רבנו בחיי בן אשר (כא) – (א)

  • הרב אוריאל עיטם

רבנו בחיי בן אשר (שאין לבלבלו עם רבנו בחיי אבן פקודה, מחבר חובות הלבבות) בא מבית מדרשו של הרמב"ן. כפי שאמרנו בשיעורנו על הרמב"ן, היה לו שיעור קומה גבוה ורחב, והוא הותיר חיבורים הן בעיון והלכה, הן בקבלה והן בפרשנות התורה. בין תלמידיו וההולכים בדרכו היו בעלי עיון והלכה, כמו הרשב"א והריטב"א (שגם אם עסקו בתחומים נוספים, חיבוריהם שייכים לפרשנות לתלמוד); והיו בעלי קבלה, כמו ה"מאירת עיניים", המקובל רבי יצחק דמן עכו; רבנו בחיי הלך בעקבות הרמב"ן בפרשנות התורה, ובדומה לרמב"ן כלל בפירושו גם את המישור הקבלי.

במבנה הפירוש של רבנו בחיי אפשר לראות את חותמו של הרמב"ן. בפירושו של הרמב"ן ניכרים שלושה מישורים שבהם הוא כותב: "על דרך הפשט", "על דעת רבותינו" (או "על דרך הדרש") ו"על דרך האמת". פשט, דרש וקבלה. רבנו בחיי מפרש בשלוש הדרכים הללו, ועליהן הוא מוסיף את "על דרך השכל" – הסברים הגיוניים ורעיונות פילוסופיים. את המישור השלישי, שנקרא אצל הרמב"ן "דרך האמת", מגדיר רבנו בחיי מפורשות בשם "קבלה" (נוסיף כי במסגרת הפרשנות על דרך הקבלה, הוא בין הראשונים שמזכירים את ספר הזוהר ומביאים מדבריו. הוא קורא לו "מדרשו של רבי שמעון בן יוחאי").

אופן פירוש זה, שמורכב מכמה רבדים ומציע כמה פירושים מרמות שונות לפסוק אחד, אינו מובן מאליו כלל, ולא היה מקובל עד אז. הרמב"ן הוא שחידש אותו, ורבנו בחיי הוא הראשון שהולך בעקבותיו. וכך הוא כותב בהקדמתו:           

"על כן ראיתי לחלק באור ספרי זה על דרכים אלה כלם. למען יהיה לכל החלקים נשלם. בארבעה מעלות סלם. לעלות מן הנגלה אל הנעלם:

"הדרך הראשון דרך הפשט. אזכיר ואשמור כאישון. שם אכתוב מבחר דעות הראשונים. הרבנים האדירים. מאור הגדול רבינו שלמה ז"ל. והפטיש החזק רבינו חננאל. כל אחד מהם סיני ועוקר הרים, בדבריהם אאיר את עיני ואענדם עטרות לי. אזכור דבר בשם אומרו ולא אתעטף בטלית שאינה שלי:

"הדרך השני דרך המדרש. בו ארחיב לשון ובו אטה אהלי. כיד א-להי הטובה עלי. הדור יעפי התלאות ידרשוהו בשבתות, ובו ינוח לבם מרגזם ומעצבם ישישו וישמחו כל מבקשיו. זה דור דורשיו:

"הדרך השלישי דרך השכל. בו אשלח ידי לכתוב במקומות, להורות כי תורתנו כלולה מכל החכמות. כל שאר חכמות שפחות. מוצגות בדרך עיון ומחקר. ותורתנו מן הקב"ה והוא העיקר:

"הדרך הרביעי הוא דרך ה', הדרך ישכון אור, מסלול ודרך לנפש. באור החיים לאור. בדרך הזה אטיף ואזה מרמזי האיש משה מופת הזמן. אשר מתק דברו נאצל ממתק של מן. הוא הרב הגדול הרמב"ן. הוא הורה לנו את הדרך אשר נעלה בה ובדרך אמת הנחנו. הוא אשר הצדיקנו וזכינו ושהחיינו. מאשר לקחה אזני שמץ מנהו והציצו רעיוני. פעם אבאר ופעם ארמוז ויצא כברק מלפני. כי ממחצב החכמה העליונה נחצב. לפני חשוכים בל יתיצב. לפני מלכים יתיצב. המה מלכי התורה אשר באו בתוכה לפני ולפנים. רזי עליונים צפונים. והשיגו בחדרי הכתוב סודות נשגבים"

 

הבעיה – אמצעי, התפילה היא העיקר

נפתח בדברי רבנו בחיי בעניין תפילתו של יצחק על עקרותה של רבקה.

""וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" (בראשית כ"ה, כ"א). הכתוב היה ראוי להקדים ולומר ותהי רבקה עקרה ואחר כך ויעתר יצחק לה' כי עקרה היא, ומה שהקדים התפילה יתכן לומר שהקדים העיקר, ולמדנו שאין הכוונה שתהיה העקרות סיבת התפילה שאם כן הסיבה עיקר והתפילה טפל לה, אבל הכוונה לשון הכתוב כי התפילה סיבת העקרות, ולומר לך שלא נתעקרה אלא כדי שיתפללו שניהם על הדבר, לפיכך הקדים התפילה שהיא העיקר והסיבה הראשונה שבשבילה בא העקרות לרבקה אמנו, וזהו שדרשו ז"ל "מפני מה נתעקרו האמהות מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים" (בראשית רבה מה, ד), ומכאן יש ללמוד עוד כח התפילה שהיא גדולה מאד ואפילו לשנות הטבע" (רבנו בחיי על התורה, בראשית כה כא).

רבנו בחיי מקשה: מדוע הכתוב מזכיר קודם את התפילה של יצחק, ורק אחר כך מציין שרבקה הייתה עקרה? לכאורה בעיית העקרות היא הקודמת, מבחינה כרונולוגית ומבחינה לוגית – העקרות של רבקה גררה את התפילה של יצחק. אם כן, לא היה ראוי להזכיר תחילה את העקרות, ורק אחר כך את התפילה? רבנו בחיי לומד מהפסוק שהסדר הרעיוני הוא הפוך: הצורך שיצחק ורבקה יתפללו הוליד את מצב העקרות. זאת על פי דברי חז"ל, שהקב"ה התאווה לתפילותיהם של האבות, ולכן היו האימהות עקרות. אמירה זו שהקב"ה מתאווה לתפילתם של האבות והאמהות, קשה לקבלה, ובינתיים היא אינה מנומקת.

 

התפילה הופכת את סדרי המציאות

ממשיך רבנו בחיי:

"ומטעם זה הזכיר לשון ויעתר ולא אמר ויתפלל או ויצעק ושאר הלשונות, כי הוא מלשון עתר, וכן הבינו ז"ל, הוא שאמרו בפרק קמא דסוכה "למה נמשלה תפילתן של צדיקים לעתר, מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום כך תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות" (סוכה יד.), ביאורו מה העתר מהפך את התבואה ממטה למעלה ואחר כך מפלת ממעלה למטה, כך הצדיק בתפילתו מחשבתו משוטטת ועולה ממטה למעלה, ואחר כך ממשיך ומוריד השפע ממעלה למטה, וכן פירשוהו עוד מלשון ריבוי תפילה מענין "וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה" (יחזקאל ח', י"א), ועוד מלשון מחתרת וכענין שדרשו במנשה (סנהדרין קג.)"   (שם).

רבנו בחיי מביא את המדרש המדמה את התפילה לעתר, הכלי שהופך את התבואה, וקובע שגם תפילת הצדיקים הופכת את ההנהגה הא-לוהית. צריך להבין מדוע יסוד זה מוגדר בתור חידוש: האם אין זו מטרתה של התפילה, לשנות את מה שאמור להתרחש? האם לא זה מה שצריך להתרחש בעקבות התפילה גם לפי ההבנה הפשוטה ביותר של משמעות התפילה?

