קניין חזקה (א)

  • הרב משה טרגין

קניין חזקה (חלק א)

שלא כקנייני מיטלטלין, המתבצעים באמצעות מעשים המורים פיזית על העברת הבעלות, צריכים קנייני קרקע, שאינה ניתנת להגבהה או לטלטול, צריכים הם למעשים מופשטים יותר. המשנה במסכת קידושין (פ"א מ"ה) מונה שלוש דרכים כאלה:

נכסים שיש להם אחריות [=קרקעות] נקנין בכסף ובשטר ובחזקה.

שני הקניינים הראשונים - נתינת כסף למוכר וכתיבת שטר מכר - מובנים למדיי; לעומת זאת, אופיו של הקניין האחרון עלום במידת מה. בשני השיעורים הקרובים נעסוק בע"ה באופן פעולתו של קניין חזקה.

המשנה במסכת בבא בתרא (פ"ג מ"ג) מונה את האופנים השונים של קניין חזקה:

נעל [=נעילת השדה] וגדר [=גידור הקרקע] ופרץ [=פריצת הגדר הקיימת] כלשהו - הרי זו חזקה.

בפשטות נראה כי כל המעשים האלה מכוונים לדבר אחד: יצירת רושם של החזקה בקרקע או של בעלות עליה. הקונה מיטלטלין משיג באמצעות מעשה הקניין בעלות פיזית ממשית: הוא מגביה שעון (קניין הגבהה), מושך בהמה לחצרו (משיכה) או מקבל לידיו את המושכות של בהמה גדולה או של ספינה (מסירה); כל אחד מן הקניינים הללו מאשר את בעלותו של הקונה על החפץ הנקנה בכך שהוא נותן בידיו שליטה פיזית עליו. קרקע אינה מאפשרת העברת בעלות כה מוחשית, ועל כן אנו משתמשים בחלופה הולמת - בחזקה: באמצעות שינוי אופיו של השדה (בנעילתו, בפריצת הגדר שסביבו וכדומה) מביע הבעלים החדש את שליטתו בקרקע, וממילא את בעלותו. מבחינה זו מהווה חזקה מעשה המביע שליטה פיזית על השדה, והיא פועלת בדומה לקנייני מיטלטלין.

מחלוקתם של תוספות ורשב"ם משקפת מבט שונה על קניין חזקה. רשב"ם (בבא בתרא נג ע"א ד"ה והשתא קעייל לה ברווחא) טוען כי במילה "נעל" אין הכוונה לנעילת דלת סתם, אלא המשנה מתכוונת להתקנת מנעול:

וגבי נעל כל שהוא נמי איכא לפרושי... שקבע מנעול בדלת לנעול בו, דהיינו בנין, אבל סגר את הדלת ונעל במפתח... אינה חזקה.

כלומר, לביצוע הקניין אין די בעשיית מעשה כלשהו בקרקע, אלא הקונה צריך להוסיף לקרקע דבר מה משמעותי: אדם שנועל דלת קיימת אינו מוסיף דבר לקרקע שהוא מבקש לקנות; ורק בהוספת דבר מה לקרקע, כגון בהתקנת מנעול, יש משום הפגנת בעלות ושליטה עליה.

תוספות (שם נב ע"ב ד"ה נעל) חולקים על רשב"ם וטוענים כי די בנעילת דלת קיימת ליצירת בעלות:

...שנועל בפני כל אדם ואין מניח אדם ליכנס - מוכח מילתא שהבית הוא שלו, וקני בנעילה לחוד.

לו סברו תוספות כפי שהצענו לעיל, כי קניין חזקה עניינו השגת שליטה באמצעות שינוי בקרקע, ודאי היו מודים לרשב"ם כי דרוש שינוי נראה לעין. על כורחנו שתוספות חולקים על ההגדרה הזאת וסוברים כי אין צורך ביצירת שינוי בקרקע, אלא די בכל מעשה שהוא המורה על כך שלקונה יש מעמד של בעלים ביחס לקרקע ("מוכח מילתא שהבית שלו"). אמנם במיטלטלין (שאין במיקומם כדי להצביע על בעלות, שהרי מעצם הגדרתם הם ניידים) אין די בהוראת בעלות גרידא להשגת בעלות; אבל בקרקע, שהיא קבועה במקומה, כרוכה השגת הבעלות רק בפרסום הבעלות הזו לאחרים בלבד.

עניין נוסף שעשוי להיות מושפע משאלה זו קשור לדין "מבריח ארי". הגמרא (שם) אומרת כי הבאת תועלת לשדה באמצעות מניעת נזק אינה נחשבת למעשה חזקה. אם, למשל, איימו מים לשטוף את השדה והקונה המיועד חסם אותם באמצעות סלע - אין הדבר נחשב למעשה קניין בקרקע.

היד רמ"ה (פ"ג אות רי"ט) מסביר דין זה בהתאם לפירוש הראשון שהצענו לקניין חזקה: מניעת נזק אינה מוסיפה דבר משמעותי לקרקע, ועל כן אין היא יכולה להיחשב לחזקה.[1]

הר"י מיגש (ובעקבותיו רבים מחכמי ספרד) מסביר את הגמרא באופן שונה:

...האי מבריח ארי מנכסי חברו הוא - פירוש, שהוא מחויב מן התורה בכך, כדגרסינן בפרק אלו מציאות (בבא מציעא לא ע"א): 'לכל אבדת אחיך' (דברים כ"ב, ג) - לרבות אבידת קרקע, וחזקה לא הויא אלא עד דהוי ההוא מידי דעבד דבר שאינו מחויב מן התורה לעשותו לחברו, דודאי שלא עשאו אלא לעצמו לקנות בו אותה שדה.

