קניית הגורן

  • הרב אמנון בזק
פרק כ"ד (3) / קניית הגורן
 
א. בין גורן ארוונה למערת המכפלה
בשיעור הקודם ראינו שהפסקת המגפה הייתה תלויה במילוי צו ה' לדוד לבנות מזבח בגורן ארוונה. תיאור תהליך קניית הגורן מפתיע במקצת באריכותו:
(יח) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה [ארניה כתיב][1] הַיְבֻסִי: (יט) וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה': (כ) וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה: (כא) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם: (כב) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים[2] וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים: (כג) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ[3] לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱ‑לֹהֶיךָ יִרְצֶךָ: (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱ‑לֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים:[4] (כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל:
אריכות זו – מה טיבה? מדוע לא היה די בציון קצר ותמציתי של קניית הגורן (כמו בסוף פס' כד) ובניין המזבח?
נראה שכדי להבין את האריכות הזאת, יש לעמוד על ההקבלה המעניינת שבין סיפור זה ובין סיפור קניין מערת המכפלה בידי אברהם אבינו (בראשית כ"ג). בין היתר מתבטאת ההקבלה בדברים אלו:
א.  בשני הסיפורים מעוניין אדם לקנות קרקע מנכרי:
אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר. וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ                                               (בראשית כ"ג, ח–ט);
וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן        (שמ"ב כ"ד, כא).
ב.  בשניהם המוכר מציע לתת את הקרקע ללא תמורה:
הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ        (בראשית כ"ג, יא);
וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו  (שמ"ב כ"ד, כב).
ג.   בשני המקרים הקונה מסרב להצעה ועומד על קניין הקרקע בכסף מלא:
אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה... וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת                                               (בראשית כ"ג, יג, טז);
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱ‑לֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר   (שמ"ב כ"ד, כד).
ד.  בשתי המכירות נזכר הסכום המדויק ששולם:
אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר     (בראשית כ"ג, טז);
בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים                       (שמ"ב כ"ד, כד).
הדמיון מתחדד מן הסיפור המקביל בדברי הימים. בבקשתו של דוד נאמר שם: "תְּנָה לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן וְאֶבְנֶה בּוֹ מִזְבֵּחַ לַה' בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לְאָרְנָן לֹא כִּי קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא" (דה"א כ"א, כד); החזרה הכפולה על הביטוי "בְּכֶסֶף מָלֵא" רומזת, כמובן, למקום האחר היחיד במקרא שהוא נזכר בו – "וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם" (בראשית כ"ג, ט). הדמיון הלשוני לסיפור קניית מערת המכפלה ניכר בדברי הימים גם בפעלים המתארים את הקנייה. בסיפור קניית מערת המכפלה חוזר השורש נת"ן שבע פעמים, כמנהגן של מילים מנחות ("תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר... וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה... בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי... הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ... אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי"). בסיפור קניית גורן ארוונה בספר שמואל חוזר בעיקר השורש קנ"ה ("וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן... כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר... וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן"), ואילו השורש נת"ן מופיע רק פעם אחת ("הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ"). בספר דברי הימים נעשה שוב שימוש רב בשורש נת"ן, והוא מחליף את השורש קנ"ה שבספר שמואל ("וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל אָרְנָן תְּנָה לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן... בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי... רְאֵה נָתַתִּי הַבָּקָר לָעֹלוֹת וְהַמּוֹרִגִּים לָעֵצִים וְהַחִטִּים לַמִּנְחָה הַכֹּל נָתָתִּי... וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת").
מה באה ההקבלה ללמדנו? דומה שהקבלה זו, כהקבלות רבות אחרות שעסקנו בהן בספר שמואל, דווקא מחדדת את ההבדל שבין הסיפורים. בראש ובראשונה בולט הניגוד הספרותי ביניהם. בשניהם אנו קוראים על השתחוויה במהלך המשא ומתן, אבל הכיוונים הפוכים. בקניית מערת המכפלה משתחווה אברהם, הקונה, לעם הארץ:
וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת... וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ (בראשית כ"ג, ז, יב).
ואילו בקניית גורן ארוונה, המוכר הוא שמשתחווה לדוד על אפיו ארצה:
וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה    (שמ"ב כ"ד, כ).
הבדל סמלי זה מבטא את הפער הגדול בין העמדות שניצבו בהן אברהם ודוד. אברהם מגיע לבני חת ומציג את עצמו כזר: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם" (בראשית כ"ג, ד). אמנם הוא מתקבל בכבוד, אך למרות נכונותו של עפרון לתת לו את הקרקע בחינם, אין אברהם נותן אמון במתנות, ומעדיף לשלם כסף מלא כדי למנוע ערעורים לאחר מכן.[5]
דוד, לעומתו, מגיע כמלך הארץ, וארוונה רואה ככבוד את עצם בואו. סירובו של דוד לקבל את הקרקע חינם אינו מחשש כלשהו, אלא מסיבה עקרונית:
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱ‑לֹהַי עֹלוֹת חִנָּם       (שמ"ב כ"ד, כד).
