קרבן עולה ויורד

  • הרב אמנון בזק
 
א. הבעיה
כידוע, פרשת ויקרא מתארת את סוגי הקרבנות השונים. תחילה התורה מציגה את שלושת קרבנות הנדבה: עולה (פרק א'), מנחה (פרק ב') ושלמים (פרק ג'), ולאחר מכן היא עוברת אל קרבנות החובה: חטאת ואשם.
פרשיות החטאת נחלקות לשני חלקים. בפרק ד' מנויים קרבנות החטאת הרגילים, דהיינו קרבנות הבאים על עברות שנעשו בשגגה, הנבדלים זה מזה על פי זהות החוטא: הכוהן המשיח, כל העם, נשיא או אדם רגיל. ואולם, בתחילת פרק ה' נידונות עברות מסוימות, שבהן נוהג דין הקרוי בפי חז"ל 'קרבן עולה ויורד', דהיינו שהתורה מתחשבת במצבו הכלכלי של החוטא וקובעת את חיובו על פיו. התורה מונה שלוש מדרגות חיוב בעברות אלו: החיוב הרגיל הוא כשבה או שעירת עזים לחטאת (פס' ו);[1] אם אין יד החוטא מגעת די שה, הוא יכול להביא שתי תורים או שני בני יונה (פס' ז–י); ואם אין ידו משגת אפילו לתורים או לבני יונה (מצב שחז"ל כינוהו "דלי דלות") – הריהו רשאי להביא עשירית האיפה סולת לחטאת (פס' יא–יג).
באילו מצבים הקלה התורה על עני להביא קרבן קטן יותר, מה שלא מצינו בשאר עברות? על פי פשוטו של מקרא, דין זה נוהג בשלושה מצבים, המובאים בארבעת הפסוקים הראשונים של פרק ה':
וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.
אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם. אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.
אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה.
מה מיוחד בשלושת המצבים הללו? מדוע הקלה התורה בהם דווקא? כדי לענות על שאלה זו, עלינו לעמוד על טיבם של מקרים אלו. במשימה זו יש קושי, כי הפירוש המקובל בחז"ל לפסוקים אלו שונה, דרך כלל, מן הפשט. אנו ננסה, כדרכנו, ללמוד את הדברים על פי פשוטו של מקרא, ולהבין מה ראתה התורה להקל במצבים אלו.[2]
ב. אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ
נפתח במקרה הראשון. המפרשים ביארו, בעקבות חז"ל, שמדובר באדם שחברו ביקש שיעיד עבורו, אך הוא מכחיש וטוען שאינו יודע דבר בעניין, ואף נשבע על כך לשקר. או אז חייב אותו אדם ב'קרבן שבועת העדות'. על פי פירוש זה, חיוב הקרבן הוא בעיקרו על שבועת השקר בהקשרה הספציפי: הכחשה של ידיעת עדות. דא עקא, שעל דרך הפשט אין זה הולם את המילים "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה", משתי סיבות: ראשית, מדוע נאמר "וְשָׁמְעָה", ולא נזכר במפורש שמישהו השביע אותו? ושנית, מדוע באה כאן לשון "אָלָה", ולא לשון שבועה כמו במקרה השלישי (פס' ד)?
נראה אפוא, שעל דרך הפשט יש להבין ביטוי זה באופן שונה במקצת. המפתח להבנת העניין הוא בפרשת פסל מיכה, הפותחת בדברי מיכה לאמו: "אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ, וְאַתְּ אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי, הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו" (שופטים י"ז, ב). כשנגנב מאמו של מיכה סכום כסף גדול, היא אמרה באוזניו "אָלה" – קרי: קללה על הגנב ועל מי שיודע על הגנבה[3] – אף שלא ידעה כי הוא הוא הגנב (ולכל היותר חשדה בו שהוא יודע מי הגנב). קללת האלה היא זעקה, המחייבת את כל השומעים והנוגעים בדבר להגיב לה. מכאן יובן מה שנאמר בפרשתנו, המחייבת את שומעי האלה לסייע בעדותם למי שאמר אותה, אף אם האלה לא כֻּוונה במפורש כלפיהם. מכאן תובן גם הלשון "קוֹל אָלָה": "קוֹל" משמעו שמועה (כמו "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה" [שמות ל"ו, ו]), והכתוב בא לומר כי גם מי שלא שמע את האלה מפי אומרה, אלא רק שמע שמועה על דבר קיומה, מחויב להגיב לה.[4]
בזה יובנו גם דברי שלמה בתפילתו בחנוכת בית המקדש: "אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ" (מל"א ח', לא–לב). מדובר באדם שנשא אלה בגלל עוול שנעשה לו, אך איש לא שמע לאלתו; שלמה מבקש שהאלה תבוא לפני ה' במקדש, והוא ירשיע את הרשע ויצדיק את הצדיק.
