ראש השנה - השופר והחצוצרות

  • הרב מאיר שפיגלמן

ראש השנה - השופר והחצוצרות

ראש השנה - כמעט כולו הוא תורה שבעל פה. בתורה שבכתב נכתב מעט מאוד על חובות היום ועל מה שצריך להיעשות בו. לפיכך, ננסה להתמקד השבוע דווקא באותם הדינים שניתן לחקור אותם ולהבין אותם מעיון בתורה שבכתב.

השופר

מהו אופי מצוַת התקיעה בשופר? ניתן להבין את אופי המצווה הייחודית הזו בשתי צורות שונות: מחד - ייתכן שמצוַת התקיעה בשופר היא מצווה בפני עצמה, והזמן הראוי לקיים אותה הוא יום ראש השנה (כשם שיש מצווה למול את הבן, והזמן שבו ניתן לקיימה הוא היום השמיני להיוולדו). לעומת זאת, ייתכן שהתקיעה בשופר היא חלק מחובת היום של ראש השנה. לפי הבנה זו, אופי יום ראש השנה מחייב שיתקעו בו בשופר, ולא ניתן להפריד בין שתי המצווה הללו. התקיעה בשופר, לפי הבנה זו, דומה להקרבת המוספים: אופי הימים הטובים מחייב הקרבת קרבנות מוסף, וכלל לא ניתן לנתק בין הקרבת המוספים לבין אופיו של היום שבו הם מוקרבים.

קיימות מספר נפקא-מינות בין ההבנות שהצענו, ואחת מהן היא השאלה אם יש תשלומים לתקיעת השופר. לפי ההבנה הראשונה - ייתכן שיש לתקיעה בשופר תשלומים, שהרי מלכתחילה ראש השנה הוא רק הזמן המתיר לקיים את מצוַת התקיעה, אך אם אדם לא תקע בראש השנה - ייתכן שהוא יכול להשלים את התקיעה למחרת. לפי ההבנה השנייה, לעומת זאת, אין תשלומים לתקיעת השופר, שהרי רק אופיו של יום ראש השנה הכריח לתקוע בשופר, ומשעבר ראש השנה - בטל קרבנו ובטלו המצוות המיוחדות לו[1].

הבדל אפשרי נוסף בין שתי ההבנות נעוץ בשאלה האם התקיעה היא חובת הציבור או חובת היחיד. לפי ההבנה הראשונה - סביר שזוהי חובת היחיד, ואילו לפי ההבנה השנייה - נראה שזוהי חובת הציבור, שהרי הציבור כולו יכול להגדיר את היום כ"יום תרועה" ואין צורך שכל אחד ואחד יתקע בשופר. לחלוקה זו יש גם השלכות להלכה, בהבדל שבין ה"תקיעות דמיושב" לבין ה"תקיעות דמעומד"[2]. התקיעות הראשונות - ה"תקיעות דמיושב" - הן תקיעות לפי ההבנה הראשונה, ואילו התקיעות בתפילת העמידה ה"תקיעות דמעומד" - הן תקיעות הנובעות מהגדרת היום, ולכן הן נלוות לפסוקים ומהוות חלק מהתפילה. כשם שהפסוקים הם "זכרון תרועה", כך אף התקיעות בשופר מגדירות את היום כ"זכרון תרועה"[3].

סמך נוסף להבנה השנייה ניתן להביא ממילות הפסוק: התורה מגדירה את ראש השנה כ"יום תרועה", ומכאן שראש השנה מוגדר כיום שתוקעים בו, והקשר בין התקיעה לבין אופיו של היום אינו מקרי גרידא. כהשוואה לכך, נבחן את ציווי התורה על התקיעה בחצוצרות (במדבר פ"י). שם, בולטת מאוד ההדגשה על פעולת התקיעה והתרועה, בניגוד לניסוח מצוַת התקיעה בשופר בראש השנה[4].

השופר והחצוצרות

במקדש, כידוע, היו תוקעים בראש השנה בשופר ובחצוצרות:

"שופר של ראש השנה - של יעל, פשוט, ופיו מצופה זהב. ושתי חצוצרות מן הצדדין. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר". (ר"ה כו ע"ב)

ייתכן, שהשילוב בין השופר לבין החצוצרות מסמל את שתי החובות הנגזרות משתי ההבנות שהצענו לעיל. מחד - כל אחד ואחד חייב לתקוע בשופר, ומאידך - יש חובה ציבורית לקבוע את היום כ"יום תרועה", וחובה זו מתממשת באמצעות תרועה בחצוצרות. לפיכך, בגבולין אין תוקעים אלא בשופר בלבד, ואילו במקדש מצרפים אליו גם חצוצרות.

