קנאים פוגעים בו

  • הרב שמואל שמעוני
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

סנהדרין דף פב – קנאים פוגעים בו

"'וירא פנחס בן אלעזר' (במדבר כ"ה, ז) – מה ראה?
אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו!"

בכמה הזדמנויות ביאר ראש הישיבה הרב מדן שליט"א, כי אין כוונת הדברים שברדתו מהר סיני בעיצומו של משבר חטא העגל, עצר משה בצד הדרך וכינס מספר תלמידים נבחרים לשיעור בסוגיית קנאים פוגעים בו. למעשה, טוען הרב מדן, אין מדובר כאן כלל בהלכה למשה מסיני במובן הרגיל, כי אם בלימוד ממעשה רב. כשירד משה וראה את חילול השם הנורא, שעלול להביא על העם כליה, הבין שכאן המקום לעשות מעשה חריג, בבחינת עבֵרה לשמה ו"עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהילים קי"ט, קכו). מה עשה? בלשונו הציורית של הרב מדן, משה שבר את הלוחות באופן שהמילים "לא" ו"תרצח" נפרדו זו מזו, נטל כביכול את המילה "תרצח", והורה לבני לוי לעבור משער לשער במחנה ולהרוג. ממעשה זה למד פינחס שבמקום שיש חילול השם וסכנת כליה, אין להיצמד לכללים ההלכתיים, ומותר אף להרוג כדי לזעזע ולהציל. לפי גישת הרב מדן, דין קנאים פוגעים בו אינו באמת דין, אדרבה, הוא פריצה של גבולות הדין. על פי זה ביקש הרב מדן להסביר את ההלכה: "נהפך זמרי והרגו לפנחס – אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא", רוצה לומר: במובן ההלכתי הקנאי הוא רודף, שכן הוא מנסה להרוג אדם ללא היתר הלכתי.

גישה הפכית עולה משיטה שהובאה בספר חמרא וחיי על סוגייתנו:

"יש מרבותי שכתבו שהוא הדין לכל רודף שבעולם, כלומר שאם היה רודף אחר חבירו להרגו, והיה אחר רודף אחריו להרגו כדי להצילו בנפשו, ורודף זה נהפך אל הרודף והרגו – אינו נהרג עליו".

הרדיפה אחר הרודף אינה רק מותרת; היא חיוב. אף על פי כן סבורה הגישה הזאת, שהרודף אחר הרודף דינו כפינחס, ומותר לעבריין להגן על עצמו בחיי רודפו. לגישה זו, מעשהו של הקנאי דומה לחלוטין להיתרי הריגה הלכתיים אחרים.

ברם, דומה שיש מקום לגישת ביניים. מרבית הראשונים חולקים על השיטה הנזכרת ופוסקים שרודף שנהפך והרג את הרודף אחריו חייב מיתה – וכשם שנידון למיתה שנהפך והרג את התליין מתחייב, מן הסתם, מיתה גם על כך. מאידך גיסא, העמדה הרווחת היא שלוּ התערב אדם שלישי והרג את פינחס על מנת להציל את זמרי, היה נהרג על כך, ומכאן שגם ההלכה הפורמלית אינה תופסת את הקנאי כרודף, ובלשון הראשונים: אין הוא "רודף גמור".

הקנאי פועל על פי קבלה שבמצבים מסוימים מעשהו הוא הדבר הנכון לעשותו. ברם, אין זו קבלה של סעיף בשולחן ערוך, כי אם תחושה ספונטנית האוחזת בקנאי ומביאתו לעשות את המעשה. וכן ביאר רש"י את דברי רב חסדא ורבי יוחנן "הבא לימלך אין מורין לו": "שלא נאמרה אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך". זאת אומרת: המניע למעשה זה אינו יכול להיות חשיבה הלכתית רציונלית 'קרה'; המעשה צריך לבוא מתוך רוח קנאה שאוחזת בקנאי, רוח קנאה שהתורה התירה לו להישמע לה.

ומה בדבר דינו המורכב של הקנאי בדיני רודף – שמצד אחד יש פטור ייחודי לבועל שנהפך והורג את הקנאי (ודלא כרודף אחר הרודף), ומצד שני, אחר שהרג את הקנאי חייב? בראשונים על אתר עולים הסברים שונים, וכאן נעיין רק בדברי היד רמ"ה:

"ואם נהפך זמרי והרגו לפנחס, אף על פי שלא פירש, אין זמרי נהרג עליו, מאי טעמא? דפנחס רודף הוה, שהרי אין מצווה להרגו אלא רשות בעלמא הוא, שהרי אין מורין לו, וכשם שניתן לפינחס רשות להרגו לזמרי, כך ניתנה רשות לזמרי להציל את עצמו בנפשו של פינחס. והני מילי זמרי, אבל איניש אחרינא לא, דלאו רודף גמור הוא, דהא ברשות קא עביד, ומאי שנא איניש אחרינא, כיון דלדידיה נמי איכא רשותא למקטליה לזמרי, לא אתיהיבא רשותא לאצוליה, אבל זמרי גופיה לא אתיהיבא ליה רשותא למקטל נפשיה, הילכך אית ליה רשותא לאצולי נפשיה".

מכיוון שגם אם ישאל הקנאי את בית הדין, הם לא יורו לו לפעול, לא ניתן להגדיר את הפעולה כמצוה, כי אם כ"רשות בעלמא" (והשווה ר"ן על אתר). על כן "כשם שניתן לפינחס רשות להרגו לזמרי, כך ניתנה רשות לזמרי להציל את עצמו בנפשו של פינחס". בית דין אינו יכול להורות בנושא, ולמעשה הוא מנער חוצנו מן העבריין ומניח אותו לחסדי הקנאי. בית דין מצוי אפוא במעין אקס-טריטוריה של כל דאלים גבר, ולשני הצדדים – לקנאי ולעבריין גם יחד – נתונה הרשות להרוג זה את זה. ואולם, כאשר מתערב אדם שלישי והורג את הקנאי, הריהו ממית אדם שאינו מכוון למעשה רצח, ועל כן הוא חייב מיתה.

הרב שמואל שמעוני