ראש השנה שחל בשבת

  • הרב יהודה עמיטל

ראש השנה שחל בשבת[1] / הרב יהודה עמיטל

לראש השנה

איתא בפסיקתא דרב כהנא (כג ג):

"יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש פתח: 'עלה א-להים בתרועה' וגו' (תהילים מ"ז, ו): בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין - בדין הוא עולה, דכתיב 'עלה א-להים בתרועה'. ובשעה שישראל נוטלין שופרות ותוקעין, הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, דכתיב 'ה' בקול שופר', ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מידת הדין למידת רחמים. אימתי? 'בחדש השביעי'" (ויקרא כ"ג, כד).

אמנם אין לנו מושגים ברורים בדברים אלו: מהי בדיוק מידת הדין ומהי מידת הרחמים וכיצד מהפכת תקיעת השופר את מידת הדין למידת הרחמים. מכל מקום, ברור שלפנינו מקרה חריג: האמוראים מדברים כאן מפורשות בתוצאותיהן של המצוות במערכות שמימיות, במידות הא-לוהיות - דברים שבדרך כלל אין הם עוסקים בהם, אלא משאירים אותם לחכמי הקבלה.

היום - בראש השנה שחל להיות בשבת - אנו מסתפקים בברכות מלכויות, זיכרונות ושופרות, ואיננו תוקעים בשופר. כך מסביר רבא דין זה בבבלי (ראש השנה כט ע"ב):

"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת - במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה... מנא הני מילי... אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה כדרבה, דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר - גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה".

מן התורה מותר, אם כן, לתקוע בראש השנה שחל להיות בשבת, אולם חכמים אסרו זאת מחשש שאדם שאינו בקי בתקיעות ילך לחכם ללמוד ויטלטל את השופר.

מי היו אותם רבנים שהיה להם האומץ לאסור לתקוע בשופר בשבת בגלל חשש כה רחוק - שאדם לא יתכונן מראש ויבוא ללמוד סדר תקיעות בעיצומו של יום ראש השנה, ואגב כך יטלטל את השופר ברשות הרבים?

במדרש שכל טוב (בראשית כ"ב, יח) איתא בשם רבי זירא: "גזירה הוא שגזרו אנשי כנסת הגדולה על השופר ועל הלולב ועל המגילה שלא לנהוג בשבת". אנשי כנסת הגדולה הם, אם כן, אלה שגזרו שלא לתקוע בשבת.

לא הייתה זו הגזרה היחידה שגזרו אנשי כנסת הגדולה מחשש שיעברו על מלאכת הוצאה. אנשי כנסת הגדולה גילו רגישות רבה לחשש זה, ובגללו גזרו על טלטול כלי מוקצה. כך מצינו בשבת דף קכג ע"ב:

"תנו רבנן: בראשונה היו אומרים: שלשה כלים [בלבד!] ניטלין בשבת: מקצוע של דבילה וזוהמא ליסטרן וסכין קטנה שעל גבי שלחן...

אמר רבי חנינא: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, דכתיב (נחמיה י"ג, טו): 'בימים ההמה ראיתי ביהודה דֹרכים גתות בשבת ומביאים הערמות'".

אלא שהברייתא ממשיכה ומספרת שגזרתם עברה שינויים והקלות שלוש פעמים: "התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו". וכל כך למה? משום שראו שהעם היה זקוק לאותם הכלים לשימושו.

ומאליה עולה השאלה: מדוע התירו רק צרכים גשמיים הנחוצים למשק הבית? מדוע לא התירו גם שופר? וכי היפוך מידת הדין למידת הרחמים אינו צורך חשוב דיו?!

התשובה היא שלחכמים היה הביטחון שכשם שקיום המצווה מן התורה פועל בשמים, כך גם גזרתם להסתפק בברכות מלכויות זיכרונות ושופרות בלי תקיעות הופכת מידת הדין למידת הרחמים.

ומניין היה להם הביטחון הזה? תשובה לכך אנו מוצאים בירושלמי עבודה זרה (פ"ב ה"ז):

"'כי טובים דודיך מיין' - רבי בא בר כהן בשם בר פזי: תדע לך שדברי סופרין חביבין יותר מדברי תורה, שהרי רבי טרפון, אילו לא קרא - לא היה עובר אלא בעשה, מפני שעבר על דברי בית הלל חייב מיתה, על שם 'ופֹרץ גדר ישכנו נחש' (קהלת י', ח).

