יש מחלוקת מה הכוונה בדרישה זו. הסבר אחד הוא שצריך ליתן מים ביין, גם אם היין מזוג לדעת ה"שולחן ערוך", או רק ליין לא מזוג לדעת הרמ"א. הסבר שני מופיע ברש"י בברכות דף מ"א ע"א שחי זהו יין שהביאו כרגע מהחבית. על פי זה כותב הרמ"א שצריך להוציא את היין מהבקבוק סמוך לקידוש.

הסבר נוסף מובא ברבנו יונה בברכות דף נ"א ע"א שחי זה שלם, כלומר כלי שלם ולא כלי שבור. ה"שולחן ערוך" מביא גם את הדעה הזו.

הרב פיינשטיין ב"אגרות משה" בסימן ל"ט אות ג' מחדש שאי אפשר לעשות קידוש בכוס חד פעמית כי זה לא נקרא כלי שלם. אמנם, בדיעבד, אם אין כלי אחר - יכול לעשות קידוש בכוס חד פעמית. ה"ציץ אליעזר" חולק על כך, וסובר שכוס חד פעמית נחשבת ככלי שלם, ולכן ניתן לעשות בה קידוש לכתחילה.

מלא - ה"שולחן ערוך" פוסק שהכוס צריכה להיות מלאה. ה"טורי זהב" כותב שהרבה אנשים לא ממלאים את הכוס ממש עד הסוף, וקוראים לחלק שנשאר עטרה. הוא לא מקבל את ההסבר הזה, אלא הוא מסביר שהסיבה היא כדי שלא ישפך היין ויתבזה. ה"משנה ברורה" בסעיף קטן מ"ב כותב שבדיעבד, מלא איננו מעכב אם יש רביעית יין. בכל אופן, רצוי שהכוס תיראה מלאה.

כוס פגום - הגמרא בפסחים בדף ק"ה ע"ב אומרת "שמע מינה טעמו - פגמו." אדם השותה מכוס כלשהי - פוגם אותה. רש"י כותב שבדיעבד, אם יש רק כוס פגומה, יכול לקדש עליו. מה הבעיה בכוס פגומה?

מדברי הגמרא משמע שהבעיה היא של שיעור, כלומר, לאחר הפגימה כבר אין מספיק יין בכוס. כך כתב רב האי גאון. התוספות שם בדיבור המתחיל 'משום' חולקים על ההבנה הזו, ומסבירים את הגמרא בצורה אחרת, ולפי הסברם יש בעיה עם עצם העובדה שמישהו שתה מהכוס הזו. כך גם משמע מדברי הרמב"ם בפרק כ"ט בהלכה ט"ז, כאשר הטעם הוא בזיון של הקידוש.

אבודרהם וה"שולחן ערוך" פוסקים שאם אדם לא שתה, אלא שפך מהכוס - היא איננה נחשבת כוס פגומה.

כיצד ניתן לתקן את הפגימה?

ה"יראים" סובר שעל ידי הוספת יין לכוס ניתן לתקן את הפגימה. המהר"ם מרוטנבורג חולק ואומר שצריך לשפוך את היין בכוס לתוך הבקבוק. מה סברתו? כל טיפה שנשפכת לבקבוק מתבטלת, "קמא קמא בטיל", וכך כל היין בבקבוק הוא יין שאינו פגום.

ה"שולחן ערוך" בסימן קפ"ב פסק כדעת היראים. ה"מגן אברהם" וה"משנה ברורה" כותבים שכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה יצא ידי כולם, כלומר יוסיף מעט יין לכוס ואז ישפוך את כל היין בחזרה לבקבוק.

 

* המאמר לא עבר את ביקורת הרב