ראש השנה - יום זיכרון תרועה ויום תרועה

יום "זכרון תרועה" ו"יום תרועה"

בראשית הדברים אברך את כלל הקוראים והלומדים בשנה טובה ומתוקה בתוך כל בית ישראל, וכתיבה וחתימה טובה. ימלא ה' כל משאלות לבנו לטובה.

א. ראש השנה בתורה שבכתב

"ראש השנה" אינו נזכר בשם זה בתורה, אך לשם הנוחיות נדבר על החג בשם זה, שמו המוכר. התורה מזכירה את החג פעמיים:

א. בספר ויקרא:

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶש" (פרק כ"ג, פסוק כ"ד).

ב. בספר במדבר:

"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (פרק כ"ט, פסוק א').

התיאור של היום כ"שבתון" או "מקרא קדש" הוא סטנדרטי ומצוי גם במועדים אחרים (עיינו בויקרא שם ובבמדבר שם), ולכן עלינו להתייחס רק לכינויו המיוחד של ראש השנה. בפרשת המועדות בויקרא מכונה היום "זכרון תרועה", ובפרשת הקרבנות בבמדבר הוא מכונה "יום תרועה". אף שההבדל הוא קטן - מילה אחת - הוא יכול להיות משמעותי: עלינו לשאול האם יש כאן שני אפיונים של היום, ואם כן - האם ניתן להצביע על אחד מהם כמרכזי.

לפי פשוטו של מקרא ייתכן שאין כאן, כפי שנראה ממבט ראשון, שני תיאורים מקבילים של היום[1]. התיאור הראשון, בפרשת המועדות, נראה כתיאור של מהות היום, שכן זו הפרשה המרכזית בה מציגה התורה כל מועד ומועד. כשם שיש חג פסח, חג מצות, יום הכפורים וחג הסוכות, יש יום "זכרון תרועה" - יהיה מובנו מה שיהיה. בפרשת הקרבנות התורה ממוקדת בקרבנות החגים ומציגה את החגים בקיצור, בפסוק בודד. נראה את לשונה בחגים אחרים:

(טז) וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַה':
(יז) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל:
(ז) וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(יב) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים:

בכל המקרים הללו התורה פותחת בציון התאריך, בקביעה שזהו חג מסויים, בקביעתו כ'מקרא קדש', ואז היא חוזרת על מצווה עיקרית של החג: "שבעת ימים מצות יאכל", "ועניתם" או "וחגותם חג", בצד איסור המלאכה. אם נקרא את האמור בראש השנה לפי אותו דגם, הפסוק יתפרש כך:

תאריך:

"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ".

הגדרתו כיום טוב:

"מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

מצוות היום העיקרית:

"יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם".

אם אמנם כך הוא פירושו של הפסוק, הרי שאין שתי הגדרות של מהות ראש השנה - "יום תרועה" ו"יום זכרון תרועה" - אלא אחת: יום "זכרון תרועה", כפי שהוא הוגדר בספר ויקרא, בפרשייה המרכזית בה מציגה התורה כל מועד ומועד; בפרשת הקרבנות בספר במדבר לא מופיעה הגדרת מהות היום, אלא נאמר מה עלינו לעשות בו בפועל: להריע.

אולם, בעוד שבחגים האחרים הסיום הוא אכן תיאור פעולה, הרי שבראש השנה התורה מתייחסת ליום: היא איננה אומרת "והרעותם בו תרועה" וכדומה, אלא קובעת שהוא "יום תרועה". בשל כך איננו מסתפקים בפירוש זה, ונפנה אל פירושם של חז"ל, שהניחו שאכן התיאור של היום כ"יום תרועה" הוא תיאור מהותו של יום.

ב. שיטת חז"ל בביאור הגדרת ראש השנה בתורה

מדוע לא תוקעים בשבת?

שיטת חז"ל מופיעה אגב הדיון על משנה א' של פרק רביעי במסכת ראש השנה:

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר ר' אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. (ראש השנה כט:).

במשנה הבחינו בין חובת התקיעה בשבת לבין חובת התקיעה כאשר ראש השנה חל בימות החול: אם החג חל בשבת - תוקעים במקדש בלבד, ולאחר שנחרב בית המקדש תוקעים - בבית הדין הגדול (על פי דעה אחת) או בכל בית דין (על פי דעה אחרת); אם חל החג בחול - תוקעים בכל מקום. להבחנה בין שבת לבין יום חול אין כמובן מקור מפורש בכתובים, ומכיוון שהמשנה לא הסבירה אותה נפתחת סוגיית הגמ' בבירור מקורה של ההלכה:

א"ר לוי בר לחמא... כתוב אחד אומר 'שבתון זכרון תרועה' וכתוב אחד אומר 'יום תרועה יהיה לכם', לא קשיא: כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות בחול. (שם).

