קריעה על ירושלים והמקדש?

  • הרב בנימין תבורי

*"תנו רבנן: ואלו קרעין שאין מתאחין... ועל ערי יהודה ועל ירושלים ועל המקדש"     (מועד-קטן כו.)

כפי שניתן להבחין, הגמרא מציינת שלושה חיובי קריעה שונים: על חורבן ערי יהודה, על חורבן ירושלים ועל חורבן המקדש. בשיעור זה נתיחס לכל אחד מחיובים אלו.

קריעה על ערי יהודה

הטור מתבסס על סוגיה זו ופוסק:

"הרואה ערי ישראל בחורבנן אומר... וקורע"   (או"ח, תקכ"א)

משמע מדברי הטור, שגם ערי ישראל בחורבנן זוקקים קריעה ולא רק ערי יהודה. לעומת זאת, בהלכות אבלות פסק הטור שהקריעה נדרשת רק על ערי יהודה:

"הרואה ערי יהודה בחורבנן... וקורע"   (יו"ד, ש"מ)

ואמנם, גם בפסיקת רמב"ם והשו"ע מוזכרות רק ערי יהודה. אם כן, יש לברר במה 'זכו' ערי יהודה שרק על חורבנן מתחייבת קריעה?

נדמה, שניתן להעלות מספר הסברים לכך:

א. בעל הלבוש מסביר שדווקא ערי יהודה זוקקות קריעה, כיוון שהן קרובות לירושלים. היוצא מדבריו הוא, שאין חיוב קריעה עצמאי על ערי יהודה, אלא החיוב הוא חלק מהאבילות על ירושלים. לפי קו מחשבה זה, יתכן שיש לקרוע גם על ערי בנימין, הקרובות אף הן לירושלים.

ב. לערי יהודה יש מעמד מיוחד שאין לערי ישראל. ואמנם, מצינו תקדים לייחודן של ערי יהודה גם בהקשר להלכות קידוש החודש (סנהדרין יא:):

"אין מעברין את השנים אלא ביהודה... מאי טעמא... אומר קרא: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' - כל דרישה שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום"

מסוגיה זו עולה, שערי יהודה נחשבות כ'מקום השכינה' יותר מערי ישראל.

ג. בעל פאת השולחן מסביר, שעיקר מלכות ישראל היתה בערי יהודה ולכן דווקא עליהן קורעים. לפי דבריו, האבילות איננה על חורבן הערים, אלא על אבדן רבונות ישראל שנבע מאותו חורבן. טעם דומה עולה גם בדברי המגן אברהם, המסביר שיש לקרוע גם על עיר שרובה ישראל הנשלטת ע"י נוכרים. לפי כיוון מחשבה זה, במידה והשלטון היהודי חזר לכנו אין לקרוע עוד על ערי יהודה. ואכן, הרב טקוצ'ינסקי מעיד שלא נוהגים כיום לקרוע על ערי יהודה.

קריעה על המקדש

בפשטות, הקריעה על המקדש אינה על אבדן ריבונות ישראל, כפי שהצענו כאפשרות לגבי הקריעה על ערי יהודה. הקריעה על המקדש היא קריעה על החורבן עצמו ועל הסתלקות השכינה שבאה בעקבותיו. לכן, רוב הפוסקים סוברים שחובה זו חלה גם כיום. אולם, ישנם פוסקים הטוענים שגם חיוב זה בטל כיוון שזכינו לשחרור הר-הבית במלחמת ששת הימים. אם כן, מה יש לעשות הלכה למעשה?

לכאורה, ישנו כלל פסיקה הקובע ש"הלכה כדברי המקל באבילות" (מועד-קטן יח.). מכאן, שיש להקל ולא לקרוע. אולם, הגמרא שם (כו:) מגבילה כלל זה בפירוש וקובעת ש"אבלות לחוד וקריעה לחוד". אם כן, יש לברר האם כאשר הגמרא קבעה ש'קריעה לחוד' היא התכוונה שיש להחמיר בכל סוג של קריעה, או שמא רק בקריעה הקלאסית בה מדובר באותה סוגיה - קריעה על המת.

