רד"ק

  • ד"ר אביגיל ראק
פרשני המקרא
שיעור מספר 16
רד"ק
 
א. תולדות חייו
רד"ק - ר' דוד קמחי (1160-1235) - נולד ופעל בפרובנס שבדרום צרפת הסמוכה לספרד. רד"ק היה בן למשפחת דקדקנים ופרשנים מספרד, ובהם אביו, ר' יוסף קמחי,[1] ואחיו, ר' משה קמחי.[2] משפחת הקמחיים, בדומה לראב"ע, הייתה בין אלו שהעבירו את יסודות חכמת הלשון והדקדוק מספרד לצרפת. רבו העיקרי של רד"ק היה אביו, והוא מצוטט בפירושי רד"ק למעלה מ-300 פעם, בדרך כלל בלשון "ואדוני אבי פירש", או "כך כתב אדוני אבי". רד"ק גם למד תורה מאחיו, ר' משה קמחי, ואף הוא מצוטט מספר פעמים בפירושו בלשון "ורבי אחי רבי משה פירש".[3] רד"ק כתב פירוש לספר בראשית, לנביאים ראשונים ואחרונים, וכן לתהלים ודברי הימים. לא ידוע אם הוא כתב פירוש ליתר ספרי התורה.
רד"ק חיבר שני חיבורים חשובים בתחום הלשון: "ספר הדקדוק" ו"ספר השורשים", אשר מאוגדים יחד בספר הנקרא "ספר מכלול". "ספר הדקדוק" עוסק בדקדוק עברי, ו"ספר השורשים" הוא מילון לשפה העברית.[4] חשיבות חיבורים אלו לתחום פרשנות המקרא גדולה לאין ערוך. למרות שאין בידינו פירוש של רד"ק לספרים שמות - דברים, הרי שספר מכלול הוא מקור פרשני חשוב. ב"ספר השורשים", ניתן, באמצעות המילון של רד"ק, למצוא פירושים לעשרות פסוקים מהמקרא.[5] למשל, המילה "מן" בפסוק "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא" (שמות, ט"ז, טו), מתבארת על ידי רד"ק בספר השורשים, שורש מ.נ.ה.:
לפי שלא ידעו לו שם קראו לו מן, כלומר מתנה וחלק מאת ה' יתברך...
 
ב. דרכו הפרשנית של רד"ק
יחס רד"ק לדרשות חז"ל
כבן למשפחת דקדקנים ספרדיים, פרשנותו של רד"ק מבוססת על גישת הפשט, ומעוגנת בעקרונות מתחום הלשון, הניקוד, הדקדוק, פירוש המילים והמסורה. סגנונו של רד"ק בפירושו קולח וברור.[6]
למרות שרד"ק רואה עצמו כפשטן, הוא אינו נמנע מלהביא דרשות חז"ל, אך כאשר רד"ק מצטט את דרשות חז"ל ניכר כי קיימת אצלו הבחנה ברורה בין הפשט לבין הדרש: בדרך כלל יביא רד"ק את ביאור הפשט, ולאחר מכן יוסיף "ויש דרש...". על מגמתו בהבאת מדרשי חז"ל רד"ק כותב בהקדמתו לפירושו לנביאים ראשונים:
וגם אביא דברי רבותינו ז"ל במקומות שאנו צריכים לפירושם ולקבלתם על כל פנים. גם כן אביא קצת הדרשות לאוהבי הדרש.
אם כן, עקרונותיו של רד"ק בהבאת מדרש הם:
1. הבאת המדרש כאשר קשה ליישב את הפשט ללא הדרש.[7]
2. "לאוהבי הדרש" - רד"ק יביא דרש יפה על מנת לסבר את אוזנם של ולמשוך את לבם של קוראי פירושו. ואכן, מדרשים רבים המובאים ברד"ק מושכים את הלב.
