ראש השנה לאילן

  • הרב יאיר קאהן

א. ט"ו בשבט - חג חקלאי או חג הלכתי 

בהתקרב ראש השנה לאילנות בשנה זו המעוברת, יש לדון במשמעות התאריך הנקבע - ט"ו בשבט. מצד אחד, מועד זה משקף מציאות חקלאית עובדתית, כדברי הגמרא "הואיל ויצאו רוב גשמי השנה". אבל מאידך, יש לחקור האם יש ליום ט"ו בשבט, בדומה למועדים אחרים בלוח השנה היהודי, משמעות הלכתית עצמאית. במבט ראשון שאלה זאת נידונה בגמרא (ראש השנה טו ע"א) במפורש:

 "בעא מיניה ר' יוחנן מרבי ינאי: אתרוג ראש השנה שלו אימתי? אמר ליה: שבט. שבט דחדשים או שבט דתקופה? אמר ליה: דחדשים. בעא מיניה רבא מרב נחמן, ואמרי לה ר' יוחנן מרבי ינאי: היתה שנה מעוברת מהו? אמר ליה: הלך אחר רוב שנים [מי ששמו שבט - רש"י]".

סוגיא זו מסיקה בצורה חד-משמעית שיש לתאריך ט"ו בשבט משמעות הלכתית. ראש השנה לאילנות נקבע על פי התאריך העברי, ולא לפי המציאות החקלאית התלויה לכאורה בתקופת החמה (עיין שם בתוס' ובריטב"א). ממילא בשנה מעוברת, שבה יש סטייה, ובהגיע ט"ו בשבט עדיין לא יצאו לכאורה רוב גשמי השנה, מכל מקום ראש השנה לאילנות, על כל ההשלכות ההלכתיות שלו, הנו בט"ו בשבט. אפשר להסביר קביעה זו על פי העיקרון של "לא פלוג" - המכתירה את ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות בהתאם לרוב השנים. יש לדון בקביעה זו גם במקרים יותר קיצוניים, כאשר אין שום יחס בין התאריך ט"ו בשבט לעונה החקלאית. לדוגמא: דין הארצות הדרומיות לעניין שני ערלה (עיין בטור סימן רצ"ד).

 ברם, יש מקום לתהות, למה התקשה ר' יוחנן רק ביחס לראש השנה של אתרוג. הרי שאלתו היא שאלה כללית, הנוגעת ללב קביעת ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות. ועיין בבעלי התוספות שדנו בזה. דומני שיש בנקודה הזאת חשיבות להבנת שאלתו של ר' יוחנן ותשובתו של ר' ינאי, ונחזור לזה בהמשך.

 ב. שיטות הראשונים ביחס לט"ו בשבט

 אף אם נקבל שתאריך ט"ו בשבט הוא הקובע, עדיין יש לדון במשמעות יום זה. הרי הגמרא מסבירה את קביעת התאריך באמרה "הואיל ויצאו רוב גשמי השנה" (דף יד ע"א), ובעלי התוספות מסבירים "וכל החנוטים קודם זמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי" (שם ד"ה באחד). מפשטות דברי התוספות משמע שראש השנה האמתי לאילנות הנו בא' בתשרי, וט"ו בשבט הוא רק הדרך לגלות אילו פירות שייכים לשנה שעברה (קודם תשרי), ואילו מתייחסים לשנה החדשה (עיין בטורי אבן). אם כן, לכאורה לפי בעלי התוספות השנה לענין אילנות ופירות היא מתשרי לתשרי ולא משבט לשבט. שאלה זו נידונה על ידי רבותינו הראשונים ביחס למניין שנות ערלה ורבעי.