החצוצרות

התורה מצווה שהחצוצרות יהיו עשויות מקשה אחת מכסף. במשכן, הכסף שימש לציון החיבור שבין המשכן לבין עם ישראל: מחצית השקל (שנתרמה ע"י בני ישראל לבניית המשכן) הייתה עשויה כסף, עמודי החצר נבנו מכסף (כיוון שעם ישראל אינו רשאי להיכנס למשכן, ונפגש עם הקב"ה בחצר), ובמשכן - רק האדנים נעשו מכסף. הציווי לעשות את החצוצרות מקשה מזכיר לנו שניים מכלי המשכן שאף הם נעשו מקשה אחת: הארון והמנורה. מבין שני הכלים האלו - רק במנורה יש עבודה, והדלקת המנורה כשרה אף בישראל[5]. לפיכך, ניתן היה לחשוב שגם תקיעת החצוצרה כשרה בישראל, אך התורה קובעת במפורש:

"ובני אהרן הכֹּהנים יתקעו בחצֹצרות, והיו לכם לחֻקת עולם לדֹרֹתיכם". (במדבר י', ח)

מה היה תפקיד החצוצרות? לכאורה, התשובה לשאלה זו מפורשת בפסוקים: החצוצרות שימשו "למקרא העדה ולמסע את המחנות" (במדבר י', ב). דא עקא, התורה מצווה "והיו לכם לחוקת עולם לדורותיכם" (י', ח), ואם תפקיד החצוצרות מצומצם לתקופת ההליכה במדבר - ברור שאין להן תפקיד לעולם[6]. נראה, אפוא, שהציווי לדורות מתייחס להמשך הפסוקים - לחובת התקיעה לפני היציאה למלחמה ובימי השמחה והמועדים. אמנם, אם אכן זהו פירוש הסיפא של הפסוק ("והיו לכם לחוקת עולם לדורותיכם") - ייתכן שזהו גם פירושו של הרישא ("ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות"), והרי לנו שחובת התקיעה בחצוצרות צריכה להיעשות ע"י הכהנים לפני היציאה למלחמה ובימי המועדים. ואכן, במלחמת מדיין מצאנו שיצא עם הלוחמים כהן ובידו חצוצרות התרועה (ל"א, ו).

אמנם, להלכה לא ברור שדווקא כהן צריך לתקוע בחצוצרות בתעניות ובמועדים[7]. מהפסוקים משמע שיש השוואה בין התקיעה במועדים לבין התקיעה בעת צרה, אולם ניתן להבין את ההשוואה הזו בשתי צורות: ייתכן שבשני המועדים הללו התקיעה כשרה בכוהנים בלבד, וייתכן שבשניהם אין חובה דווקא בכוהנים, ואף אם הכוהנים נהגו לתקוע - אם ישראל תקע, התקיעה אינה פסולה. ב"ספר המצוות", הרמב"ם לא כתב שדווקא כוהנים חייבים לתקוע, ואף בהלכות - נכתב רק שהכוהנים תוקעים, אך לא נכתב שישראל שתקע - תקיעתו פסולה[8]. בהלכות תעניות (ד, טו) הר"ם מזכיר תקיעת כוהנים רק בירושלים. ומכאן שאכן רק בירושלים חל דין זה.

ייתכן שיש להבין את הפסוקים בצורה שונה. ייתכן, שחלקו הראשון של הפסוק - המחייב תקיעה בכוהנים - מדבר על התקיעות במדבר, ואילו חלקו השני של הפסוק - "והיו לכם לחוקת עולם" - מדבר על התקיעה בימי מלחמה ובמועדים. במדבר - דווקא הכוהנים חייבים לתקוע, אך לדורות - גם ישראלים יכולים לעשות זאת. ואכן, יש היגיון רב בחלוקה זו: חובת התקיעה במדבר קשורה למשכן, שהרי תוקעים רק כאשר מקהילים את העם למשכן וכאשר המשכן נוסע[9]. אף במלחמת מדיין - החצוצרות מוזכרות ביחד עם כלי הקודש, כאילו כדי לרמוז שהן נועדו לצורכיהם, ולכן דווקא הכהן הוא שלקח אותם. מעתה, ייתכן שבדור המדבר הייתה התקיעה כשרה רק בכוהנים, כיוון שהחצוצרות נדרשו לצורך המשכן. לדורות, לעומת זאת, אין חובה לתקוע דווקא בכוהנים.