מטרתה העיקרית של התורה היא ללמדנו מוסר ולקח
בהקדמתו לפירושו לנביאים ראשונים, רד"ק מדגיש את חשיבות המעשה על פני הלימוד:
ואמרו רבותינו ז"ל...כל האומר אין לו אלא תורה, אין לו תורה (יבמות קט:). פירוש: אין לי עסק בעשיית המצוות אלא בקריאת התורה בלבד, אפילו שכר קריאת התורה אין לו, שנאמר "ולמדתם ועשיתם" (על פי דברים ה', א), כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, וכל שאינו בעשיה אינו בלמידה...כי הלימוד מאין מעשה אינו דבר מועיל, אבל הוא מריע ומזיק לעצמו ולזולתו...
כוונת דבריו היא שעל האדם מוטל ללמוד את התורה על מנת לעשות, ואילו תורה הנלמדת רק מתוך כוונה ללמוד היא חסרת משמעות ואף מזיקה - "מריע ומזיק". דבריו אלו של רד"ק אינם מתייחסים רק למצוות ולחוקים, אשר ברור שחובה לקיימם, אלא אף לגבי החלק הסיפורי של התורה: לימוד הדברים ללא מעשה אינו מועיל כלל. בהתאם לכך, נראה כי לדעת רד"ק התורה איננה ספר היסטוריה ולכן לא כל סיפורי האבות הוכנסו לתורה. סיפורי האבות שנבחרו להיכנס לתורה עומדים כולם בקריטריון של "לקח מוסרי",[8] וכאשר הוא אינו ברור מוטל על הפרשן למצאו. אנו מוצאים בפירוש רד"ק לספר בראשית ניסוחים רבים בסגנון של "לפיכך נכתב הספור הזה", "ונכתב זה ללמד לבני אדם", "ללמדך", "שילמד אדם", והיה כל הספור הזה להודיע" וכדומה; ריבויי ביטויים אלו מעיד על השקפת עולמו של רד"ק לפיה התורה נועדה ללמדנו הליכות עולם.
דוגמא מבהקת לכך ניתן לראות בפירושו לשיחת אחי יוסף בינם לבין עצמם, לאחר שיוסף מאשימם בריגול ורוצה לאסור אחד מהם: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית, מ"ב, כא). לכאורה, פסוק זה בא ללמדנו שאחי יוסף התחרטו על מכירתו. אך על פי שיטת רד"ק סיפורי התורה לא נועדו לספר לנו סיפורים על האבות, אלא ללמד מוסר ללומדי התורה, ועל כן רד"ק מפרש אחרת את הפסוק:
"על כן באה אלינו הצרה הזאת" - למדנו בספור הזה כי כשתבא צרה לאדם ראוי לו לפשפש במעשיו ולבדוק מה היה המעשה הרע שעשה ויתחרט עליו ויתודה לפני האל, ויבקש ממנו כפרה.
דוגמא נוספת, אף היא מסיפורי יוסף, נמצאת בסיפור יוסף ואשת פוטיפרע:
...והכל היה סבה לטובתו ולטובת אביו ואחיו, ואע"פ שהיה קשה מתחילה היה לטובה בסוף. וכן חטא המשקה וחלום פרעה הכל היה סבה מאת האל יתברך שעל ידי זה עלה יוסף לגדולה. ונכתב הספור הזה להודיע סבת הדברים, ואם יקרה לאדם שום מקרה יבטח באל. ונכתב ג"כ להודיע צדקתו של יוסף ושילמד אדם ממנו לכבוש את יצרו ולשמור אמונה למי שבוטח יהיה מי שיהיה ולא ישקר בו.
(פירוש רד"ק לספר בראשית, ל"ט, ז).