תני רבי ישמעאל: דברי תורה - יש בהן איסור ויש בהן היתר ויש בהן קלין ויש בהן חמורין, אבל דברי סופרין - כולן חומר...

נביא וזקן - למה הן דומין? למלך ששילח שני סימנטירין שלו למדינה: על אחד מהן כתב 'אם אינו מראה לכם חותם שלי וסימנטירין שלי - אל תאמינו לו', ועל אחד מהן כתב 'אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי וסימנטירין שלי - האמינו לו'. כך בנביא כתיב 'ונתן אליך אות או מופת' (דברים י"ז, ב), ברם הכא [אבל כאן, בחכם]: 'על פי התורה אשר יורוך'" (דברים י"ז, יא).

בשמים יש חוקיות (ראש השנה טז ע"ב):

"כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה - מריעין לה בסופה".

וכותבים על כך תוספות:

"שאין תוקעין בתחלתה - מפרש בהלכות גדולות: לאו דמיקלע בשבתא אלא דאתייליד אונסא".

כלומר: החוקיות הזאת היא חוקיות מטפיזית, ואפילו אם לא תקעו בגלל אונס - היא תפעל ותגרום רעה לעולם. ואף על פי כן, כשנתקלת החוקיות הזאת בגזרת חכמים שלא לתקוע בשבת - גוברת עליה הגזרה!

דברי סופרים מסוגלים לפעול גם בלי חותמות!! כשמבטאת כנסת ישראל חביבות כלפי הקב"ה בקיום גזרות דברי סופרים, הופכת היא בדבר זה עצמו את מידת הדין למידת רחמים. ואכן, הגזרה שלא לתקוע בשבת נתקבלה, ופשט איסורה בכל ישראל.

מניין היה לחכמים הביטחון שאכן חביבים דברי סופרים? כדי לענות על שאלה זו עלינו לשוב לירושלמי הנ"ל. במשנה שם מסופר:

"אמר רבי יהודה: שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך: מפני מה אסרו גבינת הגוים? אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה".

המשנה ממשיכה ומספרת כי תשובה זו לא נתקבלה על לבו של רבי ישמעאל, ושני התנאים המשיכו במשא ומתן - רבי יהושע מביא טעמים לגזרה ורבי ישמעאל מקשה עליהם - עד שהחליט רבי יהושע 'להעביר נושא':

"השיאו לדבר אחר. אמר לו: ישמעאל אחי, היאך אתה קורא: 'כי טובים דודֶיךָ מיין' (שיר השירים א', ב) או 'כי טובים דודַיִיךְ מיין'? אמר לו: 'כי טובים דודַיִיך'. אמר לו: אין הדבר כן, שהרי חבירו מלמד עליו - 'לריח שמנֶיךָ טובים'".

הירושלמי שואל: "מפני מה לא גילה לו?", ומשיב: "אמר רבי יוחנן: מפני שבקרוב אסרום, ורבי ישמעאל היה קטן". הבבלי (עבודה זרה לה ע"א) מנסח את התשובה בלשון מובנת יותר:

"אמר עולא: כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא, דלמא איכא איניש דלא סבירא ליה ואתי לזלזולי בה" [כאשר גוזרים בא"י גזרה, אין מגלים את טעמה עד לאחר שנה, שמא יהיה מי שהטעם לא ייראה לו ויבוא לזלזל בגזרה].

רבי ישמעאל, שלפי דברי הירושלמי היה עדיין צעיר לימים באותה עת, לא השתתף בהליך הגזרה, ועל כן אסור היה לגלות לו את טעמה.

לכאורה נראה אפוא ששאלתו של רבי יהושע "היאך אתה קורא?" לא באה אלא 'להשיאו לדבר אחר', מכיוון שאי אפשר היה עדיין לגלות לו את טעם הגזרה. אולם הירושלמי מקשה על הבנה זו: "רבי חונייה אמר רבי חמא בר עוקבא מקשי: אם להפליגו בדברים היה מבקש - היה לו להשיאו בחמש השאות שבתורה..." - כבר בתורה יש פסוקים מסופקים, ומדוע שאלו רבי יהושע משיר השירים? לפיכך מסביר רבי כי בפסוק שממנו שאל רבי יהושע היה רמז לרבי ישמעאל: "יש דברים שמשיקין עליהן את הפה, היכמה דאת אמר 'ישקני מנשיקות פיהו' " - יש דברים שאסור לדבר עליהם.