סיפור זה, המסיים את ספר שמואל, מבטא יותר מכול את התפנית הגדולה שהתחוללה בימי דוד. ממעמד של גרים ותושבים הגיע עם ישראל בימי דוד לשליטה מלאה בארץ. ספר שמואל כולו מוקדש לתיאור ההתבססות המדינית והרוחנית של עם ישראל, שהגיעה לשיאה בימי דוד. האפילוג של הספר ממחיש היטב כי כעת עם ישראל ומלכו הם אדוני הארץ.[6]
אין ספק שסיום זה חשוב גם כהקדמה לספר מלכים ולַמעשה החשוב ביותר בו: בניין המקדש. עד כה היה המצב המדיני אחת המניעות המרכזיות לבניין בית המקדש, כפי שלמדנו בחזון נתן (ראה פרק ז' ובשיעור 15 שם), וכפי שאמר גם שלמה:
אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ‑לֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָי [רגלו כתיב].[7] וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱ‑לֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ‑לֹהָי    (מל"א ה', יז–יט).
דומה שבזה עיקרה של ההשוואה בין קניית גורן ארוונה ובין קניית מערת המכפלה: המחשת בעלותם של ישראל על הארץ. בדרך זו מכין המקרא את השטח לקראת תחילתה של תקופת זוהר מדינית וכלכלית של עם ישראל, שהיא תנאי להשראת השכינה בבית המקדש.
ב. עולות ושלמים
כעת ניתן לחזור לעניין שעסקנו בו בשיעור הקודם. ראינו שדוד חזר, למעשה, בתשובה פעמיים במהלך הפרק: בפעם הראשונה – כשהכהו לבו על החטא שעשה בעצם קיומו של המפקד; ובפעם השנייה – כשהבין שטעה כשבחר בעונש שיפגע בכל עם ישראל, ולא רק בו ובבית אביו. התיקון המלא לשני החטאים בא לביטוי בהקרבת הקרבן המיוחד בגורן ארוונה, המשלים את התיקון, הכפרה והתשובה.
דבר דומה מצאנו כבר בפרשה אחרת שבה תיקן דוד את דרכו – העלאת הארון לירושלים (עיין פרק ו' ובשיעורים 13–14 שם). בשתי הפרשיות התיקון כרוך בהקרבת קרבנות:
וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים                   (ו', יז);
וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים (כ"ד, כה).
כפי שציינו שם, לצירוף של עולות ושלמים יש משמעות מיוחדת. קרבן העולה, המוקטר כליל לה', מבטא את מידת היראה והריחוק שבין הקב"ה ובין בשר ודם. קרבן השלמים, שבו הכוהנים והבעלים אוכלים משולחן גבוה, מבטא את מידת האהבה והקִרבה. בשני המקרים שטעה דוד מחוסר יראה מספקת – הגם שבמהלכם ביטא את מידת האהבה שבו – היה צורך לשוב ולהדגיש שעולות קודמות לשלמים, ושלעולם צריכה מידת היראה לקדום למידת האהבה.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תש"ע
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   יש חילופים לא-מעטים בשם זה. כבר בפס' טז הוא מופיע בשתי צורות – בכתיב ובקרי – ולשתיהן קודמת ה"א הידיעה: "וּמַלְאַךְ ה' הָיָה עִם גֹּרֶן האורנה [הָאֲרַוְנָה קרי] הַיְבֻסִי". כאן באה בכתיב צורה נוספת: "ארניה", ובדה"א כ"א כתוב כל הזמן "אָרְנָן". הדעה הרווחת היא שזהו שם ממוצא חורי, שיסודו במילה החורית 'אור', שמשמעה אדון (ועליה נוספת האות נ'). בכך תוסבר תוספת ה"א הידיעה בפס' טז, ועיין להלן הערה 3.
[2]   מורג הוא כלי לדישה שיש בו שיני ברזל חדות, ככתוב: "הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים" (ישעיהו מ"א, טו).
[3]   מפשטות המילים נראה שארוונה היה מלך. וכבר ראינו (לעיל הערה 1) כי שם זה מורה על אדנות וחשיבות. אלא שבדבר זה יש קושי: הרי דוד כבר כבש את יבוס!
