קידוש ידיים ורגליים

  • הרב יוסף מרקוס

בשיעור הקודם עסקנו בדין חמש טבילות שטובל הכהן הגדול ביום הכיפורים (כמבואר במשנה דף ל ע"א) וביחס שבין דין זה ובין הטבילה במקדש בכל השנה. בשיעור זה נעסוק בעשרת קידושי הידיים והרגליים ביום הכיפורים וביחס שבין דין הקידושים ביום הכיפורים לבין דין זה בכל השנה.

א. חובת קידוש ידיים ורגליים במקדש במשך כל השנה

בספר שמות פרק ל' מופיע ציווי של עשיית הכיור ורחיצת הכהנים בו:

וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם: בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לה'

בפשטות, הובאו בפסוקים שתי מטרות לרחיצה (ובלשון חז"ל 'קידוש'): רחיצה לצורך עצם הכניסה לאוהל מועד ורחיצה לצורך העבודה על המזבח החיצון. אלא שבעוד שביחס לגישה למזבח, מוסכם על הכל שאין חובת רחיצה לכהן שניגש למזבח ולא עובד, וכפי שמפורש בסוגיא בזבחים יט ע"ב המניחה כדבר פשוט שאין חובת קידוש ידיים ורגליים לביאה ריקנית למזבח - שהרי כתוב 'לשרת'[1], הרי שביחס לכניסה לאוהל מועד ישנה מחלוקת בשאלה האם ישנה חובה לרחוץ בשביל עצם הכניסה: ישנם מדרשים מהם עולה שגם ביחס לאוהל מועד ישנה חובה לרחוץ רק לצורך עבודה. כך מופיע במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק ל:

יאמר "בבואם אל אהל מועד" מה ת"ל "או בגשתם אל המזבח"? אלו כן, הייתי אומר בין נכנס לעבודה בין שלא לעבודה חייב - ת"ל או בגשתם אל המזבח לשרת מה להלן עבודה אף כאן עבודה

כך גם עולה מדברי בספרא ויקרא שמיני א,ד:

"יין ושכר אל תשת... בבואכם אל אוהל מועד". רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד ונאמר להלן "בבואם אל אוהל מועד" מה בבואם אל אהל מועד עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת עבודה אף בבואכם אל אהל מועד האמור כאן...

אולם, בניגוד למקורות האמורים לעיל ישנם גם מקורות מהם משמע שהקידוש נצרך לעצם הכניסה לאוהל מועד. כך מפורש במשנה בכלים א', ט:

בין האולם ולמזבח מקודש ממנה - שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם, ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים, קדש הקדשים מקודש מהם שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה...

כך גם שנינו בתוספתא כלים (בבא קמא) (צוקרמאנדל) פרק א:

נכנסין לבין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים - דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אין נכנסין. אמר שמעון הצנוע לפני ר' אליעזר: אני נכנסתי לבין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים. אמר לו: מי חביב אתה או כהן גדול? היה שותק אמר לו: בוש אתה לומר שכלבו של כהן גדול חביב הימך. אמר לו רבי אמרת אמר לו העבודה אפילו כהן גדול פצעין את מוחו בגזירין מה תעשה שלא מצאך בעל הפול

מספר ראשונים טענו שאכן ישנה מחלוקת בחז"ל בעניין זה. כך בתוס' סנהדרין דף פג ע"א ד"ה 'ולא' וכך העירו הר"ש והרא"ש בפירושם למשנה בכלים שם.

אולם ראשונים אחרים המשיכו ונחלקו בעניין זה. מן הצד האחד ישנם מספר ראשונים שטענו שישנה חובת רחיצה על עצם הכניסה לאוהל מועד וכפי שבאמת עולה מהמשנה ומהתוספתא במסכת כלים. כך כתבו התוס' ביומא דף ה ע"ב ד"ה 'להביא'; ספר החינוך מצווה ק"ל; רמב"ם בספר המצוות מצווה כ"ד. אולם רש"י בפירושו לשמות (בפרק ל', כ) הדגיש שגם ביחס לאוהל מועד חובת הרחיצה והקידוש היא רק לצורך לעבודה[2].  כך גם כתבו התוס' בסנה' דף פג. ד"ה 'ולא' ועוד.

נמצא שנחלקו הראשונים האם ישנו דין אחד של חובת קידוש ידיים ורגליים לצורך עבודה, בין אם מדובר על עבודה על המזבח ובין אם מדובר על עבודה באוהל מועד, או שמא שני דינים לפנינו: חובת קידוש המכשירה לעבודה וחובת קידוש המאפשרת כניסה אל הקודש.