היות שהאדם המציל את השדה פועל מכוח המצווה להציל את רכוש חברו, אין המעשה הזה יכול להיחשב למעשה חזקה: מעשה החזקה צריך להיות מיוחד לקניין, וכל מעשה שנעשה מתוך כוונה אחרת - אינו יכול להיחשב לחזקה. פירוש זה מתאים להבנה השנייה של מושג החזקה (זו שראינו בדברי תוספות): אם עיקרה של חזקה הוא הפגנת בעלות - אין מעשה החזקה יכול להיחשב לקניין כאשר הוא נעשה בנסיבות אחרות, שבהן אין הוא מורה על בעלות; מה שאין כן אם עיקר עניינה של החזקה איננו הוראת בעלות כלפי אחרים אלא השגת שליטה ממשית בקרקע על ידי שינוי פיזי שלה, שאז אין משמעות יתרה למניע ליצירת השינוי.

גורם נוסף התלוי באופייה המהותי של חזקה הוא טיב מעשה החזקה שיש לבצע. הגמרא (נג ע"א) מבררת מהו שיעור "כלשהו" שנאמר במשנה ביחס לעשיית גדר. בתחילה מביאה הגמרא את דברי שמואל, כי מעשה הגידור צריך להביא את גובה הגדר לעשרה טפחים (שהוא השיעור ההלכתי המקובל ביחס למחיצות, כגון לעניין שבת, סוכה, כלאיים וכיוצא בהן). אך מהמשך הגמרא עולה כי תוספת משמעותית למחיצה קיימת נחשבת אף היא למעשה חזקה, כגון: אם קודם התוספת יכלו אנשים להיכנס לשדה כרצונם והתוספת מקשה עליהם את המעבר. הראשונים נחלקו אם בכך מוותרת הגמרא על הדרישה של עשרה טפחים שהוצגה בתחילת הדיון: לדעת רשב"ם (ד"ה והשתא סלקי לה בדוחקא) הגמרא מוותרת על הדרישה הזאת, ומעשה החזקה קונה כל עוד המחיצה החדשה אכן מקשה על המעבר דרך השדה; ואילו היד רמ"ה (פ"ג אות רי"ח) סבור כי גם אם המחיצה החדשה מקשה על כניסת אנשים לשדה, אין החזקה קונה אם לא נבנתה מחיצה של עשרה טפחים.

אפשר ששתי השיטות הללו משקפות אף הן את שתי ההבנות במושג החזקה. היד רמ"ה הולך לשיטתו ביחס למבריח ארי, כי חזקה מושגת באמצעות שינוי השדה והוספת דבר מה משמעותי, ולכן הוא פוסק כי הגדר צריכה להיחשב כמחיצה מבחינה הלכתית, שאם לא כן, אין היא חשובה תוספת משמעותית לקרקע. רשב"ם, לעומתו, סבור כי חזקה היא הוראת בעלות - וזו מושגת גם כאשר הקונה מגביה את המחיצה לגובה שיקשה על אנשים אחרים לעבור דרך השדה.[2]

בהנחה שנעילת דלת עושה חזקה (ודלא כדעת רשב"ם, המצריך התקנת מנעול) - מה הדין אם הקונה ינעל את הדלת ומיד יפתח אותה? הרמב"ם (הלכות מכירה פ"א ה"י) פוסק (על פי הגמרא גטין עז ע"ב):

כיצד המחזיק בנעילה קנה? כגון שמכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו - הרי זה החזיק וקנה...

רמב"ן בחידושיו לבבא בתרא דוחה את השיטה הזו: איזו תועלת יש בנעילת הדלת אם מיד אחר כך פותחים אותה?

דומה שגם הדין הזה תלוי בהבנת אופיו של קניין חזקה. אם חזקה כרוכה בשינוי השדה באמצעות הוספה של מרכיב חדש לקרקע, כי אז צודק רמב"ן: הסרת המרכיב החדש מיד לאחר הוספתו אכן פוגעת בחזקה. אך אם חזקה היא הוראת בעלות, ייתכן שפתיחת הדלת מיד לאחר נעילתה דווקא מוסיפה להמחשת בעלותו של הקונה, שהרי רק לבעלים יש שליטה מוחלטת בנכס המאפשרת לו לנעול את הדלת ולפתחה ככל שיעלה על רוחו.

 

[1] בדומה לכך אין בעל שדה חייב לשלם למי שהציל את שדהו מנזק, בעוד שהוא חייב לשלם לאדם שהשביחו (בנה בית וכו').

[2] אמנם ההנחה שרשב"ם סובר כי חזקה היא הוראת בעלות, ולא מעשה של שליטה, צריכה להיבדק לאור עמדתו כי "נעל" היינו התקנת מנעול חדש וכי אין די בנעילת דלת קיימת - שממנה עולה כי חזקה עניינה השגת שליטה באמצעות יצירת שינוי.