נדמה, שעל מנת להבין את סיוגה של הגמרא, יש להבין מדוע בקריעה על מת אין להקל. בהקשר זה, ניתן להציע שני כיוונים עקרוניים:

א. אמנם קריעה היא דין באבלות אולם בכל זאת יש להחמיר בה.

ב. חיוב הקריעה על מת הוא חיוב עצמאי שאינו שייך לדיני אבילות הכלליים. ממילא, הכלל התקף לגבי הלכות אבילות אינו חל ביחס להלכות קריעה[1].

הגמרא (כו:) קובעת, שאף על פי שדיני אבלות אינם נוהגים בקטן, עליו לקרוע על חורבן המקדש מדין חינוך. אם כן, אם הסיבה בגללה מחמירים בקריעה על המת היא בגלל שזהו חיוב נפרד (סברא ב'), מסתבר שגם קריעה על המקדש איננה חלק מדיני אבילות ואין להקל בה.

לעיל הצענו, שאם קריעה על המת היא חיוב עצמאי, כך יהיה גם דינה של קריעה על המקדש. למרות זאת, אין הדברים מוכרחים. ייתכן, שאף על פי שקריעה על המת היא חיוב עצמאי, עדיין קריעה על המקדש שייכת לעולם האבילות. נסביר את דברינו.

המגן אברהם פוסק, שאדם שנולד בירושלים ולא יצא ממנה מעולם אינו חייב בקריעה, כיוון "דבקטנותו פטור, וכשהגדיל אין צריך לקרוע דהא ראה אותן תוך ל' יום" (או"ח, תקס"ב, ס"ק ו'). כפי שראינו לעיל, הגמרא קבעה שדיני קריעה על מת נוהגים אפילו בקטן, בניגוד לדיני אבילות. מכך שהמגן אברהם קבע שקריעה על המקדש איננה נוהגת בקטן, דייק הרב שכטר שליט"א שחובה זו שייכת להלכות אבילות. אם נכוחים דבריו, למרות שנחמיר ביחס לקריעה על המת, ביחס לקריעה על המקדש נלך אחר הכלל "הלכה כדברי המקל באבילות" ונמנע מקריעה!

אמנם, גם אם אכן חייבים בקריעה, מצינו מספר אפשרויות להימנע מכך:

א. יש שהציעו להקנות את הבגדים לחבר לפני ראיית מקום המקדש. במקרה כזה אסור לקרוע, כיוון שהבגדים אינם שלך. אולם, לא ברור שהיתר זה מועיל:

1. יתכן שמדובר בקניין הערמה שאיננו חל.

2. בהמשך הסוגיה במועד-קטן נאמר: "רשב"ג אומר: האומר לחברו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת, קורע ומאחו וכשיבוא לביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו; ואם לא הודיעו הרי זה לא יגע בו". מדברי רשב"ג מבואר, שהקניית בגד על-מנת להימנע מקריעה איננה מועילה.

ב. מנהג ירושלים שאין לקרוע ביום בו לא אומרים בו תחנון. יש לציין שמנהג זה קשה מיניה וביה, שהרי קריעה על מת איננה נדחית מפני אותם ימים. אולם, גם אם נקבל את טענת המתירים - מדוע חובת הקריעה איננה חלה במוצאי אותו היום?

יתכן, שהפתרון לתמיהה זו נעוץ במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות תענית:

"כל הקרעים האלו [על הרי יהודה, ירושלים והמקדש] - כולם בידו ומעומד וקורע כל כסות שעליו עד שיגלה את לבו. אמר אברהם: לא נראה כן מן הגמרא (מועד-קטן כב:), שהרי שנו בתוספתא 'לא השוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד', אבל בכלי וכל הבגדים שעליו עד שיגלה את לבו - לא השוו"    (פ"ה הליז)

מהלכות אלו עולה, שלדעת הרמב"ם קריעה על המקדש דומה לקריעה על אביו ואמו. לכן, קורע עד שיגלה את לבו כפי שעושה בקריעה על פטירת אביו ואמו. לעומתו, הראב"ד משווה את הקריעה על המקדש לקריעה על שאר קרובים. לכן, יש לקרוע רק בגד אחד.