 "תנו רבנן: אחד הנוטע אחד המבריך... שלושים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה... פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה... ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי. מנא הני מילי? אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן, ומטו בה משמיה דר' ינאי: אמר קרא 'ובשנה הרביעית... ובשנה החמישית' - פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה, ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי."     (ראש השנה, ט ע"ב - י ע"א)

 ישנם ראשונים שהבינו שרק "פירות נטיעה זו", שעלתה להם ל' יום לפני ראש השנה לשנה שלמה, "אסורין עד ט"ו בשבט". אבל אם נוטע בראש השנה, הפירות אסורים רק עד ראש השנה. כלומר: שנת ערלה ורבעי מסתיימת בדרך כלל בתשרי. רק במקרה יוצא דופן זה, שבו הקלנו לומר "מקצת השנה ככולה", הפירות אסורים עד ט"ו בשבט.

 בעל המאור חלק על שיטות אלו וקבע ששלוש שנות ערלה ושנת רבעי מסתיימות תמיד בט"ו בשבט. אם נטע אילן ל' יום לפני ראש השנה, בט"ו בשבט הראשון נגמרת השנה הראשונה, ואם נטע אחר כך, השנה הראשונה של ערלה מסתיימת רק בט"ו בשבט השני. (ועיין בתלמוד הירושלמי.)

 במבט ראשון נראה שהשיטה הראשונה סוברת שהשנה היא מתשרי לתשרי, ורק כאשר הקלנו לומר "מקצת שנה ככולה" הפירות נשארים באיסורן עד ט"ו בשבט. לעומתה בעל המאור בדעה שהשנה לעניין ערלה ורבעי הנה משבט לשבט בהגדרה.

אבל הבנה זו בבעל המאור נסתרת לכאורה מהמשנה הראשונה בראש השנה, הקובעת ש"אחד בתשרי ראש השנה... לנטיעה [למניין שני ערלה - רש"י]". ונראה שקביעת א' בתשרי כראש השנה למניין ערלה מוכחת מהעובדה שנטיעה ל' יום לפני ראש השנה עולה לו לשנה גם לדעת בעל המאור. והרי דין זה מבוסס על ההלכה של מקצת שנה ככולה, "ומדיום אחד בחודש חשוב חודש, ל'יום בשנה חשובין שנה". ואם כן על כורחנו שא' בתשרי מוגדר כראש השנה אף למניין שני ערלה (אלא אם כן נחלק בין שנת אילן לשנת פירות, ואכ"מ). ונראה שיש להבין את דברי בעל המאור בצורה אחרת.

 הרשב"א מביא את מחלוקת הראשונים ומסיק:

 "ומסתברא שהוא כן (כדברי בעה"מ), דהא מילתא בטעמא אתו ולא בחומרא בעלמא... ומסתברא דהיינו עיקרא דמילתא... וכל שהוא חונט בין תשרי לט"ו בשבט היינו מחמת יניקת מים שלפני ראש השנה... והילכך אין לחלק בין נטעה שלשים יום לפני ראש השנה לנטעה פחות משלשים יום".

 כלומר: הרשב"א (ובעקבותיו הריטב"א והר"ן), המסביר את שיטת בעל המאור, מאמץ דווקא את שיטת בעלי התוספות, שמניין שנות ערלה ורבעי הנו מתשרי לתשרי. האיסור על הפירות שחנטו עד ט"ו בשבט נובע מהתייחסות פירות אלו לשנה הקודמת, לפני תשרי.

 לאמתו של דבר, דווקא השיטות החולקות על בעל המאור מקבלות לכאורה את ט"ו בשבט כבעל משמעות עצמאית. עיין שיטת הריב"ב בשם ר' שמואל ב"ר דוד וזה לשונו:

 "אבל בנוטע פחות מל' יום לפני ר"ה... כל שנות הנטיעה כלות בר"ה, ואין שנות הערלה והרבעי נמשכות עד ט"ו בשבט. כי לחשבון ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילן כבר נשלמו השנים בט"ו בשבט שעבר... ומאותו ט"ו בשבט עד תשרי נאסרו הפירות משום גזירת הכתוב שאמר דתשרי ראש השנה לנטיעה."

