דילוג לתוכן העיקרי

כי תשא | רחמנא ליבא בעי

קובץ טקסט
 
רחמנא ליבא בעי[1]
א. הקדמה
לאחר מעמד הר סיני, משה רבנו עלה להר כדי לקבל מה' את התורה ולמסור אותה לישראל (שמות, כ"ד, יז). שהותו של משה רבנו בהר סיני נמשכה ארבעים יום וארבעים לילה, ובתום תקופה זו ה' נתן למשה את לוחות הברית:
וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אלוקים.
(שמות, ל"א, יח).
ר' אברהם אבן עזרא, בפירושו לפסוק, מתמודד עם תמיהתם של "ריקי המוח":
ריקי מוח יתמהו, מה עשה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה.
וזו תשובתו של ראב"ע:
ולא ידעו, אם יעמוד שם עם השם כמספר הזה וכפל כפלו שנים, לא יוכל לדעת חלק מאלף ממעשה השם ודרכיו וסוד כל המצות שצוהו, כי יחשבו כי המעשה העיקר. ואיננו, רק הלבב והמעשה, והלבב והלשון להרגיל. וכן כתוב בפיך ובלבבך לעשותו (דבר' ל, יד). וקדמונינו אמרו: רחמנא לבא בעי. ושרש כל המצות עד שיאהב את השם בכל נפשו וידבק בו, וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשה השם בעליונים ובשפלים וידע דרכיו. וככה אמר הנביא, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי (ירמי' ט, כג), אז יתברר לו, כי השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ (שם), ולא יוכל לדעת השם אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו, כי כל מי שלא ידע מהות נפשו, חכמת מה לו...
(שם).
ראב"ע חושף את נקודת הכשל שעומדת ביסוד שאלתם של אותם "ריקי מוח". להבנתם, מהותה של התורה שניתנה לישראל היא קובץ הנחיות מעשיות, שהן מצוות התורה. על פי ההנחה הזאת שאלתם מוצדקת, שהרי כדי ללמוד את פרטי מעשי המצוות די בפחות מארבעים יום ולילה. בניגוד לעמדת "ריקי המוח", ראב"ע מסביר בתשובתו שלא המעשה עיקר אלא הלב שעומד מאחורי המעשה, כפי שנאמר "בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים, ל', יד). כדי להיות דבק בה' בלב צריך להכיר את דרכי הבורא ואת מעלת נפשו ונשמתו של האדם, וכדי להתעמק בכך דרוש פרק זמן ממושך; ולכן משה רבנו הוצרך לשהות בהר ארבעים יום ארבעים לילה.
ב. חשיבות עבודת הלב בעבודת השם
אחד התחומים שבעלי המוסר הרבו לעסוק בו הוא מרכזיותה של עבודת הלב בעולם עבודת השם. אחת מנקודות הביקורת של ר' ישראל סלנטר הייתה על כך שהעולם הדתי ממוקד במישור המעשי של קיום המצוות, ומזניח את המישור הפנימי של עולם הנפש והלב:
פרשה מיוחדת תופסת בשיטתו של ר' ישראל בעיית המדות וכוחות הנפש, הוא ראה בזה חלק מיוחד בתורה, ואולי את החלק העיקרי יותר. לפי דעתו "נחלקת התורה לשני סוגים כוללים: הא' המה מצוותיו, חוקיו ומשפטיו ית"ש.[2] והב' יתר התורה אשר יסודה לדלות ממעקים צפונים יושר דרכי המדות וטהרת כוחות הנפשיים, עד אשר לא יכספו רק הטוב בעיני אלקים ואדם".[3]
(תנועת המוסר,[4] חלק א', עמוד 250).
במאמרו המפורסם "אגרת המוסר" ר' ישראל כתב את הדברים הבאים:
אכן רבה רעת האדם בארץ (בראשית ו, ה) אין דורש בצדק ואין משכיל ביראת ה', לקבוע עיתים סדורות בעמל היראה לדלות מי תבונה מהאמונה הנחבאת ומוסתרת במחבואי הלב, להרחיבה ולסעדה, לתת לה תוקף ועוז, לשים המשרה על שכמה, למשול על האיברים לבל יפרצו גדרה וכתורה יעשו...
(אגרת המוסר, מתוך כתבי ר' ישראל סלנטר, מהדורה שנייה, תשמ"ט, עמודים, 118 - 117).
ר' ישראל החזיר את עבודת הלב למקומה הראוי, באמצעות החדרת חשיבות הלימוד בספרי המוסר. הוא ניצל את מעמדו וכוח השפעתו כדי להחדיר לכל שדרות החברה הדתית את ההכרה בנחיצות עבודת המוסר ולימוד ספרי המוסר. בין השאר, הוא יזם את הקמת בתי המוסר, שהיוו מרכז רוחני ללימוד בספרי המוסר ועיסוק בתיקון המידות.
