קריאת שמע שלא בזמנה

יעקב יוטקוביץ' * (בוגר הישיבה)

בשיעור הפתיחה למסכת ברכות, הזכיר הרב ליכטנשטיין שליט"א את תשובתו של הגר"י הוטנר זצ"ל לשאלה מדוע בחר ללמד בישיבה את מסכת ברכות:

"אילו תלמיד היה יודע שקריאת שמע אחר זמנה שווה לנטילת לולב בחנוכה, היה הוא קם מוקדם יותר בבוקר".

ברצוני, במאמר זה, לעמוד על נכונות ההשוואה שבין קריאת שמע אחר זמנה לנטילת לולב בחנוכה. המקור המרכזי שממנו משתמעת הבנת הרב הוטנר הוא דברי המשנה (ט ע"ב[1]) המפורסמים, שאם קרא ק"ש אחר זמנה - "לא הפסיד כאדם הקורא בתורה". ומבאר רש"י:

"שהרי הוא כאדם שקורא אחת מכל הפרשיות שבתורה, ואע"פ שלא יצא ידי ק"ש - יש לו קבול שכר כעוסק בתורה".   (י ע"ב ד"ה הקורא)

מדברי רש"י ברור כהבנת הרב הוטנר, שק"ש אחר זמנה אינה מהווה שום קיום של מצות ק"ש אלא רק קריאת התורה בעלמא. אמנם, לא כן משמע מלשונו של הרמב"ם בפירושו למשנה:

"ואמרו לא הפסיד, כלומר לא הפסיד הברכות וכו', אלא ששכרו בכך כקורא בתורה, לא כקורא קרית שמע בעונתה. ומכאן אתה למד שגדול שכר קורא ק"ש בעונתה משכר קריאת התורה".

הרמב"ם כותב שאין שכרו כקורא קריאת שמע בעונתה, ומשמע שעל כל פנים יש לו שכר של קורא ק"ש, אלא ששכר מצוה זו אינו גדול משכר מצות תלמוד תורה. כן משמע גם מלשון פסיקת הרמב"ם:

"הקורא אחר שלש שעות ביום, אפילו היה אנוס, לא יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתו, אלא הרי הוא כקורא בתורה".  (הלכות ק"ש פ"א הי"ג).

גם כאן מודגש שלא יצא ידי חובת ק"ש בעונתו, אך משמע שעכ"פ יצא ידי חובת ק"ש[2]. ויותר משמודגשים הדברים בלשונו של הרמב"ם, מודגשים הם בדברי הרשב"א (ט ע"ב) המבאר כיצד יקראו בני מלכים ק"ש לדעת רבי אליעזר הסובר שסוף זמנה הוא בהנץ החמה:

"מתני'. ר' אליעזר אומר בין תכלת לכרתי עד הנץ החמה. קשה לי וכי בני מלכים אינן קורין לר"א? וי"ל דעד הנץ החמה נותנין לו שכר קריאה בזמנה, מכאן ואילך עד חצות - שכר קריאה יהבינן ליה, שכר קריאה בזמנה לא יהבינן ליה, וכענין שאמרו לגבי תפילה".

הרשב"א משווה את ק"ש שלא בזמנה לתפילה שלא בזמנה, דהיינו תפילת שחרית אחר ד' שעות, ששם ודאי שמקיים מצוות תפלה אלא שאינו מקיים את עיקר המצווה להתפלל קודם סוף ד' שעות. על פי זה מבאר הוא את מנהג בני המלכים לקום מאוחר ולקרוא ק"ש אחר זמנה. נלע"ד, שראשונים אלו הבינו שמצות ק"ש בזמנה היא מצווה אחת על היום (כדעת הרמב"ם בספר המצוות), או שתי מצוות - אחת על היום ואחת על הלילה (כדעת הרמב"ן בהשגותיו), אלא שישנו דין של זמן ק"ש שבו צריך לקרוא לכתחילה מהתורה[3]. נראה שניתן להביא לדברינו מספר הוכחות נוספות:

במשנה (י ע"ב) בית שמאי אומרים, שק"ש בבוקר צריכה להיות בתנוחת עמידה ואילו בערב בתנוחת שכיבה. בגמרא (יא ע"א) מובא הטעם לדבריהם: אילו "בשכבך ובקומך" היו רק "זמן שכיבה וזמן קימה" - היה הפסוק צריך להתנסח בלשון: "בבקר ובערב". על דברי הגמרא שם כתב הרשב"א (ד"ה אם כן):

"נראה לי דלאו דוקא בבוקר ובערב, דבערב משמע אפילו מבעוד יום וכו'. אלא הכי קאמר: בבוקר ובערב, אי נמי ביום ובלילה".