לדעת ר' לוי, ההבדל בין דין התקיעה בשבת לבין דינה בחול נעוץ בשתי ההגדרות השונות שניתנו לחג בתורה: בשבת - 'זכרון תרועה', ובחול - 'יום תרועה'. אולם, לא התבאר בגמ' כיצד לומד ר' לוי מההבדל בין שני הפסוקים את ההבדל בחובת התקיעה בין שבת לבין יום חול. רש"י מסביר כך: "ולא תרועה ממש אלא מקראות של תרועה יאמרו", כלומר: פירוש דברי התורה "זכרון תרועה" הוא שיש להסתפק בזכירת התרועה. התרועה היא העיקר, אלא שבגלל השבת אין מבצעים אותה בפועל כתמיד, אלא מסתפקים באמירת פסוקים המזכירים אותה.

אולם, בפסוק לא נאמר דבר על כך שהכוונה בו היא לשבת, ולאור דברינו הקודמים קשה להניח שדווקא במקום העיקרי בו מוצג החג, שהוא גם המקום הראשון בו הוא נמצא (פרשיית המועדות בויקרא כ"ג), תתייחס התורה דווקא למקרה החריג בו חל החג בשבת, ואז אין מצוות החג מבוצעת בשלמותה. בכל מקרה, הקושי העיקרי בשיטה זו היא קושייתו של רבא:

"אי מדאורייתא היא, במקדש היכי תקעינן?" (שם).

כלומר, אם כוונתו של ר' לוי היא שפירוש המילים "זכרון תרועה" הוא שבשבת לא תוקעים בשופר אלא מזכירים את התרועה על ידי תפילה, אזי אין בדבריו הסבר לדין המשנה, שהרי במשנה לא נאמר שבשבת אין תוקעים כלל, כפי שעולה מדרשתו של ר' לוי, אלא שתוקעים במקדש או בבית הדין[2].

רבא מציע הסבר אחר, לפיו איסור התקיעה בשבת אינו מן התורה, אלא הוא גזרה דרבנן בלבד:

אלא אמר רבא: מדאוריתא משרא שרי... ורבנן הוא דגזרו ביה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה. (שם).

רש"י משלים שיטה זו:

ובמקדש לא גזור דאין איסור שבות דרבנן במקדש. (רש"י שם ד"ה גזירה).

אם כן - הובן החילוק בדין תקיעה בין המקדש לבין המדינה: הוא איננו קשור כלל בדיני תקיעה בראש השנה, אלא הוא הבדל רגיל בגזירות חכמים מטיפוס 'שבות', שלא גזרו עליהן במקדש. הסברו של רבא נתקבל על דעת סוגיית הגמרא, ובהלכה דנו בדינים אלו לפי ההנחה שאיסור התקיעה בשבת הוא מדרבנן[3].

אי התקיעה בשבת כדין מהותי

למרות שהסברו של ר' לוי נדחה, נותר לו שריד משמעותי בתפילה, שכן כשחל ראש השנה בשבת אנו אומרים בתפילה בברכת קדושת היום "זכרון תרועה", כשיטת ר' לוי. ראיה נוספת לצורך בפרספקטיבה עקרונית על חובת התקיעה בשבת היא העדות המובאת בהמשך הגמרא על המעשה שאירע ביבנה כשחל ראש השנה בשבת, כנראה בפעם הראשונה אחרי החורבן:

פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת והיו כל הערים מתכנסין. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה: נתקע. אמרו לו: נדון. אמר להם: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו אמרו לו: נדון. אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין לאחר מעשה. (כט:).

רבן יוחנן בן זכאי עקף כאן את ההליך השיפוטי התקין. אין ספק שאילו שאלת התקיעה בשופר בראש השנה הייתה מצומצמת לחשש ההלכתי הצרוף של שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, רבן יוחנן בן זכאי לא היה רואה צורך לחרוג מהנוהל, וודאי גם לא היה עושה כך. ה'מחטף' שעשה מוכיח שהוא ראה בעניין משמעות רחבה יותר, עקרונית, ונראה שגם לדעתו יש לחובת התקיעה בשבת במקדש מימד עקרוני, ולא גזירת חכמים של 'שבות'[4]. ולבסוף, בירושלמי נותרה ההבחנה בין שבת לחול לפי הצעתו של ר' לוי גם למסקנת הסוגיה[5].

