דילוג לתוכן העיקרי

נשא | קורבנות הנשיאים

הרב נחמיה רענן
11.08.2014
קובץ טקסט

א. הקדמה

החלק השני של פרשתנו (במדבר, ז', ב - פח) עוסק בקרבנות הנשיאים: לכבוד חנוכת המשכן הנשיאים תרמו שש עגלות ושנים עשר שוורים, שסייעו ללווים בנשיאת המשכן. מלבד הנדבה המשותפת, כל אחד מן הנשיאים הרים תרומה אישית אך זהה, שכללה בהמות שונות לצורך הקרבה, קערה ומזרק מלאים בסולת וכף מלאה בקטורת. על פי צו ה' (שם, יא), הנשיאים הקריבו את קרבנם בנפרד אחד מן השני, יום אחרי יום, במשך שנים עשר הימים שלאחר חנוכת המשכן, והתורה מתארת בכל יום מי היה הנשיא המקריב ומה היה קרבנו. אחת השאלות שמתעוררת ביחס לפרשייה זו היא מדוע התורה האריכה ופרטה בכל נשיא ונשיא את הרכב הנדבה, והרי כל הנשיאים התנדבו את אותה נדבה בדיוק: התורה הייתה יכולה לפרט את הרכב הנדבה אצל הנשיא הראשון, ובהמשך להסתפק בציון שמות נשיאי השבטים והיום שבו כל אחד מהם הביא את נדבתו.[1]

בעולם החסידות התמודדו עם השאלה והציעו לה פתרון שיש לו השלכה לעולם עבודת השם, ובפתרון זה נעסוק בהמשך השיעור. 

ב. הכוונה המיוחדת של כל נשיא 

נפתח בניסוח התמציתי שנמסר בשם ר' שמחה בונים מפשיחסא:

"ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם" (במדבר, ז' ב). החידושי הרי"ם ז"ל אמר בשם הרבי ר' בונם ז"ל שהקשה, למה כתיב בכל נשיא ונשיא קרבנו, הלא כל הנשיאים הקריבו ממש אותו הקרבן. ואמר, שכל נשיא לא היתה כוונתו בהקריבו את קרבנו בגלל שחבירו הקריב אתמול. אלא, שקרבנו היה כרצון חדש שנתחדש עכשיו אצלו.

("קול מבשר", חלק א', פרשת נשא, אות ח').

העיקר בנדבת המשכן לא היה בנתינה החומרית, שהרי הכול שייך לה', אלא ברצון ובשמחה שלוו את הנתינה, ור' שמחה בונים מפרש שפירוט הנדבה בכל נשיא ונשיא מורה על כך שמבחינה זו של הרצון והשמחה כל נדבה ונדבה הייתה שונה מחברתה. מבחנה חומרית אמנם כל נשיא הרים תרומה זהה, אך לכל אחד מהקרבנות התלווה רצון חדש ונפרד של כל נשיא מצד עצמו.

בצורה מפורטת יותר ניסח את הרעיון ר' צדוק הכהן מלובלין ב"פרי צדיק":

...והנה פרט בכל נשיא ונשיא מספר הקרבנות ומנחתם ומשקל הכלים אם שכולם הקריבו בשוה שנראה כמיותר שהיה יכול לכתוב וכן ביום השני הקריב נשיא פ' כמספר הראשון וכן בכולם. מזה מוכיח המדרש רבה[2] שכל אחד היה לו כוונות אחרות בהקרבתו, לזה פרט בכל אחד במיוחד. מזה נוכל להבין כח התחדשות של תורה שבעל פה, אף על פי ששני בני אדם עושים מעשה בתבנית אחד, עם כל זה יש לכל אחד ענין ומדרגה בפני עצמו לפי ערך הכנת לבו בפנימיות הענין, והעיקר אחר כונת הלב הדברים אמורים. וכמו שיש חילוקים בפרטי נפשות שכל אחד מרגיש טעם אחר באותו המצוה בעצמה, כמו כן יש חילוק בהזמן, שאין כונת המצוה דומה מיום אחד לחבירו, אף באותו מצוה בעצמה... והוא כענין "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[3], שכל הבריאה שנברא בששת ימי המעשה בשעת הבריאה מתחדשים בכל ששת ימי המעשה. הגם שאין חדש תחת השמש,[4] רק באותו דבר עצמו מגיע לו חיות חדש מכח ששת ימי המעשה של הבריאה. והוא על ידי שהקדוש ברוך הוא מחדש הלכות בכל יום, ועל ידי זה נשפע חיות חדש לכל הברואים.