 לפי שיטה זו, כדי להתיר ערלה ורבעי יש צורך לסיים גם שנות אילן (בט"ו בשבט) וגם שנות נטיעה (א' בתשרי). במקרה שנטע ל' יום לפני ראש השנה שנות נטיעה מסתיימות בראש השנה, הואיל ומקצת שנה ככולה. אבל הפירות באיסורן עד עבור שנות אילן, המסתיימות בט"ו בשבט. מאידך, הנוטע פחות מל' יום לפני ראש השנה (או הנוטע אחרי ראש השנה), בט"ו בשבט השלישי יסתיימו שלוש שנות אילן, אבל הפירות באיסורן עד סוף שנות נטיעה בראש השנה. שיטה זו, הבנויה על מערכת כפולה של שנות ערלה, יכולה לקבל שא' תשרי מוגדר כראש השנה לנטיעה, מבלי לפגוע במעמדו העצמאי של ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות.

גם הר"ח מצמצם את האיסור עד ט"ו בשבט ל"פירות נטיעה זו". אבל בניגוד לשיטה הנ"ל, הר"ח מסביר שהמילים "נטיעה זו" מתייחסות לסיפא של הברייתא, כלומר לנוטע פחות מל' יום לפני ראש השנה. אבל הנוטע ל' יום לפני ראש השנה אינו זקוק לחכות עד ט"ו בשבט. לכאורה גם הר"ח מקבל את ההנחה הנ"ל שיש גם שנות נטיעה (מראש השנה) וגם שנות אילן (מט"ו בשבט). אבל הר"ח מסתפק בכך שרק אחת מהמערכות האלו יעברו כדי להתיר את הפירות1.

[[הנוטע ל' יום לפני תשרי

-------------------------שבט ----------ל' יום לפני תשרי

תשרי

................................................._________

______________________________

_____________________________x

-----------------------------------------------------הר"ח

_____________x.....................................

---------------------רוב הראשונים

 

פחות מל' יום לפני תשרי

------------------------שבט -----------פחות מל' יום

תשרי

...................................................._______

______________________________

______________________________

_____________________________x

-----------------------------------------------------ריב"ב

___________x

-----------------בעל המאור]]

  לאור דברינו, נראה ששיטת בעל המאור, לפי הבנתם של הרשב"א הריטב"א והר"ן, זהה לשיטת בעלי התוספות. לפיה, השנה לעניין ערלה הנה מתשרי לתשרי. ט"ו בשבט הוי גילוי מילתא בעלמא לברר אילו פירות משתייכים לתקופה שלפני תשרי ואילו לתקופה שלאחריו. מנגד,  הר"ח, הרב אב ב"ד והשיטה המובאת בריב"ב מבינים שיש לט"ו בשבט משמעות עצמאית: בו מסתיימת עונת האילנות, ובו מתחילה עונה חדשה. לדעתם "הואיל ויצאו רוב גשמי השנה" אינו קשור לשיוך הפירות, כפירושם של בעלי התוספות. לפי שיטות אלו יש נימוק לקביעת תחילת השנה לאילנות2.

ג. חג האילנות

 לפי הנ"ל אפשר לחזור לסוגיא (דף טו ע"א) הדנה אם הכוונה היא לשבט דחודשים או לשבט דתקופה. בפתח הדברים צוין ששאלת ר' יוחנן התייחסה דווקא לראש השנה של האתרוג. נקודה זו אינה מסתדרת עם העובדה ששאלתו היא כללית ומהותית לעצם קביעת ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות. אבל לאור דברינו נראה להסביר ששאלת ר' יוחנן בנוגע לעיתוי ראש השנה של אתרוג תלויה בעובדה שבאתרוג הולכים אחר לקיטה ולא אחר חנטה. אם כן אין שום שייכות בין אתרוג לט"ו בשבט במישור החקלאי-עובדתי. ר' ינאי, שבכל זאת טען שט"ו בשבט הוא ראש השנה אף לאתרוג, קבע מעמד עצמאי לט"ו בשבט כראש השנה לכל האילנות, ואתרוג בכללם.

