קניין זכות הקיום (ג)

  • הרב אוריאל עיטם

בשיעור שעבר הצבענו על סתירה בין שני יסודות – האמונה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, והמבט הפשוט על העולם שהוא חסר. זו שאלה שהעסיקה את האנושות בכל הדורות. מניטו טוען ששני היסודות נכונים: א-להים ברא את השמים ואת הארץ, ועם זאת הארץ הייתה תהו ובהו. העולם נברא חסר; חז"ל רואים זאת כמהלך מכוון, ואפילו בסופה של הבריאה, כשנראה שהעולם כבר הושלם, הם דורשים את הפסוק "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב', ג') – העולם דורש עשייה. הוא אינו שלם, וממתין לנו שנשלים אותו. לדברי מניטו, העולם הוא אמנם תוצאה של תכנית א-להית, "מחשבת הבריאה", אלא שהמחשבה תתממש במלואה רק באחרית הימים. סוף מעשה במחשבה תחילה, ובין המחשבה למעשה יש שלב אמצע ארוך שהוא כל הממד ההיסטורי. בממד זה מתרחשת התנועה של המציאות מנקודת הראשית החסרה עד לנקודת האחרית השלמה.

מבט זה יוצר הרחבה של המבט הדתי הרגיל. ההסתכלות הדתית הפשוטה היא על הציר הביוגרפי, התהליך שעובר האדם מלידתו עד מותו. תהליך זה עוקב אחרי מעשי האדם, וכל מה שמסביב הוא תנאי המציאות הקבועים, שמזמנים לו את האתגרים בדרכו. לפי הסתכלות זו המציאות אינה אמורה לעבור שינוי. אולם לפי ההסתכלות של מניטו, העולם כולו עובר תהליך. זו הסיבה שבתנ"ך, ובתפיסת העולם הישראלית בכלל, ניתן מקום משמעותי כל כך לממד ההיסטוריה.

אלו הדברים שראינו עד כה, ובהמשך נוסיף על כך עוד נדבכים, כיוון שמשנתו של מניטו בנויה באופן שיטתי – קומה אחר קומה. בשלב זה, אחרי שראינו את הדפוס, עלינו ליצוק לתוכו תוכן, כלומר את המשמעות של מבנה העולם לפי מניטו: מדוע ברא הקדוש ברוך הוא כך את העולם? למה לברוא את העולם חסר, כך שיושלם רק בסופו של תהליך? עוד יש לשאול: לאן העולם אמור להתקדם, מה אמור לקרות בו?

 

קניין זכות הקיום

המקור הראשון שנראה הוא הרמח"ל. הרמח"ל לא נזכר הרבה אצל מניטו, אך בנושא הזה הוא מביא אותו, כחלק מתפיסה רחבה יותר שנראה בהמשך. העיקרון של הרמח"ל מוכר יחסית, ומופיע בהרבה מכתביו. מניטו בוחר להביא את הדברים כפי שנכתבו בקל"ח פתחי חכמה:

"מה שנודע לנו מכוונות המאציל ב״ה בזה, הוא, כי ברצותו להיטיב, רצה להמציא נמצאים שיקבלו טובו. וכדי שיהיה הטוב שלם, צריך שיקבלוהו בזכות ולא בצדקה. שלא יהא הבושת פוגמו, כאוכל את שאינו שלו. וכדי שיוכלו לזכות, המציא מציאות אחד שיהיה צריך אליהם להתקן, מה שאינו צריך הוא, ובתקנם אותו – יזכו..."   (כלל ראשון).