ג. זכרון תרועה

נראה שהמפתח להבנת שיטת ר' לוי נמצא בפענוח הביטוי של התורה "זכרון תרועה", שממנו למד ר' לוי על חובת התקיעה בשבת. לפי פירושו של רש"י, המונח המגדיר את מהות ראש השנה הוא 'תרועה', ובשבת מסתפקים בזכרון של התרועה. לפיכך, הפסוק בבמדבר הקובע את ראש השנה כ"יום תרועה" הוא העיקר, והפסוק בויקרא הדורש "זכרון תרועה" הוא טפל: רק זכרון של תרועה, שהיא העיקר, ולא תרועה ממש.

אולם, נראה שיש לפרש את דברי ר' לוי ואת הפסוק באופן שונה, תוך התייחסות למשמעותו של המונח 'זכרון'. כדי לפרשו אל נכון נבקש לו 'אח' במקרא, ונמצא אותו בפסוקים המתארים את חובת התקיעות על הקרבנות ובמלחמה; גם שם נמצא חיבור של תקיעה ותרועה עם זכרון:

(ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אלוקיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:
(י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אלוקיכֶם אֲנִי ה' אלוקיכֶם: (במדבר י').

גם בתרועת החצוצרות במלחמה וגם בתקיעה על הקרבנות תכלית התקיעות היא זכרון: על ידי תרועה ותקיעה נזכרים לפני ה'.[6] מהי משמעות הזכרון? לפי עניינם של הפסוקים, לזכירה יש משמעות כפולה:

א. היא מביאה את היחיד או הציבור ועניינו לפני ה', לעמוד לפניו ולהיזכר בו.

ב. היא מעוררת את רחמיו וממילא מביאה את הישועה: "ונושעתם מאויביכם".

רבונו של עולם יודע מה קורה בעולמו גם בלי שצועקים אליו או מריעים, אך ידיעה אינה זכרון. ידיעה יכולה להיות ידיעה מרחוק, כללית ולא אישית, רשמית וללא פנים ויחס. הזכרון מעורר אינטימיות, הוא מביא אותנו לפניו יתברך: "ונזכרתם לפני ה'", הוא מתבונן בנו, וממילא מתעורר גם היחס המיוחד והאישי בינינו. לכן זכרון קשור באופן מיוחד ל'ברית', שהרי הוא מחזיר את הזיקה האישית והקרובה, את זיקת הברית; זו הסיבה שמוקד ברכת הזכרונות, ואף חתימת הברכה מחבר זכרון וברית: "ברוך אתה ה' זוכר הברית".

מעין זה אנו מוצאים בראשית המהלך הגדול של גאולת ישראל. בני ישראל נתונים היו בשעבוד זמן רב, וודאי סבלו וכאבו, אך כאבם לא עלה השמימה. רק לאחר זמן אנו קוראים: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל הא-להים מן העבודה. וישמע א-להים את נאקתם ויזכר א-להים את בריתו...". תחילה נאנחו, אחר כך זעקו, ורק לבסוף: ותעל שוועתם. וזו בדיוק כוונתו של השופר בהקשר זה: קול פשוט, שוועה, הנשמע כצעקה חזקה, שצריכה לעבור מרחק עצום כדי שתגיע לפני כסא הכבוד.[7]

ד. "כיון דלזכרון הוא - כבפנים דמי"

מתוך הבנה זו ניתן לבאר את דברי הגמרא בסוגיה אחרת[8]. שיטת חכמים במשנה היא שאין לתקוע בשופר של פרה. הגמרא הציעה הסבר לשיטתם על פי מאמרו הידוע של רב חסדא: "אין קטיגור נעשה סניגור", שבמקורו בא להסביר מדוע כהן גדול אינו נכנס לכפר על ישראל לפני ולפנים בבגדי זהב הרגילים שלו, אלא בבגדי לבן - מפני שבזהב חטאו ישראל בעגל. הגמ' דנה במאמרו של רב חסדא ומתקשה בו, שהרי ישנם כלים רבים במקדש העשויים מזהב, ולא עלה על דעתנו להפסיק להשתמש בהם מפני ש"אין קטיגור נעשה סנגור". הגמ' מתרצת את שיטת רב חסדא ואומרת שב'חוץ' (מחוץ לקודש הקדשים) אין הגבלה על עבודה בזהב, ורב חסדא אמר את דבריו רק לגבי לפני ולפנים: במקום זה אסור לכהן לבוא בבגדי זהב. תשובת הגמ' קשה, שכן הסוגיה הביאה את דברי רב חסדא כדי להסביר את האיסור על שופר של פרה, והרי מצוות שופר ודאי נעשית בחוץ ולא בפנים, והדרא קושיה לדוכתא: מדוע שופר של קרן פרה פסול, והרי בחוץ מותר גם זהב?