כלומר, לכתיבת סיפור זה שתי מטרות: האחת היא ללמד שגם כאשר מתרחש משהו רע לאדם, עליו לבטוח בה' שהכל לטובה - "ואע"פ שהיה קשה מתחילה, היה לטובה בסוף."[9] הסיבה השנייה היא ללמוד מיוסף את כבוש היצר, וכן שנלמד ממנו מוסר ולשמור אמונים למי שבוטח בנו, אפילו יהיה זה גוי כפוטיפר ("יהיה מי שיהיה"). שוב, אף כאן, כבדוגמא הראשונה, רד"ק סובר כי מגמת התורה בסיפורי האבות איננה עצם הידיעה על מעשיהם, אלא לימוד לקח ומוסר.
בפתיחה לפרשת העקידה כותב רד"ק בצורה המפורשת ביותר את דעתו בעניין מטרת סיפורי התורה:
...וענין הנסיון קשה מאד לספרו על האל, כי הוא חוקר לב ומבין כליות וידע כי אברהם יעשה מצותו...והאמת כי הנסיון הזה להראות לבני עולם אהבת אברהם השלמה, ולא נעשה לאותם הדורות אלא לדורות הבאים המאמינים בתורה שכתב משה רבינו מפי האל ובספוריה שיראו עד היכן הגיע אהבת אברהם לאל וילמדו ממנה לאהבה את ה' בכל לבבם ובכל נפשם...ובאמת קודם שנכתבה התורה וספוריה היה הדבר הגדול הזה מסור לזרע אברהם יצחק ויעקב כי יצחק מסר ליעקב ויעקב לבניו, ואחר שנכתבה התורה לבני יעקב נתפרסם הדבר בעולם יש מאמינים ויש שאינם מאמינים...ובהאמין רוב בני העולם[10] הספור הגדול הזה הוא עדות גדולה על אברהם אבינו שהיה אוהב האל אהבה שלמה ותמה וראוי לאדם ללמוד הימנו דרך אהבתו.
(פירוש רד"ק לספר בראשית, כ"ב, א).
נאמן לשיטתו, כאשר רד"ק אינו מוצא מסר הוא מציין את הבעיה; כך, למשל, בפירושו לבראשית מ"ז, ז:
"ויברך יעקב את פרעה" - נתן לו שלום כדרך הנכנסים לפני המלך...ואיני מוצא טעם לספור הזה למה נכתב.
חוסר אפולוגטיקה על האבות
לדעת רד"ק, כשם שניתן ללמוד ממעשים חיוביים של אבות האומה, כך ניתן ללמוד ממעשיהם השליליים. על כן, רד"ק אינו נגרר לאפולוגטיקה, אלא כותב במפורש שסיפורים המתארים מעשים שליליים של האבות נכתבו על מנת שנתרחק מהתנהגות זו.
דוגמא לכך היא עינויה של הגר ביד שרה - רד"ק איננו מהסס לבקר את התנהגות שרה, וללמדנו לקח מוסרי:
"ותענה שרי" - עשתה עמה יותר מדאי ועבדה בה בפרך. אפשר שהיתה מכה אותה ומקללת אותה ולא היתה יכולה לסבול וברחה מפניה. ולא נהגה שרה בזה למדת מוסר ולא למדת חסידות. לא מוסר, כי אע"פ שאברהם מוחל לה על כבודו ואמר לה "עשי לה הטוב בעיניך" (בראשית, ט"ז, ו), היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה. ולא מדת חסידות ונפש טובה, כי אין ראויה לאדם לעשות כל יכלתו במה שתחת ידו...ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך אל הגר "כי שמע ה' אל עניך" (בראשית, ט"ז יט) והשיב לה ברכה תחת עניה...זה הספור נכתוב בתורה לקנות אדם ממנו המדות טובות ולהרחיק הרעות.
(פירוש רד"ק לספר בראשית, ט"ז, ו).