באשר לטעמה של המצווה - רמב"ן על התורה (שם) הציע שני הסברים: 1. מטרת הרחיצה היא נקיות שהרי ידיים עסקניות הם ואף הרגליים "יש בני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור". 2. הרחיצה מקדשת את הכהנים כאשר הידיים והרגליים, שכל גופו של האדם ביניהם, מייצגים את כל גופו של הכהן.

עוד נעיר, בקצרה, באשר לדין המופיע במשנה שלפנינו, חובת קידוש ידיים ורגליים לכהן שמטיל מימי רגליים, שמהגמרא ביומא דף ל ע"ב מוכח שהדין הנו רק מצד ניקיון בעלמא (ולכן שואלים שם מדוע שלא נסתפק רק ברחיצת הרגלים מצד  הניצוצות), אולם מהגמרא בזבחים דף כ ע"ב משמע שדין קידוש ידיים ורגלים לאחר הטלת מי רגליים הוא עקרוני יותר ובאמת הרמב"ם בהלכות כלי מקדש פרק ה פוסק שקידוש זה מעכב! מספר אחרונים עסקו בשיטת הרמב"ם וביחס שבין הסוגיות, עיינו בקרן אורה בזבחים שם שהעיר על כך.

 

ב. קידוש ידיים ורגליים ביום הכיפורים

באשר לדין הקידוש ביום הכיפורים, המשנה בדף ל ע"א ציינה שישנו חיוב לבצע את קידושי הידיים והרגליים סביב דין הטבילות, באופן שבסך הכל הכהן הגדול יקדש עשר פעמים. במשנה בדף לד ע"ב מופיעה מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים, באשר לזמן הקידוש:

הביאוהו לבית הפרוה ובקדש היתה פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. קדש ידיו ורגליו ופשט. ר"מ אומר: פשט קדש ידיו ורגליו ירד וטבל עלה ונסתפג הביאו לו בגדי לבן לבש וקדש ידיו ורגליו.

במשנה הקודמת ראינו שלאחר שהכהן הגדול לבש את בגדי הזהב בפעם הראשונה הוא קידש ידיו ורגליו, וכאן אנו מוצאים מחלוקת מתי מקדש פעם נוספת לפני פשיטת הבגדים (חכמים) או לאחר פשיטתם (ר"מ). הגמרא שם דף לא ע"ב מביאה שני הסברים למחלוקת זו:

1.  לפי דעה אחת ('רבנן קמי דרב פפא') ישנה מחלוקת בין חכמים לרבי מאיר בשאלה כנגד איזו פעולה מקדשים: לדעת חכמים קידוש ידיים ורגליים הוא גם כנגד הפשיטה וגם כנגד הלבישה ולכן קידוש אחד עושים לפני הפשיטה ואחד לאחר הלבישה, אולם לדעת רבי מאיר קידושים הם אך ורק כנגד הלבישה כאשר פעם אחת הוא מקדש לפני הלבישה ופעם שנייה לאחר שלבש.

על פי הבנה זו, אומרת הגמרא, שלפי ר"מ גם בלבישה הראשונה, בראשית היום, כאשר הכהן הגדול לובש את בגדי הזהב, יש צורך בשני קידושים.

2. לפי הדעה השנייה שם (רב פפא) באמת גם ר"מ מודה שקידוש אחד הוא כנגד הפשיטה ואחד כנגד הלבישה והם רק חולקים היכן מקדשים כנגד הפשיטה: לפני הפשיטה או לאחריה.

הגמרא שם מוכיחה לבסוף כדעה הראשונה מברייתא בה נאמר במפורש שלפי ר' מאיר מקדש פעמיים גם סביב הלבישה הראשונה.

בין כך ובין כך ההנחה הפשוטה של הגמרא היא שהקידושים קשורים ללבישת הבגדים, ולפי דעת חכמים אף לפשיטתם, ומשמע, אם כן, שאין לכך קשר לקידוש ידיים ורגליים של כל השנה, שעל אופיו הכפול עמדנו לעיל. בהקשר זה יש לציין להערתו של ר"מ שטרנבוך (מועדים וזמנים ח"א סימן סח) שטען שלא מצאנו בגמרא וברמב"ם שגם בקידוש שבכל השנה הכהן חייב להיות לבוש בבגדי כהונה[3].

אולם יתכן שהשאלה האם יש קשר בין סוגי הקידושים  נתונה במחלוקת תנאים באשר למקור ממנו לומדים את הקידושים.  הגמרא בדף לב ע"א מביאה שתי דרשות בעניין זה:

אמר רבי: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום - שנאמר (ויקרא טז) כתנת בד קדש ילבש...ורחץ במים את בשרו ולבשם, הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה - טעון טבילה, ואומר בגדי קדש הם - הוקשו כל הבגדים כולן זה לזה....ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין - תלמוד לומר ופשט ורחץ ורחץ ולבש.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: קל וחומר, ומה במקום שאין טעון טבילה - טעון קידוש, מקום שטעון טבילה - אינו דין שטעון קידוש? אי מה להלן קידוש אחד אף כאן קידוש אחד - תלמוד לומר (ויקרא טז) "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש". מה תלמוד לומר אשר לבש? כלום אדם פושט אלא מה שלבש! אלא, להקיש פשיטה ללבישה: מה לבישה טעון קידוש - אף פשיטה טעון קידוש.