ראשית, יש לברר אם בבואנו לפרשת יצחק ורבקה, אכן אנו יודעים כבר על פעולתה של התפילה. האם לפני הפסוק על יצחק, מצינו תפילות בתורה? מצינו אמנם כמה תפילות לפני תפילתו של יצחק, אך יש שוני ביניהם לבין תפילתו. אברהם אבינו התפלל על אנשי סדום ועל אבימלך. תפילתו לא באה לשנות סדרים במציאות, אלא נועדה דווקא להשאיר את המציאות בהתנהלותה הרגילה. טבעי שערים אינן נהפכות, ואברהם בסך הכל מנסה למנוע את החריגה מהמציאות, ולהמשיך את המצב הרגיל. גם בתפילה על אבימלך, המצב הטבעי הוא שנשים הרות יכולות ללדת, ואברהם מנסה לבטל את הגזרה על הנשים בבית אבימלך – כדי שתוכלנה ללדת כרגיל. תפילתו של יצחק דומה אמנם לתפילתו של אברהם על אבימלך, כיוון שבשני המקרים מדובר על עקרות, אך באופן פשוט נראה כי רבקה כבר הייתה עקרה שנים רבות. לא הייתה זו גזרה מיוחדת, אלא שעל פי סדרי המציאות היא לא הייתה צפויה להרות. זה היה מצבה הטבעי. אם כן, עד לתפילתו של יצחק, לא נתקלנו בתפילה שהופכת את המציאות.

לכאורה זו נקודה נפרדת מזו שראינו קודם, בעניין רצונו של ה' בתפילת האבות והאימהות, אך יש להן מכנה משותף – זו תפילה של צדיקים.

 

תנועה מלמטה למעלה

ניכנס כעת מעט יותר לדימוי של התפילה לעתר. מה לוקח רבנו בחיי מהדימוי לעתר? "מה העתר מהפך את התבואה ממטה למעלה ואחר כך מפלת ממעלה למטה". עניינית, היה אפשר להסתפק רק בחלק השני של הדימוי: החידוש הוא יכולת השינוי של הגזרה מלמעלה למטה, כלומר התפילה פונה לקב"ה והוא עשוי להיענות לה אפילו ב'מחיר' שינוי הטבע. אולם מלשונו של רבנו בחיי נראה שהתנועה כפולה: מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. זהו כוחו המיוחד של הצדיק. הצדיק מטפס במחשבתו, מגיע למעלה וממשיך משם שפע למטה. לפי זה התפילה נתפסת במידה רבה כפעולתו של הצדיק עצמו. הוא זה שעולה במחשבתו למעלה והוא זה שמושך שפע למטה. האם הקב"ה אינו מעורב בתהליך, וזו פעולה של הצדיק לבדו? אם ראינו לעיל שהתפילה הופכת את דעתו של הקב"ה, משמע שהוא זה שמשפיע את המבוקש בעקבות התפילה, אך זה מתאפשר רק על ידי עבודתו של הצדיק.

בשיעור הקודם ראינו את דברי השערי אורה, שלפיהם תהליך התפילה בא לפתוח את השערים העליונים. הסברנו כי לא מדובר בפעולה טכנית אלא בתהליך פנימי. גם שם היה תהליך מלמטה למעלה. תהליך דומה מצוי גם בדברי המהר"ל, שעמד על העובדה שאנו נמצאים בתוך עולם הטבע, וצריכים להיחלץ ממסגרותיו כשאנו מתפללים. גם אצל רבנו בחיי התפילה היא עלייה אישית, שבעקבותיה אפשר לשנות את ההנהגה הא-לוהית.

 

חירותה של פעולת התפילה

כעת עובר רבנו בחיי לפירוש במישור הפשט:

"ודע כי ארבע האמהות שלש מהן היו עקרות, שרה הוא שכתוב "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה" (בראשית י"א, ל'), רבקה דכתיב בה "כִּי עֲקָרָה הִוא" (בראשית כ"ה, כ"א), רחל שנאמר "וְרָחֵל עֲקָרָה" (בראשית כ"ט, ל"א). ועל דרך הפשט יש לתת טעם לעקרות האמהות, שרה היתה עקרה לשתי סיבות, האחת כדי שיצא ישמעאל מאברהם שנאמר "הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי" (בראשית ט"ז, ב'), השנית כדי לשנות שמה. ולמה הוצרך שנוי שמה, כדי להורות אמונה נאמנה כי כשנברא העולם בה"א כך בטל כח המזל בה"א, ולמדנו שהאדון שסדר מערכת הכוכבים הוא המנצחה והמבטלה ברצונו ואין זולתו"   (שם).