ריבוי הפרטים כמלמדי לקח
לדעת רד"ק, פרטים מיותרים לכאורה באים על מנת ללמדנו לקח. כך, למשל, בפירושו לסיפור ביקור שלשת המלאכים את אברהם (בראשית, פרק י"ח). מטרת הגעת המלאכים היא הודעה לאברהם על לידת יצחק ועל הפיכת סדום; אולם, מדוע הכתוב מפרט באריכות רבה כל כך את דבריו ופעולותיו של אברהם?
על כך עונה רד"ק:
"אל נא תעבר" - "נא" ענין בקשה ותחנה...ונכתב כל הספור הזה כדי שילמוד אדם להתנהג עם הבריות בצדקה ובחסד. וגמילת חסד הוא להכניס אדם אורחים בביתו, ולכבדם ולעשות להם צרכיהם ברחיצת הרגלים ובמשתה ובמטה אם ילינו בביתו.
(פירוש רד"ק לספר בראשית, י"ח, ג).
ניסוחים קשים כמלמדי לקח
רד"ק טוען כי התורה משתמשת ב'ניסוחים בעייתיים' על מנת להצביע על מסר מסויים. דוגמא לכך ניתן לראות בפירושו לפסוק "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה..." (בראשית, י"ח, כא), בו הניסוח "ארדה נא ואראה" תמוה:
...אע"פ שהכל גלוי וידוע לפניו יתברך, נכתב זה ללמד לבני אדם שלא ימהרו במשפטם. שהרי האל אמר לראות, ואמר ואראה, וענין הראייה להתבונן במעשה ההוא אם יש דרך לפוטרם מן העונש, כאדם שנושא ונותן בדין.
כפילויות ותקבולות
מבין העקרונות הרבים עליהם עומד רד"ק, נעמוד על עקרון "כפל הלשון". רד"ק מעיר באופן שיטתי כמעט על כל הכפילויות והתקבולות בתורה, שאין משמעות חדשה לכל מילה, אלא הכתוב כופל את דבריו לצורך הדגשת העניין. זאת בניגוד לפירוש רש"י, שבאופן שיטתי מעניק משמעות לכל מילה וסובר כי אין כפל לשון במקרא. למשל, בסיפור העקידה אומר ה' לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", ורד"ק מעיר שאין כאן שני ציווים שונים, אלא "כפל לו הענין במלות שונות לרוב האזהרה". לעומת זאת, רש"י, בהתאם לשיטתו, מפרש אחרת:
"אל תשלח" - לשחוט. אמר לו: אם כן לחנם באתי לכאן? אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם; אמר לו "אל תעש לו מאומה" - אל תעש בו מום.
דוגמא נוספת נמצאת בסיפור על יעקב לפני פגישתו עם עשיו, שם נאמר "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (בראשית, לב, ח). רד"ק מפרש:
"ויירא" "וייצר" - כפל הענין במלות שונות לרוב יראתו.
אף את דברי רד"ק כאן יש להבין על רקע פירוש רש"י (המובאים בהמשך דברי רד"ק):
"ויירא" - שמא יהרג, "ויצר לו" - אם יהרוג הוא את אחרים.
הסיבה ל'קרי וכתיב'
נושא שהעסיק רבות את רד"ק היה בירור נוסח המסורה, ולשם בדיקת כתבי יד שונים רד"ק נדד ברחבי ספרד.[11] לעיתים הנוסח של רד"ק שונה מהנוסח הנמצא בידינו כיום.[12]
רד"ק התייחס במספר מקומות לעניין הבנת ההבדל בין הכתיב לבין הקרי. להלן דבריו מתוך הקדמתו לנביאים ראשונים:
גם אכתוב טעם כתוב וקרי...ונראה כי המלות האלה נמצאו כן, לפי שבגלות הראשונה אבדו הספרים ונטלטלו, והחכמים יודעי המקרא מתו, ואנשי כנסת הגדולה החזירו התורה לישנה, מצאו מחלוקת בספרים והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם, ובמקום שלא השיגה דעתם על הבירור כתבו האחד ולא נקדו...