בקטע הזה אומר הרמח"ל ארבעה דברים:

א. הקדוש ברוך הוא רצה להיטיב;

ב. כדי להיטיב הוא ברא נבראים;

ג. את הטוב חייבים הנבראים להשיג בזכות עצמם;

ד. כדי שהם יקבלו את הטוב בזכות ולא בחסד, היה צורך לברוא מערכת שלמה שבה הנבראים יוכלו לצבור זכויות. ברגע שהם יצברו זכויות, הם יוכלו לקבל את הטוב בזכות. המתכונת היא בריאת מציאות שזקוקה לתיקון; לקדוש ברוך הוא לא הייתה מניעה לברוא מציאות שלמה, והוא עצמו אינו זקוק לתיקון, אלא כדי שהנבראים יצברו זכויות הוא ברא את העולם כך שיצריך תיקון. כך אפשר להסביר את המדרש על "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת" – העולם נברא באופן שדורש עשייה, כדי שהנבראים יוכלו לעשות את התיקון ולזכות בטובה בעצמם.

בניסוחו של מניטו, האדם קונה כך את זכות קיומו. לאורך כל חייו, כל רגע ורגע, האדם עסוק באופן אינטנסיבי בקניית הזכות שלו להיות קיים. מניטו מחדד את ההבדל בין "להימצא" ובין "להיות קיים" – אדם יכול להיות "נמצא" כנתון סטטיסטי, או להיות "קיים" כשלקיומו יש תוקף ומשמעות. הוא מוסיף שעל ידי קניין זכות הקיום, האדם מגיע לעמידה פנים בפנים מול הקדוש ברוך הוא: כל עוד לא קנה את זכות הקיום בעצמו, הוא מתבייש לעמוד מול הקדוש ברוך הוא. עניינה של הבושה אינו רק רגש, וייעוד האדם אינו מסתכם בפתרון בעיה של אי-נעימות, אלא הבושה משקפת את המצב האמיתי של האדם – אם אין לו זכות קיום מצד עצמו.

על ידי קניין זה קורה דבר נוסף: האדם משלים את תיקון הבריאה, ונעשה שותף לבורא. צריך עוד לבאר את היחס בין הדברים.

נמצא שהאדם אמור לעבור תהליך בן שלושה שלבים: נתינת הישות מידי הקדוש ברוך הוא, זכייה בישות על ידי עבודה, קבלת הישות בזכות. מניטו, כנראה בעקבות הרב אשלג שעוד נפגוש אותו בהמשך בהקשר הזה, מקביל בין השלבים הללו ובין הציר הביוגרפי של האדם: הילדות – המצב שאחרי הבריאה, ובו אדם מקבל הכל בחסד; מגיל קבלת עול מצוות מתחילה העבודה שלו, והוא יכול לקנות את זכות קיומו; בסוף חייו הוא מקבל את כל הטוב שרצה הקדוש ברוך הוא לתת לו. בתוך דבריו על השלב השני, מבליע מניטו תשובה מפתיעה לשאלה במה נבחן אדם אם ביכולתו לקבל עול מצוות. היינו מצפים שהאדם יימדד על פי רמתו השכלית, עד כמה הוא מבין את המצוות וכדומה, אבל למעשה כבר בחז"ל אנו מוצאים גדר שונה – משיביא שתי שערות. מה הקשר לקבלת עול מצוות? מסביר מניטו: האדם מקבל עול מצוות ברגע שהוא יכול כבר ליצור חיים אחרים. עוד נחזור לנקודה זו.

 

על איזה ציר מתקדמים?

התפיסה שהאדם אמור לעבור תהליך, משמעותה שמטרתו אינה מסתכמת בקיום תורה ומצוות. אפשר היה לומר שבדינו של האדם בסוף ימיו, הוא נבחן רק על פי מדד אחד – האם קיים את המצוות. אלא שהרמח"ל במסילת ישרים לוקח את האדם שני צעדים קדימה: ראשית הוא בונה תהליך שהאדם צריך לעבור, להגביר את יצר הטוב לעומת יצר הרע, ובתוך קיום המצוות הוא אמור לעבור את תהליך הצמיחה הזה. הצעד השני קשור למושג הדבקות: הציר המרכזי שסביבו בנוי התהליך הוא ציר הדבקות, האדם אמור לבנות את עצמו דרך מידת הזהירות, הזריזות ואילך עד שהוא מגיע לידי קדושה ורוח הקודש. זו הדרך שבה עליו לקנות את זכות קיומו. וסביב איזה ציר בנוי התהליך לפי מניטו?