רד"ק תירץ: "מלך היבוסי היושב בירושלם היה, כי אף בימי דוד היה היבוסי בירושלם כמו שנשארו שם משכבשוה בני יהודה... והיו שם למס עובד, והיו להם בתים שדות וכרמים על ידי המס שהיו עובדים לבני יהודה ובני בנימן... וזה היבוסי לא היה מן שבע אומות, אלא מפלשתים, מזרע אבימלך... והיה מותר להניחם לשבת בארץ כיון שקבלו עליהם שלא לעבוד עבודת אלילים ושאר מצות שהוזהרו עליהם בני נח". עקרונית תיתכן גם אפשרות אחרת: כזכור, פרקנו הוא אחד מן הנספחים לספר שמואל, שאינם מסודרים בסדר כרונולוגי, ואם כן, אפשר שהוא מתאר אירוע שהתרחש עוד לפני כיבוש ירושלים.
האפשרות שארוונה היה מלך עשויה לתת משמעות נוספת לצירוף 'גורן ארוונה' – שאם כן, אפשר שאין מדובר בגורן סתם, כי אם במקום המשפט, כפי שמצינו אצל מלכים אחרים: "וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם" (מל"א כ"ב, י).
מנגד, בדברי הימים בא תיאור שאינו מופיע בפרקנו ואיננו הולם מלך: "וַיָּשָׁב אָרְנָן וַיַּרְא אֶת הַמַּלְאָךְ וְאַרְבַּעַת בָּנָיו עִמּוֹ מִתְחַבְּאִים וְאָרְנָן דָּשׁ חִטִּים" (דה"א כ"א, כ).
ואכן, בתרגום השבעים המילה "המלך" חסרה, וכנראה הייתה גרסה כזו גם במקורותינו, כעולה מתרגום יונתן (המובא בהמשך דברי רד"ק בשם "מקצת נוסחאות התרגום"): "יהב ארון למלכא דבעא מיניה מלכא".
ואילו ר' יונה אבן ג'נאח (ספר הרקמה, פרק רע) כתב ששיעור הכתוב: 'ארוונה עבד המלך'.
[4]   בספר דברי הימים מצוין מחיר אחר: "וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת". רש"י בפרקנו מפרש שדוד גבה מכל שבט חמישים שקלים, ובסך הכול גבה מכל ישראל שש מאות שקלים. ואילו מצודת דוד כתב שבתחילה שילם דוד חמישים שקלים עבור הגורן, וכיוון שראה ששם מקום בית ה' (דבר שיידון בע"ה בהרחבה בשיעור הבא) – קנה גם את כל השדה שמסביב בשש מאות שקלים.
[5]   זהו הרושם המתקבל מאריכות הדברים בסיומה של אותה פרשה: "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ... וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת" (שם, יז–כ). גם בהמשך ספר בראשית יש הדגשה חוזרת ונשנית על הקנייה ועל המוכר, כדי לבטא את תוקפה הברור של העִסקה: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא. הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ" (שם כ"ה, ט–י); "קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר... מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת" (שם מ"ט, כט–לב); "וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא" (שם נ', יג).
     עוד על התנגדותו של אברהם לקבל את השדה חינם כתב הגאון הרב יוסף דוב סולוביצ'יק (מן הסערה, ירושלים תשס"ד, עמ' 72): "רכישת נכסים בלא השקעת עמל, זיעת אפיים, מעוררת התנגדות מבחינה מוסרית. זכות הקניין במקרה שכזה איננה מושלמת. כאשר אני קונה סחורה כלשהי, אני ממיר בה את עמלי; הכסף מייצג יגיעה ולאות, את זיעת העובד ואת תשישותו הפיזית. על כן הנכסים שאני רוכש הם לחלוטין נכסיי שלי, בעוד שמתנה שאני מקבל, החסרה את ממד זיכוך הנפש שבעמל ובלאות, אין בה גם כל יסוד גואל... אין ספק שאברהם לא רצה ששרה תובא למנוחת עולמים בקבר שניתן לו כמתנה, כמענק, קבר שלא קודש על ידי זיעת האפיים והיגיעה הקשה".
[6]   ואולי יש מקום להוסיף שהפסוק "וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה" עומד אף הוא כנגד פסוק מספר בראשית: "וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כ"ו, ח). גם בתיאור ההוא ניכר הלחץ שהיו האבות נתונים בו מפני מלכי הארץ: השקפתו של מלך פלשתים על יצחק ומה שאירע בעקבותיה ממחישים את שלטונו בארצו. בסיפורנו, לעומת זאת, ארוונה (המלך?) משקיף ורואה את דוד, ומיד יוצא ומשתחווה לו.
[7]   להבדל בין הקרי ובין הכתיב כאן יש חשיבות לשאלה אם הגיע דוד בסוף ימיו לשליטה מלאה באויביו, או שמא קרה הדבר רק בימי שלמה, ועיין בפירוש הרד"ק שם.