("פרי צדיק", פרשת נשא, אות ו')

ר' צדוק מבסס את פירושו על מדרש רבה:

...רבנן אמרין אף על פי שקרבן שוה הקריבו כולם, על דברים גדולים הקריבו, וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו. התחיל נחשון, והקריב על סדר המלוכה, כמה שהמליכו אביו על אחיו. כמה דתימא (בראשית, מ"ט, ח - ט) "יהודה אתה יודוך אחיך", "גור אריה יהודה" וגו' וכן הוא אומר  (דברי הימים א', ה, ב) "כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו" וגו'. והיה מסורת ביד שבט יהודה חכמיהם וגדוליהם מן יעקב אבינו כל מה שעתיד ליארע לכל שבט ועד ימות המשיח, וכן היה ביד כל שבט ושבט מסורת כל מה שיארע לו עד ימות המשיח מן יעקב אביהם. "וקרבנו" וגו' הקערה והמזרק - הקריב כנגד מלכי בית דוד שעתידים לעמוד ממנו, שמלכו בכיפה בים וביבשה, כגון שלמה ומלך המשיח...

(במדבר רבה [וילנא], פרשת נשא, י"ג, יד).

המדרש מתאר שלכל שבט היו כוונות מיוחדות ביחס לכל אחד מן הפרטים שנכללו בנדבה. לכל אחד מן השבטים הייתה מסורת מיעקב אבינו לגבי העתיד לקרות לו עד ימות המשיח, ובהתאם לכך כל פרט בנדבה קיבל משמעות ייחודית אצל כל שבט ושבט. 

מדברי המדרש הללו לומד ר' צדוק עיקרון שהוא מכנה אותו כ"כוח התחדשות תורה שבעל פה", אשר יש לו השלכה משמעותית על עולם עבודת השם. במושג "התחדשות תורה שבעל פה" ר' צדוק מתכוון לכך שלכל אחד יש יכולת לחדש בקיום המצוות, על ידי הכוונה והרצון המיוחדים שמכוחם הוא בא לקיום המצווה. כמייצג של התפיסה החסידית, ר' צדוק סבור שהערך של מעשה המצווה אינו תלוי רק בעשייה עצמה, אלא ברצון ובכוונה שעומדים מאחוריה; ולכן שני אנשים יכולים לקיים את אותו מעשה מצווה, אבל ערכן של שתי המצוות יהיה שונה בתכלית. יתרה מזאת - אפילו אצל אותו אדם ביחס לאותה מצווה, יכול להיות הבדל איכותי בין קיום אחד לקיום אחר. ההבדלים באיכות המצווה תלויים בגורמים שונים, ור' צדוק מחדש שאפילו לזמן קיום המצווה יש השפעה על אופייה; היות ובכל יום ויום הבריאה מתחדשת והקב"ה משפיע לעולם הארה חדשה, גם אופי קיום המצוות משתנה בהתאם לכך.

ג. החשיבות בקיום משותף של המצוות 

לאחר הפירוט של נדבת כל נשיא ונשיא, התורה סוכמת  את הסך הכולל של נדבת הנשיאים (במדבר, ז', פד- פח).  השאלה העולה כאן היא מדוע התורה עושה כן, והלא כל בר דעת היה יכול לחשב זאת בעצמו.[5] בהמשך דבריו שהובאו לעיל, ר' צדוק מתייחס לשאלה זו:

והנה לאחר שנפרטו בפרט כל הקרבנות הנשיאים בפני עצמם נאמר אחר כך החשבון של כולם בכלל מה שנראה לכאורה בוודאי למותר, שכל אחד יוכל לחשוב זאת. ונכתב על זה פרשה מיוחדת בכמה פסוקים, להורות לנו גם כן בזה שכמו שיש כונה וטעם חדש בכל נפש בפרט אף באותו מעשה עצמו, כמו כן יש עוד כונה וטעם מיוחד על ידי התכללות החשבון של כולם יחד. וכמו כן בזמן כמו שיש בכל יום בפרט חיות חדש בהבריאה מששת ימי המעשה של הבריאה, כמו כן בכל שבת מרגישים טעם התחדשות של כללות הבריאה של ששת ימי המעשה יחד. כמו שנאמר (בראשית, ב', א - ב)  "ויכולו השמים והארץ" וגו' "ויכל אלוקים ביום השביעי" וגו' וכמו שאומרים "חמדת הימים אותו קראת".[6] והיינו, עיקר החמדה והחביבות של כח התחדשות תורה שבעל פה כדברינו הנ"ל. ויש לומר שעל זה הרמז נזכר האדרא בזוהר הקדוש בפרשה זו, שהוא ענין "הביאני המלך חדריו" (שיר השירים, א', ד) בחדרי תורה שבעל פה, ונזכר שם בדברי ר' שמעון בר יוחאי "אנן בחביבותא תליא מילתא" וכנ"ל.

ר' צדוק מסביר שבפירוט הסך הכולל של נדבת הנשיאים התורה מלמדת אותנו עניין נוסף: אמנם בנדבת כל אחד מהנשיאים יש איכות מיוחדת ששייכת לנשיא המביא ולשבטו, אך יש איכות גבוהה יותר שנוצרת מן האיחוד של כל ההבאות האלו יחד. ערך נדבת הנשיאים בכללותו עולה על הערך של צירוף כל היחידים, מפני שיש איכות מיוחדת במכלול. ר' צדוק ממשיל זאת לשבת ביחס לשאר ימי השבוע. המילה "ויכלו" שמתארת את השבת מתפרשת לפי ר' צדוק מלשון התכללות. בכל יום מימי השבוע יש התחדשות בהתאם לאיכות המיוחדת של אותו יום, ובשבת העולם חוזר לנקודת הראשית, הכוללת בתוכה את האיכויות של כל השבוע. מנקודת הראשית של השבת שואבים כוח התחדשות מיוחד שמאיר את כל ימי השבוע. בהתאם לכך, השבת נקראת "חמדת ימים" בגלל כוח ההתחדשות המיוחד שבה. בזוהר על פרשת נשא מתחיל ה"אידרא רבה".[7] ה"אידרא" הוא החדר בו גילה רבי לתלמידיו את סודות הזוהר, בבחינת "הביאני המלך חדריו". בתחילת ה"אידרא רבה" אומר רשב"י לתלמידיו "אנן בחביבותא תליא מלתא", ור' צדוק מפרש את כוונת רשב"י לאור הדברים האמורים: עיקר החידוש של רשב"י קשור לכוח ההתחדשות, שתלוי במבט על הדברים משורשם בבחינת השבת.

אם כן, למדנו מדברי ר' צדוק שיש איכות מחודשת בקיום המצוות של כל יחיד בהתאם לכוונה ולרצון שמלווה אותו במהלך עשיית המצווה, ויש חידוש מיוחד בצירוף העבודה של כל היחידים יחד.

 

[1]   הרמב"ן בפירושו (שם, יב - יז) מזכיר כמה מאמרי חז"ל שנתייחס אליהם בהמשך, ומציע הסבר משלו:

והנכון בטעם הכתוב, כי הקדוש ברוך הוא חולק כבוד ליריאיו וכמו שאמר "כי מכבדי אכבד" (שמואל א', ב, ל). והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים. אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון "זה קרבן נחשון בן עמינדב" ויאמר "וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו", כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים.

[2]   במדבר רבה (וילנא), פרשת נשא, י"ג, יד; מובא מייד בהמשך.

[3]   מתוך ברכת "יוצר אור" בתפילת שחרית.

[4]   על פי קהלת, א', ט.

[5]   הרמב"ן הנ"ל מתמודד גם עם שאלה זו:

ואחרי כן חזר וכללם, להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך. וכן אמרו שם בספרי (נשא, ק"ס) "מגיד הכתוב שכשם ששוו כולם בעצה אחת כך שוו כולם בזכות." 

[6]   מתוך תפילת לחש לשבת.

[7]   החדר הגדול.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)