בהקדמת הספר "עלי שור" עוסק הרב שלמה וולבה בנושא זה, והוא פותח את הדיון בציטוט מתוך ספר "חובות הלבבות":[5]
בעל חובות הלבבות כותב בהקדמה לספרו: "האדם מחובר מנפש וגוף, ושניהם מטובות הבורא עלינו, האחד נראה והשני אינו נראה, ואנחנו חייבים לעבוד אותו בעבור זה עבודה גלויה ועבודה צפונה. הגלויה - חובות האברים כמו התפלה והצום וכו' אך העבודה הצפונה היא חובות הלבבות, והוא שניחד האלקים בלבותינו ושנאמין בו ובתורתה ושנקבל עבודתו ונירא אותו ונכנע מפניו וכו' והדומה לזה ממה שייגמר במחשבת הלב ומצפונו מבלי אברי הגוף הנראים ממנו"...
(עלי שור, חלק א', מבוא כללי, עמוד י"א).
הרב וולבה מנסה להתוות דרך לעבודה המוסרית לאור חידושו של רבנו בחיי:
מעתה, שומה עלינו לבאר בע"ה[6] את היחס בין נשמה וגוף בעבודה, היינו בין "חובות האברים" ובין "חובות הלבבות". הרי מצד אחד כל התכלית תלויה בחובות האברים, שהם הם המקדשים את הגוף, מסלקים ממנו את החלק הרע ומביאים אותו לידי הארה עצמית להיות גם הוא מגלה כבוד שמים. מאידך - הרי דווקא הנשמה מסוגלת לשבח את הקב"ה ולעבוד לפניו. כיצד יש להתאים שני אלה, ובמה יש להתחיל?
אין דברינו אמורים במי שחוטף מצוות, חומרה פה והנהגה שם, אלא במי שיודע שהאדם צריך לבנות עצמו ועבודתו. וכי לחסידות יש "יסוד", ולעבודה "שורש",[7] ואין המצוות אברים מדולדלים באדם. היודע שצריך לבנות עצמו ממסד עד טפחות, עומד ממאמר חז"ל הנ"ל על סדר עבודתו.
"יבא מי שיש בו ה' דברים הללו וישבח למי שיש בו ה' דברים הללו"[8] - ראשית עבודתו של האדם היא, למשש רוחניות ולבנות את פנימיותו, והיא העבודה בחובות הלבבות! ומגדרי עבודה זו - לפנות עורף לכל נגיעה גשמית ולכל דבר הנראה לעינים, לבל נישא עינינו לשום תועלת גשמית העלולה לצמוח מזה שרואים אותנו מקיימים מצוות. ובעיקר - להתרגל באמונת "החי רואי"[9] הרואה ואינו נראה. העומד על נקודה פנימית זו ונכנס ל"עבודה הצפונה"[10] יוכל להמשיך רוחניות זו גם לתוך עבודתו הגלויה, לתוך קיום חובות האברים, ובזה יגיע לתכליתו, להפוך גם חשכת הגוף לרוחניות והארת פנים. בלי הבחנת הפנימיות ובלי עבודה צפונה יישאר הגוף בגופניותו, ולא יצליח העובד לרומם עבודתו הגלויה שתהיה עבודה רוחנית אף היא...
(שם, עמוד י"ג).
בהמשך מתייחס הרב וולבה לדברי ראב"ע אשר בהם פתחנו:
...כפי הנראה מדבריו היתה טעותם של ה"ריקי מוח" לחשוב, כי עיקר התורה הוא רק ענין המצוות המעשיות, ואותן היה מרע"ה יכול לקבל בימים מועטים. אך מהי תשובת ראב"ע, שהלב ושמעשה עיקר - ובמה גורם "לב" למרע"ה להאריך את שהותו על ההר? אך זוהי האמת: לבו של האדם, ומה גם לבו של מרע"ה אין לו גבול, וכשה"לב" מקבל תורה ומקיים מצוה, הוא מגדיל ומאדיר תורה לאין שעור ואם מרע"ה היה עומד על הר סיני שנים על שנים, עדיין לא היה לבו אומר די! ונמצא, כי ה"לב" מוסיף גם בעצם גדרי המעשה: כשהוא, הלב, ניגש לשמור שבת, מתהווה מזה מסכת שבת על כל הלכותיה, ביאור האבות והתולדות של הל"ט מלאכות, דיני שבות, גזירותיה ותקנותיה, וכן בכל תרי"ג מצוות התורה.
הוא אשר אמרנו בביאור דברי החוה"ל[11]: כאשר בונים "חובות האברים" מנקודת ה"לב", היינו מתוך קיום "חובות הלבבות", אז עצם ה"מצוה הגלויה" נהפכת למצוה פנימית ו"עבודה צפונה", ונתהווה גוף האדם על כל אבריו לגילוי כבוד השמים.
(שם, עמוד י"ד).
הרב וולבה לא מעלים עיניו מהפער שבין הרעיון הנשגב לבין מצבינו הממשי:
ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי הרי רחוקים אנחנו מפנימיותנו עד מאד, ובמה עלינו להתחיל בעבודתנו? בודאי, עלינו להתחיל מהדקדוק במצוות המעשיות, ב"חובות האברים" ובעסק התורה, ועם זה נחתור להגיע אל עולמנו הפנימי...