וכך יש להבין גם את הפסוק בספר משלי (כ"ט, כד) "חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ אָלָה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד": מי ששמע אלה מפי אדם שנגנב ממנו דבר מה, ולא הגיב לאלה אף על פי שידע מי הגנב – נחשב כחולק עם הגנב, וגורם רעה לעצמו.
מכל זה ברור מדוע פחותה חומרתה של עברה זו מחומרתן של עברות רגילות. אין מדובר במעשה עברה רגיל (או בשבועת שקר, כפי שביארו חז"ל את הדין שלפנינו), אלא רק בהימנעות מקיום חובה משפטית-מוסרית. אמנם הכתוב בא לחדש שבמקרה זה האדם מתחייב קרבן על ההימנעות, שאף היא חטא. ובכל זאת, הימנעות ממעשה אינה חמורה כמו מעשה אקטיבי, לפיכך הקלה התורה בדינה.
ג. אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא
המקרה השני מוצג בפס' ב–ג, המדברים במי שנגע בלא ידיעתו ("וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ") בכל דבר טמא – בנבלת בעל חיים טמא (חיה, בהמה או שרץ) או באחת מטומאות האדם – "וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם". גם כאן יש פער של ממש בין פשוטו של מקרא לבין מדרש ההלכה. על פי חז"ל, הפסוקים מדברים ב'טומאת מקדש וקודשיו', כלומר באדם שנכנס למקדש או שאכל קודשים בלא לדעת שהוא טמא, והמעשה המחייב קרבן הוא הכניסה לקודש או האכילה. וכן כתב רש"י: " 'או נפש אשר תגע' וגו' – ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים או יכנס למקדש, שהוא דבר שזדונו כרת... 'ואשם' – באכילת קדש או בביאת מקדש". והוסיף הרמב"ן: "שאין בנגיעת נבלה ושרץ שום חטא, ולא הוזהרו ממנה אפילו הכהנים, אי אפשר שיחייב הכתוב בנגיעתם קרבן. אבל אמר, כי כאשר יטמא האדם ונעלם ממנו הטומאה... ויחטא בהעלמה של אחת מאלה, יתחייב להביא קרבן. ובידוע שאין בהעלמת הטומאה חטא זולתי שיאכל קדשים או יבא למקדש". דא עקא, שגם פירוש זה אינו מתיישב עם פשוטו של מקרא, שהרי הקודש והמקדש אינם נזכרים כאן כלל ועיקר, ואף לא מעשה עברה כלשהו.[5]
על דרך הפשט נראה אפוא, שמה שמחייב קרבן הוא עצם ההיטמאות – עצם המגע בדבר טומאה מתוך חוסר זהירות ורשלנות. אכן, אין איסור לגעת בדבר טמא, אך אם נטמא אדם מישראל – ואפילו אינו כוהן – מוטלת עליו חובה להיטהר. חובה זו, יסודה בתפיסה שעצם המציאות של טומאה בעם ישראל פוגעת בקדושת המשכן,[6] כמפורש בסדר עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים, הבא לטהר את הקודש משני דברים: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ (1) מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (2) וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ט"ז, טז). אמנם גם שם פירש רש"י כי הכוונה לטמא שנכנס למקדש בשוגג, אלא שגם שם נזכרת רק מציאות הטומאה, ולא כניסה למקדש. וכן מפורש בפרשת חֻקת: "כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר י"ט, יג; ועיין שם, כ); ואף שם פירש רש"י שמדובר כשנכנס לעזרה – דבר שלא נאמר בפסוק.[7]
כללו של דבר, על פי פשוטו של מקרא, התורה מחייבת את האדם להיטהר מטומאתו, ואם לא ייטהר – נחשב הדבר כאילו טימא את המשכן.[8] על פי זה תובן היטב הקוּלה שהקלה התורה בקרבן זה, שהרי גם כאן אין מדובר במעשה עברה, אלא במציאות שהתורה רואה אותה כשלילית, הגם שאינה אוסרת אותה. לפנינו אפוא מקרה חריג נוסף של חיוב קרבן שלא על מעשה עברה, לפיכך הקלה בו התורה.
ד. אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם
המקרה השלישי הוא הפשוט ביותר. אדם נשבע לעשות דבר מה – "לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב" – אך לבסוף "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ": הוא שכח לקיים את שבועתו. גם במקרה זה קל להבין מדוע הקלה התורה, שהרי גם כאן אין מדובר במעשה עברה אקטיבי, אלא רק בהימנעות מקיום השבועה. כדרך שמצאנו במקרה הראשון (חוסר תגובה לאלה) כן הדברים כאן: עצם קיומו של חיוב קרבן על מחדל, ולא על מעשה, הוא דבר חידוש, ועל כן אין לך בו אלא חידושו, והתורה מקלה בו.[9]
נמצאנו למדים ששלושת המקרים יש מכנה משותף ברור: העדר מעשה עברה אקטיבי. בשניים מהם (שמיעת קול אלה ושכחת שבועה) חיוב הקרבן הוא על התנהגות פסיבית, ובמקרה אחד הבעיה היא בִּמציאות שלא הוגדרה כמעשה עברה (היטמאות). לפיכך חילקה התורה בין מקרים אלו ובין שגגות רגילות, והקלה בקרבנם.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשע"א
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

*   תודה לידידיי היקרים עזרא ועדינה דייקמן על חלקם בכתיבת מאמר זה. ברך ה' חילם ופועל ידם תרצה.