תשובת הגמרא מפתיעה ומעניינת:

כיון דלזכרון הוא - כבפנים דמי.

כלומר, תקיעת שופר מיועדת 'לזכרון', והזכרון, אף שהוא פיסית מבחוץ, הוא כמו להיות בפנים, לפני ולפנים!

תשובת הגמרא מכילה שתי קביעות נפרדות:

א. תקיעת השופר היא לשם 'זכרון'.

ב. מבחינה מהותית זכרון הוא כמו להיות לפני ה'.

הקביעה הראשונה מופיעה כאן ללא נימוק, ובאמת - מנין לגמרא שתקיעת שופר היא לזכרון? ייתכן שתשובה לכך נמצאת בסוגית 'מצוות צריכות כוונה' המופיעה בהמשך הפרק (כו:). הסוגיה מתחילה במסירת ההלכה שמי שאכל מצה בליל הסדר בכפייה יצא ידי חובת אכילת מצה, כלומר שמצוות אינן צריכות כוונה. רבא הסיק מכאן שהתוקע ואינו מתכוון לשם מצווה אף הוא יצא:

שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא... אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא.

הגמ' שואלת על כך שדינו של רבא פשיטא, שהרי אין טעם לתת דוגמה מכל מצווה - אם העקרון הוא שמצווה אינה צריכה כוונה הוא נכון תמיד. בתירוצה מבחינה הגמ' בין אופייה של מצוות אכילת מצה לבין תקיעת שופר:

מהו דתימא התם (לגבי אכילת מצה) אכול מצה אמר רחמנא והא (האדם שכפאוהו לאכול מצה) אכל, אבל הכא (לגבי שופר) 'זכרון תרועה כתיב', והאי (האדם שתקע בשופר לשיר) מתעסק בעלמא הוא, קא משמע לן.

כלומר, כאשר המצווה כוללת רק חובת מעשה קונקרטית כמו אכילה, אם המעשה בוצע, אף שאין כוונה - האדם יוצא ידי חובה; אך היינו חושבים שבתקיעת שופר התקיעה אמורה להעלות 'זכרון', והיא איננה רק מעשה על פי הגדרתה ההלכתית של המצווה, ואם אדם מתכוון לתקוע סתם, ולא להיזכר לפני ה', הוא לא קיים את המצווה.

מדברי הגמ' שם אנו למדים, שהגמ' קראה את הכתוב "זכרון תרועה" כמורה על מרכזיותו של ה'זכרון', ולפיכך יום 'זכרון תרועה' הוא יום שבו התרועה מביאה לידי זכרון. כאמור למעלה, זו גם המשמעות של התרועה והתקיעה בחצוצרות, המביאים ל"ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם". דברי הגמ' "כיוון דלזכרון הוא" מבוססים, אם כך, על קריאת הפסוק העיקרי בתורה המגדיר את מהות ראש השנה, שפירושו הוא שזהו מועד שמהותו זכרון (לפני ה') הבא על ידי תרועה: "זכרון תרועה".

הנקודה השנייה שעליה הצבענו בדברי הגמ' היא שזכרון הוא 'בפנים'. גם טענה זו נשענת על האמור בפסוקי החצוצרות: "ונזכרתם לפני ה'" וְ"והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם", כלומר: זכרון מביא לידי העלאת דמות הנזכר, רגשות קירבה, והתייחסות אישית ואינטימית. הרצון להיזכר לפני ה' הוא רצון להיות נדון מתוך קירבה ואינטימיות, פנים אל פנים, ולא במידת המשפט המרוחק והאובייקטיבי. לכן, יש קשר בין הזכרון ובין הרחמים המתעוררים כתוצאה שלו.

נראה שעל פי התבוננות זו יש להסביר את קביעת הגמ' ש"אין קטיגור נעשה סנגור" רק בפנים. לכאורה, הרי זו הסתייגות תמוהה, שכן אם הזהב הוא רע במהותו יש לפוסלו לגמרי, ואם אינו רע - גם בפנים יהיה מותר להשתמש בו. התשובה לכך היא שהקביעה שחפץ או חומר הם בבחינת קטיגור אינה, לפי הסוגיה, קביעה במישור האתי, אלא האסתטי והרגשי. כלומר: זהב אינו טוב או רע, ומבחינה אובייקטיבית אין שום בעיה להשתמש בו או בשופר של פרה; הבעיה מתעוררת רק מתוך הקירבה הממשית או הקירבה שעל ידי הזכרון - אז מרגישים בריח הרע שלו, או - אם ננקוט דימוי אחר - אז הזהב מתחיל לעורר אסוציאציות שליליות. יכול להיות שחפץ או פעולה אינם רעים בעצמותם, אך מגונה להשתמש בהם או ללבוש אותם בתוך הקשר מסויים של קירבה.