הרמח״ל מציג בפנינו נוסחה חשובה ביותר בתמציתה: ״צריך שיקבלוהו בזכות ולא בצדקה״. זהו תמצית המוסר היהודי. "שונא מתנות יחיה". מוסר ברמת הפרט ומוסר ברמת הכלל. יתרה מזו, הוא מציע אסטרטגיה שלמה של צורת הנתינה והקבלה ברמת החברה, תפיסה שלמה של עבודה סוציאלית נכונה ותיקון חיי החברה.

מהרמח"ל נראה שהציר המרכזי הוא בין האדם לעצמו ובין האדם לא-להיו; אצל מניטו הציר הוא תיקון החברה. זו לא חייבת להיות אלטרנטיבה לדברי הרמח"ל, אבל זו תוספת, שאולי הופכת להיות העיקר. הדבר קשור לדגש של מניטו על הממד ההיסטורי: התהליך ההיסטורי אינו מתרחש בקרב כל אדם באופן פרטי אלא בקרב החברה, במישור הלאומי ואף הבינלאומי.

"אקט הבריאה מייסד עבור העברי החובה המוסרית. הבורא רצה לברוא את העולם כדי לתת קיום לאחר, ואני כבריאה מצווה להידמות לבורא ומצווה להשוות בין דרכי הפרטית לדרך ה׳ העליונה. השוואה זו אינה תאורטית אלא מעשית. אני מצווה להתנהג בחיי היום־יום לפי מידותיו של הקב״ה"   (סוד מדרש התולדות ג 44-45).

נחדד את ההבדל בין מניטו לרמח"ל, על ידי דברי הרמח"ל במקום אחר. גם דעת תבונות פותח בתבנית זו, בריאת העולם כדי להיטיב, ובאופן שהאדם ישיג את טובתו בזכות עצמו. כך מתחיל שם הרמח"ל, אך בהמשך הוא מוסיף רעיון שני: הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כדי לגלות את ייחודו. נשאלת שם השאלה: מה היה חסר ברעיון הראשון, בריאת העולם כדי להיטיב, שהיה צורך לומר רעיון שני? התשובה היא שידוע לנו על קיומו של תהליך היסטורי. הנביאים אומרים כי העולם עתיד להגיע לשלמות. לפי הרעיון הראשון, העולם צריך להישאר תמיד עולם של עבודה. בנוסף, העולם צריך להיות בנוי על עבודה בלבד, כך שלא תיתכן מדרגה שהעולם בהכרח יגיע אליה – מה יקרה אם בני האדם בבחירתם החופשית לא יצליחו להגיע לאותה מדרגה? דיבור על תהליך היסטורי אינו מתיישב עם הרעיון הראשון, ולכן הרמח"ל מוסיף רעיון שני, שהוא הייחוד שצריך להתגלות בעולם.

לעומת הרמח"ל שנצרך להוסיף רעיון נפרד, מניטו מחבר את המהלך ההיסטורי לרעיון הראשון של קניית זכות הקיום. זה דורש הסבר: כיצד זכות הקיום, שנרכשת על ידי קיום תורה ומצוות, קשורה לחברה, לאנושות, לכלל ההיסטוריה? לעת עתה נבאר רק את היסודות שמוכיחים את הקשר בין הדברים: ראשית, בוודאי יש לתורה מגמה במישור הציבורי, שהרי היא ניתנה לעם ולא ליחידים. משמע שאין כוונתה רק לבנות את זכות קיומו של כל יחיד ויחיד, אלא יש לה גם מטרה היסטורית. שנית, לתורה יש הדרכה מוסרית בין אדם לחברו. לכן כשמניטו מדבר על "אסטרטגיה שלמה של צורת הנתינה והקבלה ברמת החברה", הכוונה שמערכת החיים החברתית, בין יחידים או בין קבוצות, יש בה עולם שלם של עבודה שמאפשרת את יצירת זכות הקיום.