דברי הרשב"א לכאורה תמוהים ביותר, שהרי כיצד היה ניתן לכתוב "ביום ובלילה", והרי יום ולילה אינם זמני ק"ש. כנראה צריך להבין את דברי הרשב"א כהצעת המהדיר (הוצאת אורייתא, הערה 88), שביארם ע"פ הצל"ח, כי קושיית בית שמאי הייתה להחליף את הניסוח בפסוק אחד משני הפסוקים לגבי זמן ק"ש, אך להשאיר בפסוק השני את הנוסח "בשכבך ובקומך". על כל פנים למדים אנו מהרשב"א שמצות ק"ש בעיקרה היא מצווה על היום ועל הלילה, אלא שאחד מפרטי המצווה הוא לקרוא את ק"ש לכתחילה בזמנים מסוימים.

הבנה זאת בדברי הרשב"א משתמעת גם מתירוצו לקושיית הראשונים, מדוע לא ניתן לקרות ק"ש של ערבית עד סוף ג' שעות של יום, והרי עד אז ישנים בני המלכים:

"וא"ת, והא שרינן של שחר עד שלש שעות משום בני מלכים אע"ג דהוי מיעוטא דמיעוטא, ומחמתיהו קרינן 'בקומך' עד אותו זמן, ומאי שנא שכיבה? יש לומר, דכיון דמחמת יממא חייבה תורה לקרות בשחר, אע"ג דתלי ליה בזמן קימה, דינא הוא דנשרי כל זמן קימה, ואפילו של בני מלכים. ועוד, דאינו בדין דלא יקראו בני מלכים בשל שחר. אבל בשל לילה והנכנס בשל יום - אע"ג דתלה ליה בשכיבה, כיון דיממא הוא וכולהו אינשי כבר קמו, משום מיעוטא דמיעוטא דבני מלכים לא שרינן".    (ח ע"ב ד"ה איכא)

הרשב"א כותב שלמרות שזמני ק"ש תלויים בזמני שכיבה וזמני קימה, על כל פנים אין לומר שייתכן לקרוא ק"ש של ערבית ביום אף שנמשך זמן שכיבה, שכן ק"ש של ערבית היא מצות הלילה. גם מכאן מוכח שיש שתי רמות של זמני ק"ש: מצות היום ומצות הלילה, ובתוך זמנים אלו יש זמנים מצומצמים לכתחילה[4]. נראה שלדברינו ייתכן להביא ראיה מגמרא המתארת את מנהגו של רבי:

"תנו רבנן: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' - זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא. אמר ליה רב לרבי חייא: לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים. אמר ליה: בר פחתי! בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים. חוזר וגומרה, או אינו חוזר וגומרה? בר קפרא אומר: אינו חוזר וגומרה, רבי שמעון ברבי אומר: חוזר וגומרה. אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון ברבי: בשלמא לדידי דאמינא אינו חוזר וגומרה - היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה יציאת מצרים, אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה, למה ליה לאהדורי? כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה".    (יג ע"ב)

לא ברור למה כוונת הגמרא בביטוי "חוזר וגומרה" שלגביו נחלקו בר קפרא ורבי שמעון ברבי. התייחסות לכך נמצאת בדברי המאירי:

"ומכל מקום גומר היה את שמע אחר זמנה, ולדעת קצת אף בברכות היה גומרה, הואיל ומשום עסק תורה הפסיק, דאי שלא בברכות, מה הוצרך לומר שחוזר וגומרה". (שם ד"ה אמר שמע)

המאירי מבאר לדעת קצת, שרבי היה גומר את ק"ש בברכותיה גם לאחר זמנה, בניגוד לשאר בני אדם, שאינם קוראים אותה בברכותיה אחר זמנה. כוונת המאירי ב"אחר זמנה", על כרחך היא אחר שעה רביעית, שהרי עד שעה רביעית יכול כל אדם לחזור ולקרוא בברכותיה. מדברי המאירי אנו למדים שני חידושים:

א. כל אדם מחוייב לקרוא ק"ש אף אחר שעה רביעית, שכן כתב שאם לא היה קורא בברכות לא היה בזה חידוש, ומשמע מזה שפשוט שצריך לקרוא בלא ברכות. מכך לכאורה מוכח שיש קיום של ק"ש אף אחר זמנה, ולכן כל אדם חייב לקרוא ק"ש אחר זמנה בדיעבד, אלא שאת הברכות אינו יכול לומר אחר שעה רביעית.

ב. מכיון שלרבי היה מותר שלא לקרוא ק"ש בזמנה - מותר היה לו לאחר מכן, כשקרא ק"ש שלא בזמנה, לקרוא את ק"ש בברכותיה. מכך מוכח, שעקרונית ברכות ק"ש שייכות בכל היום, אלא שחכמים החמירו שלא לקרותן אחר שעה רביעית. לכן, מי שלא קורא ק"ש עד אותה שעה בהיתר - יכול לומר אף את ברכות ק"ש אחר שעה רביעית.