אם כן, בעוד שרבי לומד את דין הקידושין מהפסוק המזכיר רחיצה בפרשיית יום הכיפורים עצמה, הרי שראב"ש לומד ק"ו מקידוש של כל השנה בתוספת דיוק מהפרשה שלנו.

גם בהמשך הסוגיא בדף לב ע"ב מביאים דרשה הקושרת במישרין בין הקידוש של כל השנה ובין קידושי יום הכיפורים:

אמר רב אחא בר יעקב: הכל מודין בקידוש שני שלובש ואחר כך מקדש, מאי טעמא - דאמר קרא (שמות ל) או בגשתם אל המזבח, מי שאינו מחוסר אלא גישה, יצא זה שמחוסר לבישה וגישה.

גם מדרשה זו נראה שלכל הפחות ביחס לקידוש השני, לאחר הלבישה, ניתן לטעון שבעצם הוא הכנה לעבודה, כמו בקידוש של כל השנה, לאחר שלבש הכהן את בגדיו. החידוש ביום הכיפורים הוא שלאחר כל חילוף בגדים אנו רואים את הכהן כאילו הוא התחיל כעת לעבוד ומימלא הוא נזקק לקידוש. כך אכן משמע מדברי התוס' (לב. ד"ה 'ומה') ביחס לק"ו של ראב"ש. התוס' שואלים מדוע לא מוכיחים מטמא ששם יש טבילה אך אין קידוש. הם עונים:

דיש לומר מה להתם שאינו עובד תאמר ביום הכיפורים שהוא רוצה לעבוד.

אולם גם אם כך, זה מסביר לנו רק את עניינו של הקידוש השני אך עדיין יש לעיין באשר לאופיו של הקידוש הראשון שכנגד הפשיטה (לדעת חכמים) אותו לא מצאנו בכל יום.[4] לפי ההבנה הנ"ל צריך לומר שגם קידוש זה קשור לעבודה אך לא לחלק ההכנה לעבודה, ונראה שהוא מהווה מעין סיום לכל חלק בעבודה. אך עדיין צריך עיון מדוע עושים שימוש בפעולה שמטרתה לקדש לצורך כניסה או עבודה, על מנת לסמן סוף של עבודה.

ג. קידושים כקיום בסדר העבודה

לסיום יש להזכיר את העניין האחרון אותו ראינו בשיעור הקודם ביחס לטבילה, משום שהוא רלוונטי לא פחות גם לעניין הקידושים. ראינו את דברי רב חסדא בדף לב ע"א שהסביר שהסיבה שחז"ל הבינו שיש לשנות את סדר הפסוקים ולאחר את הוצאת הכף ומחתה היא משום ש'גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום". כפי שהערנו, מלשון זו ניתן להבין שיש חובה עצמאית לקדש עשר פעמים ובשל כך משנים את סדר העבודה, ולא כפי שבאופן פשוט היינו מבינים שהעובדה שמקדשין עשר פעמים נובעת מכך 'שבמקרה' הכהן מחליף בגדים חמש פעמים. כך גם ניתן להבין מהתוס' שם ('גמירי') שהעלו אפשרות בה"א שהכהן הגדול יטבול ויקדש הכל ברצף אחד. אכן בתוס' ישנים שם הסבירו שכוונת רב חסדא היא לכך שההלכה למשה מסיני למדנו את שינוי הסדר ומממילא נוצר הצורך לקדש עשר פעמים. כך גם הסביר החזו"א (מועד קכו,כב)

 



[1] העירו על כך, בין השאר, תוס' יומא דף ה: ד"ה 'להביא'.

[2]והעירו לדבריו התוס' יומא דף ה: סוף ד"ה 'להביא'.

[3]אם כי, כפי שהוא מעיר שם, בשו"ת בית הלוי חלק א,ה הסיק מהסוגיא שלנו שבאמת בכל השנה יש צורך לקדש בבגדי כהונה. עיין גם בחידושי הגרי"ז על הרמב"ם, עבודת יום הכיפורים פ"ב הלכה ג, שהסיק, בהקשר אחר, שקידושין של יום הכיפורים הם דין אחר ושונה מקידושין של כל השנה.

[4]אומנם ברבנו הלל על הספרא ויקרא (שמיני) למד שאה"נ בכל יום ישנו גם קידוש כנגד היציאה. הובאו דבריו בתורה שלמה שמות ל'.