ה. "כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות בחול"

נשוב כעת להבחנתו של ר' לוי, וננסה לבארה מחדש. ר' לוי לא התכוון לומר שבשבת רק מזכירים תרועה ואין מריעים ממש, אלא שמשני הפסוקים העוסקים בראש השנה משתמעות הגדרות שונות למהות החג. מהפסוקים בויקרא כ"ג, הקובע שהיום הוא 'זכרון תרועה' אנו מבינים שעיקרו של יום הוא זכרון, והתרועה מביאה אליו; לעומת זאת, מהפסוקים בבמדבר אנו לומדים שעיקרו של יום הוא התרועה, שאינה לשם זכרון, אלא למטרה אחרת שלא התבארה. ר' לוי יכול היה ללמוד מתרועת החצוצרות במלחמה או מהתקיעה על הקרבנות שתקיעה לשם זכרון יכולה להתבצע על ידי שליחי הציבור ובמקום המקדש בלבד, כשם שבמלחמה אין כל הציבור תוקע, ובמועד תוקעים רק לויים או כהנים על הקרבן. כיוון שהרצון הוא לבוא לפני ה' מתוך התרועה, היא נעשית קרוב אליו, לפניו, ועל ידי משרתיו. מכאן מסתברת מאוד ההלכה שבמשנה "במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה", בדיוק כמו שתוקעים על הקרבנות במקדש ולא במדינה, שהרי גם שם התקיעה היא לזכרון. אמנם, נאמר גם שהיום צריך להיות 'יום תרועה', וכנראה שיום תרועה צריך להיות בכל מקום, ולא רק לפני ה'. כיוון שלא ניתן לקיים את שני הפסוקים בבת אחת, הבין ר' לוי שמבחינה מעשית כאשר יחול ראש השנה בשבת, ניתן להסתפק בתרועה לזכרון, שהיא תרועת הציבור, ואין צורך או שאי אפשר לתקוע בכל מקום. כשחל ראש השנה בחול תוקעים לזכרון, ומריעים גם שלא לשם זכרון גם בגבולין.

ו. סיכום

לפי דברינו, התהפך היחס בין הזכרון לתרועה: לפי רש"י, שהובא בתחילת השיעור, הבנו שהעיקר הוא התרועה, והזכרון הוא לשם התרועה. כעת אנו מבינים שתכליתו של יום הוא הזכרון, והתרועה היא אמצעי כדי להיזכר לפני ה'. אם כך, ראוי ומתאים שמו של החג כפי שכינוהו חז"ל וכפי שהשתגר במטבע התפילה שתיקנו חכמים: "ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה את יום הזכרון הזה...מקדש ישראל ויום הזכרון" - יום שנזכרים בו לפני ה'. לפי דברינו, מהותו של היום כ'יום זכרון' היא עצמאית, ואינה תלויה כלל בהיותו ראש השנה. כידוע, תאריכו של היום הוא באחד לחודש השביעי, ואין כל רמז לכך שהוא 'ראש השנה', ומכאן שבפשוטו של מקרא יש לו משמעות כיום באמצע השנה, ולא בראשיתה. אנו רוצים להיזכר לפני ה' בשעת צרה - "וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה'", ואנו רוצים להיזכר לפני ה' גם בימי שמחתנו ובחגינו, כשאנו מקריבים לפניו - "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם". אולם, במקרה זה הזכרון איננו העיקר, ולכן לא נאמר "ונזכרתם" אלא "והיו לכם לזכרון", שאולי הוראתו היא 'הם יועילו לכם להיזכר כשתזדקקו לכך'. אך יש יום אחד בשנה שהוא כולו יום זכרון, יום "זכרון תרועה", בו הזכרון אינו נספח לחג, אלא הוא מהות החג ותכליתו.

בשיעור הבא ננסה, בעז"ה, להציע את הפירוש ל'יום תרועה', בנפרד מהזכרון,[9] ונבדוק את היחס בין הזכרון לבין מרכיביו האחרים של ראש השנה, ובין ראש השנה ליום הכפורים.

 

 

---