להלכה, אנו פוסקים שאם שמע שמועה בשבת שנפטרו אביו או אמו חייב לקרוע במוצאי שבת, ואילו אם שמע שמועה על שאר קרובים - פטור מן הקריעה. אם כן לדעת הרמב"ם, אם לא ניתן לקרוע על המקדש ביום עצמו הקריעה נדחית למוצאי היום, ואילו לדעת הראב"ד הדבר פוטר מקריעה!

אמנם יש להעיר, שהגרש"ז חידש שגם לשיטת הרמב"ם, המשווה קריעה על המקדש לקריעה על אביו ואמו, מדובר באבילות יום ליקוט עצמות, שרמתה פחותה מזו של אבילות יום המית. לכן, לדברי הגרש"ז, גם לשיטת הרמב"ם במוצאי היום בו לא אומרים תחנון פטורים מלקרוע על המקדש.

קריעה על ירושלים ירושלים

בגמרא מבואר, שגם על חורבן ירושלים יש לקרוע. למרות זאת, בלשון הרמב"ם לא משמע כן:

"מי שראה ערי יהודה בחורבנם אומר: 'ערי קדשך היו מדבר', וקורע. ראה ירושלים בחורבנה אומר: 'ירושלים מדבר' וכו'. בית המקדש בחורבנו אומר: 'בית קדשנו ותפארתנו' וכו' וקורע".   (הלכות תענית, פ"ה הלט"ז)

מדויק מלשונו, שעל ירושלים לא נאמר חיוב קריעה.

בעל הצפנת פענח הסביר, שלירושלים אין חיוב קריעה מיוחד כיוון שהיא חלק מערי יהודה. לדבריו, כיוון שהבא לקראת ירושלים כבר עבר בערי יהודה וקרע עליהן, הוא פטור מקריעה נוספת על ירושלים. אמנם, ניתן להסביר בצורה הפוכה מזו של בעל הרוגוצ'ובר, ולטעון שהרמב"ם השמיט את הקריעה על ירושלים כיוון שהיא חלק מהמקדש.

להלכה, רוב הפוסקים סבורים שיש קריעה מיוחדת על ירושלים. אולםם, עדיין יש לחקור האם קריעה זו נובעת מחמת אבילות על אבדן רבונות ישראל ששכנה בירושלים, או מחמת היותה קדושה באופן עצמאי? נפקא-מינא בין ההבנות השונות, תהיה בשאלת הקריעה בזמן הזה: אם הקריעה נתקנה על ריבונות ישראל שאבדה, הרי זכינו כיום שירושלים חזרה להיות בירת ישראל; אולם, אם הקריעה נתקנה על אבדן קדושת ירושלים, הרי שטרם זכינו לבניינו המחודש של המקדש.

למעשה, פוסקים רבים סוברים שגם היום יש לקרוע על ירושלים, וזאת ממספר טעמים:

1. קריעה על ירושלים היא קיום בקריעה על המקדש. (דעת מו"ר הגרי"ד הלוי סולוביציק).

2. הגרש"ז בספרו 'מנחת שלמה' טוען, שגם אם הקריעה היא על אבדן רבונות ישראל, כיוון שירושלים מלאה במסגדים וכנסיות היא איננה נחשבת כנמצאת תחת ריבונות ישראל. אמנם, הגר"ש גורן פסק, בספרו 'משיב מלחמה' (ח"ג עמ' ש"ל), שכיוון שיש רוב יהודי בירושלים המאוחדת אין לקרוע עליה כיום.

מי יתן, ונזכה לקיים במהרה בימינו את דברי הגמרא: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"

 

* השעור הופיע בדף-קשר 94, תשמ"ו, נערך ע"י שאול ברט ולא עבר את ביקורת הרב.

[1] ייתכן שניתן להוכיח שחיוב הקריעה הוא חיוב עצמאי, מכך שיש פעמים בהם הקריעה מחוייבת, למרות שבפשטות אין מדובר בסיטואציות הקשורות לאבילות: קריעה על ספר תורה שנשרף, קריעה על ברכת השם ועוד.