לפי דברינו, שדעת המאירי כדעת הרשב"א, ייתכן לבאר דין שמחדש המאירי (ב. ד"ה נמצא פסק), שמי שלא קרא ק"ש של ערבית עד הנץ החמה, יכול לומר את ברכות ק"ש של ערבית עד ג' שעות, ומשמע מלשונו שהטעם לכך הוא שעד ג' שעות יש עדיין אנשים הישנים. ולכאורה הדבר תמוה, שלעניין ק"ש עצמה נפסק שאינו יכול לקרוא ק"ש של ערבית אחר הנץ החמה, ואילו לעניין הברכות יכול להמשיך כל עוד מיעוט אנשים ישנים.

ויש לבאר את כוונתו, דס"ל שדווקא לגבי ק"ש, שיש מצות ק"ש על היום ומצות ק"ש על הלילה, לא שייך לקרות ק"ש של ערבית ביום עד ג' שעות, אף שעדיין אנשים ישנים וזהו זמן שכיבה, שכן ק"ש נתקנה כמצות הלילה.

אמנם, לגבי הברכות סובר המאירי שהן לא נתקנו כמצוות היום ומצות הלילה, אלא לגביהם רק נאמר הדין של זמן שכיבה וזמן קימה. לכן את ברכות ק"ש של ערבית ניתן לומר אף במשך היום, כל עוד מיעוט אנשים ישנים.

המורם מכל דברינו הוא שההשוואה בין ק"ש אחר זמנה לנטילת לולב בחנוכה אינה פשוטה כלל וכלל. לדברינו תהיה גם משמעות רבה להלכה, שכן המחבר (סימן נח סעיף ו) כותב שאם לא קרא ק"ש עד סוף ד' שעות, "קוראה בלא ברכותיה כל היום". והמשנה ברורה שם (ס"ק כז) מביא את ניסוח הלבוש שכתב: "יכול לקרותה", ומבאר המ"ב, שהכוונה היא שטוב שיקראנה אך ודאי שלכולי עלמא לא מקיים את מצות ק"ש אחר זמנה, ולכן אין חיוב לקרות ק"ש.

לפי מה שהראנו, לדעת ראשונים רבים, ניתן לקיים את מצות ק"ש בדיעבד אחר זמנה, ולכן אם נאנס אדם ולא קרא ק"ש בזמנה - יתחייב לקרוא ק"ש אחר זמנה. לסיום נוסיף, שלדברינו, שבדין ק"ש יש שתי רמות: ק"ש בזמנה וק"ש שלא בזמנה, יש להוסיף הסבר מחשבתי ע"פ דברי האגלי טל (בהקדמה לספרו) בשם אביו:

"שמעתי מכבוד אאמו"ר זצ"ל בפי' משנה ראשונה דברכות מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. ואינו מובן התליה זה בזה. ואמר א"א ז"ל דענין הערב שמש שהצריכה תורה דאף אחר שטבל - מ"מ, מאחר שהיה טמא באותו יום נשאר בו רושם טומאה כל היום, ובהערב שמש שבא יום אחר שלא היה בו טומאה נסתלק גם הרשימה. וכאשר הוא בטומאה, כן הוא לעומתו בקדושה, כשמקבל עליו עול מלכות שמים שחרית אף שאח"כ אין מחשבתו בזה, מ"מ נשאר בו רושם קבלת עול מלכות שמים כל היום. ובערב שבא יום אחר נסתלק גם הרשימה, וצריך לקבל עול מלכות שמים מחדש. עכ"ד פי חכם".

האגלי טל מבאר בשם אביו, כי אמירת ק"ש גורמת לרשימה של קדושה על האדם אשר מתקיימת עד הזמן שבו מתחייב מחדש ליצור את רשימה זו ולקבל עול מלכות שמים על עצמו[5]. לפי זה, לא פלא הוא שיש מושג של ק"ש בזמנה ומושג של ק"ש שלא בזמנה, שהרי בעיקרון שייכת ק"ש במשך כל היום, שכן תוצאת ק"ש (השפעתה על האדם) שייכת כל היום, אלא שהתורה מחייבת את האדם לקרות ק"ש בתחילת היום ובתחילת הלילה, ולא לדחות את יצירת ההשפעה לזמן מאוחר. אמנם, אם לא הקפיד על זמן זה, ודחה את יצירת ההשפעה, ודאי שמי שאכל שום לא יוסיף ויאכל שום, ויצטרך לקרות ק"ש אחר זמנה.