קידוש ידיים ורגליים

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

זבחים דף י"ט - קידוש ידיים ורגליים

הגמרא בדף י"ט עמוד ב' עוסקת בחובה לרחוץ ידיים ורגליים קודם עבודת המקדש. על פי פשוטם של דברים, מטרת הרחיצה היא להוסיף בטהרה לקראת העבודה. לאמור - הרחיצה מהווה הקדמה לעבודה. ביטוי מעניין לכך מצאנו בדברי הרמב"ם. במשנה במסכת יומא (דף ל.) נאמר:

"אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור, עד שיטבול".

דומה, שטבילה זו מהווה הקדמה לכניסה למקדש: היא באה לעורר את האדם לבדוק האם נטמא בטומאה כלשהי ונשכחה ממנו, ובאופן כללי להכין אותו לקראת המעמד הנכבד של כניסה למקדש. הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש, פרק ה' הלכה ד') הזכיר חובה זו של טבילה בעיצומו של הפרק העוסק ברחיצת ידיים ורגליים לקראת הכניסה למקדש. ללמדנו, שהקידוש והטבילה מכינים את האדם לקראת הכניסה למקדש או העבודה בו.

אמנם, יש מקום להציע הבנה אחרת בעניינה של רחיצת הידיים והרגליים. הגמרא בסוגייתינו מתארת את דרך הרחיצה בהנחת יד על רגל, ומפאת הקושי שבדבר מציעה לכהן לשבת ולקדש. על כך משיבה הגמרא:

"אמר קרא: "לשרת" - ושירות מעומד הוא".

חידוש גדול למדנו מדברי הגמרא: רחיצת הידיים איננה רק הקדמה לעבודה, אלא מהווה "שירות" בפני עצמו, לעניין זה שיש לעמוד בביצועה. כך כתב גם הרמב"ם (הלכות כלי המקדש, פרק ה' הלכה ט"ז):

"ואינו מקדש כשהוא יושב מפני שהוא כעבודה, ואין עבודה אלא מעומד שנאמר לעמוד לשרת".

הרמב"ם משתמש ב"כ" הדימיון, המבהירה את הספק בנוגע לרחיצה: מצד אחד אינה אלא הקדמה לקראת העבודה, אך מצד שני יש לראותה עבודה של ממש.

בהמשך סוגייתינו דנה הגמרא במחלוקת התנאים בדבר פסול לינה בקידוש ידיים ורגליים. הגמרא מבררת את המקור לכל אחת מן השיטות, ואגב הדיון מציעה:

"אי כתיב בגשתם ולא כתיב בבואם, הוה אמינא על כל גישה וגישה, כתב רחמנא: בבואם".

כלומר, ניתן היה להעלות הצעה, שלפיה לפני כל עבודה ועבודה יש צורך ברחיצת ידיים ורגליים. דומה, שההיגיון בהצעה כזו הוא שהרחיצה מהווה חלק מן העבודה. לפיכך, כפי שכל עבודה עשויה להתבצע מספר פעמים ביום (כאשר הכהן מקריב קורבנות שונים), כך עליו להתחיל כל אחת מן הפעולות ברחיצת ידיו ורגליו. למסקנה, הצעה זו נדחית, וכולי עלמא מודים שדי ברחיצה אחת פעם ביום (המחלוקת היא אך ורק לגבי כהן שעבד גם בלילה, האם עליו לשוב ולרחוץ ידיו בבוקר).

המקור לחובת הרחיצה הוא בפסוקי פרשיית הכיור שבפרשת "כי תשא". הפסוקים שם חוזרים שלוש פעמים על הפועל ר,ח,ץ בהטייותיו השונות. גם משנתנו עוסקת בכהן שלא רחץ ידיו ורגליו. והנה, הברייתא שבגמרא משתמשת במונח אחר: "כיצד מצות קידוש?". גם הרמב"ם (בתחילת פרק ה' מהלכות ביאת מקדש) קובע כי מצוה "לקדש" ידיים ורגליים.

ייתכן, שהמונח "קידוש" מבטא את אותה ההבנה הרואה ברחיצת הידיים עבודה של ממש. הכהן לא רק מכין עצמו לעבודה, אלא מקדש את גופו, והופך עצמו לכלי קודש. בדיוק כפי שההקרבה מקדשת את הקורבן, כך קידוש הידיים מקדש את הכהן.

כמובן, תפיסה כזו, שלפיה הכהן הופך קודש בדומה לקורבן מבהירה אף היא כיצד ניתן לדבר על פסולים בלינת לילה או ביציאה חוץ לעזרה. אין ספק, שהגמרא משתמשת במונחים אלה ביחס לקידוש ידיים ורגליים לאור דיני בשר הקורבן הנפסל בלינה או ביציאה חוץ לעזרה. ללמדנו, שרחיצת הידיים אף היא עבודת קודש - עבודה של ממש.

[עיון זה מבוסס, בחלקו, על שיעורו של מורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א. השיעור סוכם על ידי הרב מתן גלידאי.]

הרב אביהוד שורץ