[1]   כל ההפניות הן לויקרא פרק ה', אלא אם כן צוין אחרת.
[2]   כל גישה שהיא תצטרך להניח שעברות אלו קלות מן העברות הנידונות בפרק ד', שהרי התורה הקלה בהן. הנחה זו הולמת גם את מבנה הפרשה: בפרק ד' נמנים מביאי הקרבן מן החשוב ביותר (הכוהן המשיח) אל הקל ביותר (אדם רגיל); וכעת נוצרת הדרגה ממעשי עברה רגילים למעשי עברה קלים יותר.
ראוי לציין שחלוקת הפרקים הנכרית כאן מוטעית ומטעה, והיא תורמת לשגיאה הנפוצה שהקרבנות המנויים במחצית הראשונה של פרק ה' הם קרבנות אשם. אמנם טעות זו נובעת גם ממה שנאמר על קרבנות אלו בפס' ו–ז: "וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא... וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא". אין ספק שהמילה "אשמו" שבכאן משמעה 'חטאו', אך התורה בחרה מונח אחר כדי להדגיש את ההבדל שבין חטאים אלו ובין החטאים שבפרק ד', המכונים שם "חטאתו". ומכל מקום, פרקנו מדגיש שמדובר בחטאת: "וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה'... כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת... וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַה' אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה... וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת" (פס' ו–יא). היה ראוי אפוא לשים את חלוקת הפרקים בין 'קרבן עולה ויורד' (דהיינו לאחר פס' יג) לבין הפִּסקה הקצרה יחסית על קרבן האשם (פס' יד–כו).
[3]   כך למשל משמעות המילה אָלָה בפסוקים אֵלה: "וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דברים כ"ט, יט); "וְרָדַפְתִּי אַחֲרֵיהֶם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחֶרְפָּה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם" (ירמיהו כ"ט, יח).
[4]   אשר למדרש ההלכה, ייתכן שעניינו למנוע מצב שכל אדם יישא אלה מיזמתו ויפגע בכך באחרים. כדי למנוע זאת קבעה תורה שבעל פה כי רק שבועה רשמית, הנשמעת בבית דין, מחייבת את שומעיה.
[5]   ראוי לציין שגם רשב"ם, הנודע כמפרש פשטן, ביאר כרש"י, שמדובר בטומאת מקדש וקודשיו.
[6]   שעצם מציאות הטומאה היא היא הבעיה עולה בבירור מן ההדגשה החוזרת ונשנית בפסוקים אלו על השורש טמ"א: "אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם. אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ".
[7]   כך עולה גם מויקרא י"ז, טו–טז: "וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר. וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". גם כאן מורה הפשט כי נשיאות העוון היא בזה שלא נטהר מטומאתו, וגם כאן כתב רש"י: "ונשא עונו – אם יאכל קדש או יכנס למקדש חייב על טומאה זו ככל שאר טומאות".
[8]   מסתבר שדרישה זו מחמירה מכדי להיות מעשית, ועל כן דרשו חז"ל את הכתובים כמבואר, שאין חיוב קרבן בלא מעשה עברה של כניסה למקדש או אכילת קודשים.
כיוון אחר הציע ד' הנשקה במאמרו "משכן העדות ובית הבחירה – לבירורו של ניגוד", מגדים יא, עמ' 23–62. לדעתו, ההלכה העולה מפשוטו של מקרא היא הלכה ייחודית לתקופת המדבר, שאז היה אוהל מועד "שֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם", ומציאות טומאה בעם ישראל אכן פגמה בקדושת המשכן. המקדש, לעומת זאת, היה מנותק, במידה מסוימת, מן העם, ועל כן קדושתו נפגמת רק אם נכנס אליו טמא בפועל.
[9]   חז"ל כינו חיוב זה 'שבועת ביטוי'. על פי פשוטו של מקרא, חיוב זה נוהג רק במי שנשבע לעשות דבר מה בעתיד ולא עשאו; וכן דעת רבי ישמעאל (שבועות פ"ג מ"ה), שבדרך כלל צמוד יותר לפשוטו של מקרא, על פי תפיסתו ש"דיברה תורה בלשון בני אדם". חלוק עליו רבי עקיבא (שם), הסבור שיש חיוב קרבן גם בשבועה על העבר, כגון שבועה "שנתתי" או "שלא נתתי". על פי שיטת רבי עקיבא, יש כאן מעשה עברה רגיל שנעשה בשגגה, וקשה יותר לחלק בינו לבין השגגות הרגילות של פרק ד' – אם כי עדיין יש מקום להבדיל בין עברה במעשה לבין עברה בדיבור פה בלבד.