לדעת רד"ק, ההבדלים בין הקרי לבין הכתיב נובעים מספקות שנוצרו לאחר חורבן הבית הראשון, עקב הגלות, בעניין הנוסח בספרי המקרא. אנשי כנסת הגדולה התאמצו לברר את הנוסח ולהכריע בין הנוסחאות השונות. כאשר הם לא הצליחו להכריע בין שני נוסחים, הם קבעו נוסח אחד ככתיב ואת השני כקרי.[13] בדרך כלל רד"ק מבאר גם את הקרי וגם את הכתיב; לעיתים הוא סובר כי הם משקפים רעיון זהה "והענין אחד", אך לעיתים הוא מסביר את הקרי והכתיב באופנים שונים.
פירושים מקוריים
לרד"ק לא מעט פירושים מקוריים, ולהלן שתי דוגמאות לכך.
א. את רצונו של יצחק לברך את עשיו דווקא מבאר רד"ק כך:
...לפיכך שאל יצחק מעשו בנו להביא ציד וייטב לבו בו ויברכנו, כי ידע כי צריך הוא לברכתו כי לא היה איש הגון וטוב. אבל יעקב לא היה צריך לברכה, כי ידע יצחק כי ברכת אברהם לו תהיה, וברית קיום הזרע המיוחד לאברהם, ובניו ירשו את הארץ. ואברהם גם כן לא ברך את יצחק.
(פירוש רד"ק לספר בראשית, כ"ז, ד).
לדעת רד"ק יצחק הכיר היטב את אישיותו של עשיו, ודווקא בשל כך הוא בחר לברך אותו ולא את יעקב: עשיו זקוק לברכה יותר, שהרי יעקב יזכה בברכת אברהם בזכות עצמו, כפי שיצחק זכה לה אף שאברהם לא בירכו.
ב. לאחר שכתונת יוסף מובאת ליעקב, אומרת התורה:
(לד) ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במותניו ויתאבל על בנו ימים רבים:
(לה) ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה ויבך אותו אביו:
(בראשית, ל"ז).
סוף פסוק ל"ה קשה, שהרי הנושא של המשפט "ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה" הוא יעקב, ואם כן המילה "אביו" בסוף הפסוק מיותרת, והיה מספיק לכתוב "ויבך אותו".[14] רד"ק מפרש את הפסוק כך:
"ויבך אתו אביו" - אמר "אביו", שהראה בו אביו אהבת אב על הבן העובד אותו, כי היה עמו תמיד. כי אע"פ שהיה רועה עם אחיו, רוב פעמים היה עומד עם אביו ועובד אותו, ובכל שעה שהיה צריך לעבודתו היה זוכרו ולא היה יכול להתאפק מלבכות.
לדעת רד"ק, הכתוב מדגיש את יחסו המיוחד והאוהב של יעקב אל יוסף כבנו. כמו כן, רד"ק מסביר מדוע הבכי של יעקב מוזכר בסוף הפסוק ולא בפסוק הקודם המתאר את אבלותו. רד"ק מתגלה כאן כפרשן בעל אנושיות ורגישות, המבין את הנפשות הפועלות.
 
ג. רד"ק והנצרות
למרות שבמסגרת שיעורים אלו אנו עוסקים בפרשנות התורה, חובה עלינו להזכיר את פירושו של רד"ק לתהלים.[15] בפירוש רד"ק לספר תהלים קיימת מגמה ברורה של פרשנות הכתובים על רקע מסעי הצלב, ובעקבות כך חלק מפירושים אלו צונזרו. נביא שתי דוגמאות לפירושים שנכתבו בעקבות מסעי הצלב:
"עדת מרעים הקיפוני כארי ידי ורגלי" - כי הקיפוני כמו הארי שמקיף בזנבו ביער, וכל חיה שתראה אותה העגולה לא תצא משם ממורא האריה ומפחדו, ותאספנה ידיהן ורגליהן וימצא האריה טרפו בתוך עגולתו. כן אנחנו בגלות בתוך העגולה לא נוכל לצאת ממנה שלא נהיה ביד הטורפים, כי אם נצא מרשות הישמעאלים נבוא ברשות הערלים, והנה אנחנו אוספים ידינו ורגלינו ועומדים יראים ופוחדים בפניהם, כי אין לנו רשות לברוח ברגלינו ולהלחם בידינו, והנה כאילו ידינו ורגלינו בנחושתים.