עוד לנו בזה דברים, כי לא כאשר הם נראים פשוטים וברורים, הנם נסתרים ורחוקים מאתנו עד מאד. מי מאתנו נגע אי-פעם ב"עבודה צפונה"? הלא זוהי התבטלות כל הנגיעות, העדר כל מחשבה על בני אדם, חברה, "עולם", דאגה ושאיפה, הווה ועתיד, אר ורק אמיתת הבורא לבד, וגם זו לא כדי להשיגו, אלא כדי להתבטל לפניו; מי חושב על זה ומי הגיע לזה, ולו לרגע? אולם, זוהי משמעותן של "חובות הלבבות", וזהו המצב הנפשי של המקיים אותם.
אך זאת נבין גם אנו, הרחוקים מכל זה: מי שבאמת אי-פעם נגע בעבודה צפונה זו - עולם חדש מתגלה בקרבו, ממש ממד חדש בעומקו של האדם. ממד זה אינו נתפס עוד בתיאורים מילוליים. - מתוך העבודה הצפונה אדם עומד על העולם העליון, הנושא את העולם הזה כמו שהנשמה נושאת את הגוף. גם זה נכלל במה שאמרו "יבא מי שיש בו ה' דברים הללו וישבח למי שיש בו ה' דברים הללו" : מי שגילה את ה"נסתר" בעצמו, בעקבות העבודה הצפונה, הוא יכול לדעת עד כדי ראיה חושית את העולם הנסתר, השייך לעולם הזה כמו השמים להארץ.
(שם, עמודים י"ד - ט"ו).
בחלק השני של הספר "עלי שור" הרב וולבה מקדיש פרק שלם לנושא "לב", והוא פותח את הפרק בציטוט המדרש בקהלת רבה:
כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא - כל התורה שאדם לומד אינה אלא בלב. והים איננו מלא - והלב איננו מלא. לא הנפש שבעה לעולם שנא' וגם הנפש לא תמלא[12].
 (עלי שור, חלק ב', עמוד ס"ד).
וכך כותב הרב וולבה על דברי המדרש:
בהכרח הוא כך. הקב"ה נתן לנו תורה אשר "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" (איוב יא, ט) "לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצותך מאד" (תהלים קיט, צו). הרי התורה אינה מוגבלת, לכן גם הכלי המקבל את התורה צריך להיות בלתי מוגבל, והכלי הזה הוא הלב, כי "כל התורה שאדם לומד אינה אלא בלב"...
תכלית תורה - לדעת מעשי ה' ודרכיו, ולא בידיעה אלא בלב, כי לא הידיעה עיקר אלא ההוי'. מה שנקלט בלב נהפך לעצמותו של האדם שהוא חי בו. בלי מעשי המצוות אי אפשר להגיע לדבקות זאת, כי כידוע "אחרי המעשים יימשכו הלבבות" (ס' החינוך מצוה טז). כיון שרצה הקב"ה למלאות לבו של מרע"ה בהכרת גדולתו שאין לה חקר, עמידת שנית רבות על הר סיני לא היתה מספיקה: לגדולתו אין סוף והלב איננו מלא!
(אם יש את נפשך לדעת מקור לדברי ראב"ע בחז"ל, הרי גמרא מפורשת היא: "דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה? 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'" - ברכות סג, ע"א, וברור שידיעה כזאת המכוונת את כל ארחות החיים איננה ידיעה במוח אלא הוי' שבלב).
(שם).                                                           
 *
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ג
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   זוהר, רעיא מהימנא ג', כי תצא רפא:; סנהדרין קו: - "אלא הקב"ה ליבא בעי, שנאמר 'וה' יראה ללבב' (שמואל א', ט"ז, ז)".
[2]   יתברך שמו.
[3]   אור ישראל, עמוד 92.
[4]   מאת הרב דב כץ.
[5]   נכתב על ידי רבנו בחיי אבן פקודה, מרבותינו הראשונים.
[6]   בעזרת ה'.
[7]   על פי דברי המסילת ישרים:
יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו.
(מסילת ישרים, פרק א').
[8]   על פי דברי הילקוט שמעוני:
הקב"ה מלא כל העולם כולו, אף הנשמה מלאה כל הגוף כולו; הקב"ה טהור, אף הנשמה טהורה; הקב"ה יושב בחדרי חדרים, אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים; הקב"ה רואה ואינו נראה, אף הנשמה רואה ואינה נראית; הקב"ה זן את כל העולם כולו, אף הנשמה זנה את כל הגוף. תבוא נשמה שיש בה חמשה דברים הללו ותשבח להקב"ה שיש בו חמשה דברים הללו.
(ילקוט שמועני, תהילים, ק"ג, תתנז).
[9]   על פי בראשית, כ"ד, סב:
                ויצחק בא מבוא באר לחי רואי.
[10]            על פי דברי חובת הלבבות שצוטטו לעיל.
[11]            חובת הלבבות.
[12]            קהלת רבה, א', ה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)