ואכן, ניתן לאשש את החלוקה שהצענו מדיוק לשוני בפסוקים. בתחילת פרשת החצוצרות, נאמר למשה "עשה לך שתי חצוצרות כסף..והיו לך" - משמע, החצוצרות שייכות לתפקודו של משה רבנו. בהמשך הפסוקים, אנו קוראים ביחס לחצוצרות "והיו לכם לחוקת עולם לדורותיכם". מכאן, שישנו פער בין החצוצרות של דור המדבר, שהיו שייכות למשה בלבד, לבין החצוצרות לדורות, השייכות לכל העם. חיוב התקיעה בכוהנים מוזכר לפני נקודת החיבור בין שני סוגי החצוצרות, בתיאור התקיעה בחצוצרות בדור המדבר.

לתגובות - [email protected]

 
 

[1] הגמרא שואלת כיצד יכלו חז"ל לבטל את תקיעת השופר כאשר ראש השנה חל בשבת, ומשיבה שאין זה ביטול כיוון שתוקעים ביום השני. לפי ההבנה השנייה תירוץ זה אינו מובן כלל, שהרי היום השני של ראש השנה הוא מדרבנן, ואין לו כל משמעות מדאורייתא. לפי ההבנה הראשונה, כפי שכתבנו למעלה, ייתכן שלפנינו דין 'תשלומים' לתקיעת השופר.

[2] לחילופין, ייתכן שחלוקה זו מתבטאת במנהג לתקוע בשופר במהלך התפילה בלחש ואחר כך בחזרת הש"ץ. התקיעות הראשונות הן תקיעות היחיד (וייתכן שבתחילה גם נהגו שכל אחד ואחד תוקע אותן לעצמו), ואילו התקיעות השניות הן תקיעות של הציבור, במהלך תפילת הציבור.

[3] יש דינים נוספים המצביעים על ההקבלה שבין התקיעות לבין הפסוקים. כך, לדוגמא, אנו נוהגים לתקוע עשר קבוצות של תשר"ת תש"ת תר"ת: שלוש בתקיעות דמיושב, שלוש בתפילת מוסף, שלוש אחרי מוסף ואחת בסיום התפילה. בהקבלה לכך, גם הפסוקים - מספרם עשר, ובדיעבד אם הזכיר רק שלושה פסוקים - יצא.

[4] ההבדל בין שני הניסוחים בולט אפילו יותר בפרשת אמור, כאשר התורה קובעת שראש השנה הוא יום "זכרון תרועה". אם השופר רק מגדיר את היום - הרי שניתן להסתפק ב"זכרון תרועה", ואין צורך לתקוע בפועל.

[5] למעשה, ביום הכיפורים עובדים אף בארון, אך עבודת יום הכיפורים זוקקת דיון לעצמה.

[6] לאחר הכניסה לארץ, קשה להניח שיש ציווי מיוחד לתקוע בחצוצרות פעם בעשרות או במאות שנים, כאשר המשכן זז ממקום למקום. לאחר שנבנה המקדש - ודאי שאין לציווי זה שום משמעות לדורות.

[7] ה"מנחת חינוך" (מצווה שפ"ד) מסתפק בשאלה זו ביחס לתעניות.

[8] מסוגיית הגמרא עולה שהחיוב הוא דווקא בכוהנים, והדיון הוא רק על תקיעת כהנים בעלי מומים. אמנם, כהנים בעלי מומים אינם כשרים לרוב עבודות המקדש הנעשות בכוהנים.

[9] התורה מצווה לתקוע לפני נסיעת המחנה הראשון ולפני נסיעת המחנה השני. המפרשים נחלקו (ע' רמב"ן וא"ע) אם הייתה חובה דומה גם לפני נסיעת המחנה השלישי והמחנה הרביעי. אם נניח שלא הייתה חובה כזו (שהרי התורה אינה מציינת אותה), נראה שחובת התקיעה קשורה דווקא למסע המשכן, שכן הוא התנהל במקביל לנסיעת המחנה הראשון והשני.