(פירוש רד"ק לתהלים, כ"ב, יז).
...וזה המזמור, יש אומרים כי אמרו דוד כשהיה גולה בין פלשתים, ויש אומרים כי נאמר על לשון בני הגלות הזאת, והוא הנכון. ואמר בלשון יחיד, כאילו כל אחד מבני הגלות הומה וצועק מן הגלות שיתאוה אל ארץ הקודש לשוב הכבוד אליה.
(שם, מ"ב, ב ).
***
נסיים בשיר לכבוד רד"ק, המופיע בפתיחה לספר המכלול לרד"ק, אשר נכתב על ידי המוציא לאור, ר' אהרן ריטטנבערג, בשנת 1862:
מי כדוד בנו יוסף
בכל בית שפת קודש נאמן?
מי כמוהו בחפניו אוסף
כבמכלול ידי אומן
פרטי וכללי דקדוקיה?
והמה רבו איש לא נעדר
אין פרץ אין יוצאת ברחובותיה[16]
ימינך דוד בשפת קדש נאדר!
גם שרשיה נטעת כפורחת
תורת אמת באר הואלת
וחזון נביאיה שבע על אחת[17]
שכל טוב מרוחך אצלת,
כל העמים ספריך ראו
ויענדום לצבי תפארה.
המושלים עליך משל ישאו:
"אם אין קמח אין תורה"!
 
 
 

[1]   פרשן מקרא חשוב בפני עצמו, שכתב פירושים רבים לתורה ולנביאים. רוב פירושיו לא השתמרו, אך הוא מצוטט על ידי שני בניו, ר' דוד קמחי ור' משה קמחי.
[2]   גם ר' משה קמחי היה פרשן מקרא, שפירש על דרך הפשט. רוב כתביו לא השתמרו, וכיום יש בידינו את פירושיו למשלי, איוב ועזרא ונחמיה.
[3]   רד"ק מקפיד להבחין בין אחיו לבין הרמב"ם, שאף הוא מצוטט רבות בפירושו; את הרמב"ם מכנה רד"ק 'הרב רבינו משה' או 'החכם הגדול רבינו משה'.
[4]   על המניע לכתיבת חיבוריו כותב רד"ק בהקדמתו ל"ספר מכלול":
ואם יבוא אדם ללמוד חכמת הדקדוק ילאה ללמוד כל הספרים אשר חברו המחברים ויצטרך להתעסק בהם כל ימיו. ולא טוב היות האדם ערירי מחכמת הדקדוק, אבל צריך לו להתעסק בתורה ובמצוות ובפירושים וצרכי ענינים בדברי רז"ל, ולהתעסק בדקדוק על דרך קצרה כדי שיספיק לו ללמוד התיבות כתיקונן...ויער ה' את רוחי ויאמץ את לבבי לכתוב ספר בדרך קצרה, ובאתי כמלקט שבלים אחרי הקוצר וכמעולל אחרי הבוצר, ויצאתי בעקבותיהם לקצר דבריהם ולכתוב ספר. קראתי שמו 'ספר מכלול', כי רצוני לכלול בו דקדוק הלשון וענינו על דרך קצרה, כדי שיהא נקל לתלמידים ללמוד אותו ולהבין נתיבתו ויהא מזומן להם בו כל מה שיצטרכו לדקדוק ולענין...