רבנו בחיי חוזר לשאלה מדוע רובן של ארבע האימהות היו עקרות. על שאלה זו הוא כבר השיב לעיל, ואמר שהאימהות התעקרו מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים. כאן הוא נותן תשובה אחרת "על דרך הפשט", ומסביר מה הייתה התכלית של כל מקרה עקרות. תכלית עקרותה של שרה הייתה להביא ללידתו של ישמעאל (שיש לו כנראה תפקיד בתוכניות ההשגחה העליונה), וללמד שבכוחו של הקב"ה לשנות את הטבע והמזלות.

כשרבנו בחיי מדגיש בפתח פירושו שזהו פירוש על דרך הפשט, הוא רומז שהפירוש הקודם, שתיאר את פעולת הצדיק כעתר, ואת רצונו של הקב"ה בתפילת הצדיקים, לא היה לפי הפשט – אלא לפי הסוד. אמנם האמירה על רצון ה' בתפילת האימהות כתובה בלשון הנגלה, מובאת במדרש חז"ל ונראית שייכת למישור הגלוי של התורה, אך באמת היא על דרך הקבלה. כאן הוא אינו אומר זאת מפורשות, אך להלן נראה את פירושו בספר דברים, שם הוא מביא אמרה זו בהקשר קבלי.

במקור זה רבנו בחיי סתם ולא פירש את רובד הסוד. על הפסוק "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" (דברים י"א, י"ג) הוא מביא נקודה נוספת במעלתה של התפילה:

"וצריך אתה לדעת כי כח התפילה גדול אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. לשנות הטבע, מיצחק, שנאמר "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ" (בראשית כ"ה, כ"א), ודרשו חז"ל "מפני מה נתעקרו האמהות, מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים" (בראשית רבה מה, ד)... ואפילו מה שגזר עליו ה' יתברך אפשר לו להתבטל בכח התפילה, שכן אמר לו חזקיה לישעיה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר "הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל" (איוב י"ג, ט"ו). הודיענו בכאן שהתפילה למעלה מן הנבואה, כלומר מן המקום שמשם תוצאות הנבואה לנביאים" (רבנו בחיי על התורה, דברים י"א, י"ג).

רבנו בחיי מחדש ש"התפילה למעלה מן הנבואה". הנבואה עצמה היא כבר פריצה מן הטבע, היא חושפת את מה שעתיד להיות ואינו נגלה לעין, ובכל זאת מתברר שיש מדרגה גבוהה  ממנה – וזו התפילה. במובן מסוים, הנבואה עדיין שייכת למערכת חוקים, שכן היא מודיעה מה צריך לקרות. אם אדם חטא – הוא ייענש, החוקיות המוסרית קובעת מה יתרחש. כפי שאפשר לחזות שאדם שמכניס את ידו לאש יקבל כוויה, אפשר לנבא שמי שעבר עברה יקבל כוויה רוחנית, יבוא על עונשו. התפילה, לעומת זאת, פורצת אפילו את מערכת החוקים המוסרית. במובן זה היא דומה לתשובה, שאצל המקובלים נקראת "עלמא דחירו", עולם החירות. התפילה יכולה לפעול נגד כל הגזרות והחוקים.

 

בינתיים ראינו בדברי רבנו בחיי את כוחה המיוחד של התפילה עבור האדם, אך טרם קיבלנו דין וחשבון מלא על משמעות הנקודה הרדיקלית יותר שהוא הביא מחז"ל – רצונו של הקב"ה בתפילת הצדיק. ביסוד זה נתעמק בשיעור הבא.