לפי כמה ראשונים גם עונת המעשרות של זיתים אינה בשעת החנטה. ושוב יש להקשות מתי ראש השנה של זיתים:

 "דכי אמרינן דשבט ר"ה לאילן הני מילי לאילן שמעשר שלו מדבריהם, אבל זיתים דמעשר דידהו מדאורייתא לאו בתר חנטה אזלינן בהו, ור"ה שלהם תשרי."  (חי' הר"ן, דף יד ע"א ד"ה הואיל).

 מאידך, עיין בחזון איש (שביעית ז', יב) וזה לשונו:

 "משמע דגם בזיתים שנתן ט"ו בשבט, וכן נראה, דהא סתמא תנן 'ט"ו בשבט ר"ה לאילנות', ואף על גב דעיקר קביעות ט"ו בשבט הוא על ידי סיבת החניטה... מכל מקום הוא שנה קבועה לכל מילי, והרי גם באתרוג דאזלינן בתר לקיטה מכל מקום ר"ה שלו שבט ..."

לפי החזון איש, הדיון בין ר' ינאי לר' יוחנן נסוב סביב מעמד ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות באופן כללי. ר' יוחנן, שהסתפק במעמד זה, המשיך לשאול את ר' ינאי שאלות מהותיות נוספות הקשורות לקביעתו: חודשים או תקופה, שנה מעוברת (לפי מסורה אחת). ר' ינאי השיב לו בעקביות שיום ט"ו בשבט כ"יום", מוגדר כראש השנה לאילנות.

 ד. סיכום

 המורם מכל הנ"ל: קיימות שתי תפיסות יסוד בנוגע לקביעת המשנה שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן:

1.         ראש השנה האמתי הוא בתשרי, כדברי המשנה שא' תשרי ראש השנה לנטיעה. ט"ו בשבט רק ממלא תפקיד טכני כדי לברר או להגדיר לאיזו שנה משתייכים פירות האילן.

2.         יום ט"ו בשבט עצמו נקבע כראש השנה לאילן.

ייתכן ששאלה זו קשורה למחלוקת בית שמאי ובית הלל. לפי בית שמאי, שבט הוא ראש השנה לאילן באופן עצמאי. אם כן, התאריך א' בשבט מתאים יותר. בית הלל אולי חולקים במישור העקרוני וסוברים שט"ו בשבט ממלא רק תפקיד טכני. אפשר גם שבית הלל מסכימים במישור העקרוני עם בית שמאי, אלא שלדבריהם אף על פי שיש הגדרה עצמאית לראש השנה לאילן עדיין אפשר לקבעו בט"ו. ולפי דרכנו, אולי ר' יוחנן ור' ינאי חלקו בנוגע להבנת שיטת בית הלל. ראינו גם שאף רבותינו הראשונים ישבו על מדוכה זו.

 ברור שמכלול הדינים והמנהגים בט"ו בשבט (אין אומרים בו תחנון, אסור בתענית וכו'), מבוססים על הגדרת יום ט"ו בשבט כבעל משמעות עצמאית.

 1          ממילא הנוטע ל' יום לפני ראש השנה, הואיל ומקצת שנה ככולה, שנות נטיעה מסתיימות בראש השנה כעבור שנתיים. אבל הנוטע פחות מל' יום לפני ראש השנה, הפירות יותרו רק כעבור שנתיים וחצי, אחרי שלוש שנות אילן (עיין בספר האשכול). זה בניגוד לשיטת הריב"ב שדרש סיום של שתי המערכות; גם שנות נטיעה וגם שנות האילן.

2          וזה לשון בעל תורת זרעים: "אבל רש"י שם לא פירש כן (כפירוש התוספות) שהרי כתב: שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה עכ"ל. פירוש: משום דזמן חניטתן בט"ו בשבט, על כן נקבע הר"ה שלהם בט"ו בשבט." (ועיין עוד בירושלמי ר"ה א',ב).