נסכם את דברינו עד כה: מניטו הולך בעקבות רמח"ל, אך בשונה ממנו הוא עובר מהיחיד אל הכלל, ומעבודה פנימית של דבקות לעבודה במרחב החברתי והלאומי. זהו הציר שבו הולך מניטו, ועדיין צריך לברר מהו התוכן של הציר הזה.

 

תפיסת ההתקדמות לעומת תפיסות אחרות בעולם

בתפיסתו של מניטו יש הרבה אופטימיות: העולם חסר, אך הוא נועד להיות שלם. יש תקווה, יש לאן לשאוף, לאן להתקדם. אופטימיות זו עומדת בניגוד לתפיסות אחרות בעולם.

האלילות תופסת את העולם בקטנותו, הוא סטטי ואינו משתנה. גם התרבות היוונית הקלאסית העמידה במרכז את הטרגדיה. סיפור חיי האדם הוא מעגל סגור שאי אפשר להיחלץ ממנו. זה ביטוי תרבותי לתפיסה האלילית שקדמה ליוון – אין לעולם אין להתקדם.

הפילוסופיה היוונית הולכת צעד אחד קדימה, ואומרת שאפשר לפקוח את עיני השכל, וללמוד איך להתנהל בעולם. עדיין לא ניתן לשנות את העולם, אך האדם יכול להתקדם כך שיסתדר בו. הוא יכול להיחלץ, להשיג את האמת ולדבוק בנצחי. העולם, מכל מקום, יישאר לנצח בחסרונותיו. גם הבודהיזם אמור ששורש הבעיות הוא הציפיות מהמציאות. ברגע שתפסיק לחשוב על המציאות, על ההיסטוריה, על הריאליה, תיגאל מהמצב האנושי הבלתי ניתן לתיקון. רק השחרור מהמציאות מספק לאדם שלווה אינסופית.

הדתות אימצו את תבנית היסודית של עם ישראל, אך הלכו לכיוונים שונים. לא נעסוק כרגע באסלאם, אבל בנוגע לנצרות, אומר מניטו שבסוגיה זו מתמצה ההבדל בינה ובין היהדות: הנצרות טוענת שאכן עתיד להיות עולם שלם, אבל אין לנו שום דרך להגיע לשם. זה לא יקרה מצד מעשינו אלא מצד החסד האלוהי. לאדם אין שום סיכוי לתקן.

כעין תנועת מטוטלת, התפיסה המודרנית לקחה את העולם לצד ההפוך. היא שחררה את האנושות מהייאוש הנוצרי, וטענה שביכולת האדם לתקן. אלא שהמודרנה התנתקה לחלוטין מכל אמונה שהיא, הוציאה את האלוהים מהתמונה ושמה במקומו את האדם. היא הסכימה שאי אפשר לשנות את נתוני הפתיחה של העולם, אך האמינה שאם נבין את החוקים שלפיהם העולם מתנהל, נוכל לרתום את כולם לשירותנו. בזאת היא פתחה תקופה אופטימית, אמונה בגאולת האדם על ידי האדם. התפיסה האופטימית הזו התנפצה במלחמת העולם השנייה; אז התברר שחכמתו וכישוריו של האדם אינם מובילים אותו לגאולה אלא לחורבן. מאז צומח הפוסט-מודרניזם, תרבות של ייאוש, ללא אופק להסתכל עליו, אף שהאדם מלא כיסופים לאופק כזה. ההסתכלות היחידה שעדיין מאמינה בתיקון היא זו של התורה.

עדיין עלינו לברר מדוע נברא העולם באופן כזה, חסר ושואף לשלמות, ואת זאת נעשה בהמשך.