[5]   חוקר פרשני המקרא, הרב עזרא ציון מלמד, בספרו 'מפרשי המקרא', חלק ב', ירושלים תשל"ה עמודים 782-788, ערך רשימה של הפסוקים שהתפרשו בספר השורשים.
[6]   אולי דווקא סגנונו הבהיר גרם לכך שפירושו לא זכה לעיסוק הרב לו זכו פירושיהם של רש"י וראב"ע. פירושי רש"י וראב"ע היו קצרים ולעיתים בלתי מובנים מפאת קיצורם (בעיקר פירושי ראב"ע), ולכן רבו הסופרקומנטרים (פרוש לפרוש) לפירושיהם. לפירושי רד"ק לא היה כל צורך בסופרקומנטר, ויתכן שהעדר הסופרקומנטרים, גרם, באופן אירוני, לחוסר תפוצתו.
[7] ראו בראשית, כ"ד, לב, ד"ה "ויתן תבן ומספוא", וכן ד"ה "ומים לרחוץ רגליו".
[8] רלב"ג הושפע ממתודה זו, והרחיבה בפירושו לתורה בקטגוריה של "תועלות" מוסריות שמצא בסיפורים.
[9] אין בכך סתירה לשיטתו (שהובאה לעיל בפירוש דברי אחי יוסף "על כן באה עלינו הצרה...") לפיה כאשר באה צרה על האדם עליו לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה: על האדם לפשפש במעשיו בעקבות הצרה שכבר ארעה, ועם זאת לבטוח בכך שההמשך יכול להיות לטובה.
[10]            בקטע שדולג (...) הסביר רד"ק כי למרות שהנוצרים סוברים שיש לפרש את מצוות התורה באופן אלגורי, הרי שהם מודים באמיתות סיפורי התורה.
[11]            כך עולה מעדותו במספר מקומות בפירושו:
...ויש ספרים מוגה בהם "וממטה ראובן".
 (פירוש רד"ק לספר יהושע, כ"א, ז).
...כן מצאתיהו בקצת ספרים מדויקים, ובקצת מצאתי קמץ.
(פירוש רד"ק לספר יחזקאל, י"א, טז).
[12] ראו ישעיהו י"ג, טז, ט"ז כ; ירמיהו, י"ז, יג.
[13]            אברבנאל, בהקדמתו לספר ירמיהו (עמודים רצט-ש), חולק על כך:
...איך אוכל בנפשי להאמין ואיך אעלה על שפתי שמצא עזרא הסופר ספר תורת האלוקים וספרי נביאיו ושאר המדברים ברוה"ק מסופקים בהפס' ובלבול וספר תורה שחסר ממנו אות אחת פסול וכ"ש בקרי וכתיב...
[14]            בעקבות קושיה זו, רש"י הביא המדרש בבראשית רבה:
יצחק בוכה היה מפני צרתו של יעקב...
     לפי פירוש זה המילה "אביו" איננה מתייחסת ליעקב, אלא לאביו של יעקב (נושא המשפט הקודם, "כי ארד..."), יצחק: יצחק השתתף בצערו של יעקב.
[15]            פירוש רד"ק לספר תהלים היה אחד מהספרים הראשונים שהודפסו בעברית.
[16]            על פי הפסוק בתהלים קמ"ד, יד: "אלופינו מסבלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחבתינו"; כלומר, הודות לכתבי רד"ק "אין פרץ" (סדקים) בלשוננו, ו"ואין צוחה ברחובינו" - אין קושיות שאינן פתורות.
[17]            אולי הכוונה לשבעת ספרי הנביאים: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ישעיהו, ירמיה ויחזקאל. אפשרות אחרת היא שנרמז כאן הפסוק בישעיהו ד', א, "והחזיקו שבע נשים באיש אחד ביום ההוא לאמר לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש רק יקרא שמך עלינו אסף חרפתנו"; כלומר, פרוש הרד"ק אסף את חרפתנו.