ברם, נראה שגם המשך הדיון בין רבי יהושע ורבי ישמעאל נגע לגזרה. רבי ישמעאל קרא את הכתוב כדברים של הקב"ה לכנסת ישראל: 'כי טובים דודייך'. הוא סבר כי על כורחנו יש לפרש שהדובר הוא הקב"ה; הוא חשב שכנסת ישראל כשלעצמה אינה מסוגלת לגזור גזרות מדעתה, אין תוקף עצמי לדבריה. על כך ענה לו רבי יהושע שהדובר בפסוק הוא דווקא כנסת ישראל - היא היא שאומרת לקב"ה "כי טובים דודיך": זהו הכוח שנתן הקב"ה לחכמים - שיש לדבריהם תוקף משל עצמו.

בשבת שעברה קראנו:

"העִדֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ: החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים... לאהבה את ה' א-להיך, לשמֹע בקֹלו ולדבקה בו" (דברים ל', יט-כ).

המצוות הן כלים שבאמצעותם מביעים ישראל את אהבתם לקב"ה ואת דבקותם בו יתברך. קיום המצוות קשור קשר בל יינתק באהבת ה'; בקיום המצוות שלובות וממוזגות יחדיו אהבת ה' ויראת רוממותו יתברך. הוצאת מן המצוות את יסוד האהבה - את הרצון להתקשר לקב"ה, להידבק בו וללכת בדרכיו - הפכת אותן לדבר יבש, חסר רוח חיים. על המילים "העצמות היבשות שמעו דבר ה' " (יחזקאל ל"ז, ד) דורש רבי ירמיה בר אבא: "אלו בני אדם שאין בהם לחלוחית של מצוה" (סנהדרין צב ע"ב).

עיקרון זה, העומד ביסוד כל המצוות, הוא שהנחה את חז"ל בגזרותיהם. כל גזרות חכמים לא באו אלא מתוך רצון להתקרב אליו יתברך, מתוך דאגה אמתית שח"ו לא יהיה חשש קל שבקלים לעוונות המבדילים בינינו לבין הקב"ה. ומכאן גם בא להם הביטחון שזהו אכן רצונו של הקב"ה. בגזרותיה כביכול אומרת כנסת ישראל לקב"ה: 'העיקר הוא אהבתנו אליך יתברך!'.

"מאי 'כי טובים דודיך מיין'? כי אתא רב דימי אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע! עריבים עלי דברי דודיך [יחסי האהבה שבינינו] יותר מיינה של תורה" (בבלי עבודה זרה שם).

אף מצוות התשובה, מצוותם של ימים אלה, עיקר מעלתה ועניינה בקרבה המחודשת לה', כפי שמתאר הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ז ה"ז):

"כמה מעולה מעלת התשובה:
אמש היה זה מובדל מה' א-להי ישראל, שנאמר 'עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין א-להיכם'; צועק ואינו נענה, שנאמר 'כי תרבו תפלה' וגו'; ועושה מצות וטורפין אותן בפניו, שנאמר 'מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי' 'מי גם בכם ויסגר דלתים' וגו'.
והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר 'ואתם הדבקים בה' א-להיכם; צועק ונענה מיד, שנאמר 'והיה טרם יקראו ואני אענה'; ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה, שנאמר 'כי כבר רצה הא-להים את מעשיך'; ולא עוד אלא שמתאוים להם, שנאמר 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות'".

אנו אומרים בתפילה: "וטהר לבנו לעבדך באמת". מהו "באמת"? "באמת" פירושו שלכל מילה ולכל מעשה יש כיסוי: שעבודת ה' נעשית מתוך אמונה עמוקה, מאהבתו יתברך ומתוך רצון אמתי להתקרב אליו ולהידבק בו.



[1] השיחה לא עברה את בקורת הרב.