ריבוי בברכות וחיוב מאה ברכות ביום

ריבוי בברכות וחיוב מאה ברכות ביום

הגמרא במנחות מג ע"ב מביאה ברייתא בשם רבי מאיר, על פיה חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. הגאונים הבינו שחיוב זהו הוא מן התורה, וכללוהו למניין המצוות שלהם. אולם הרמב"ם, וסיעה גדולה של ראשונים עמו, סבר שזהו חיוב מדרבנן, שכן כל הברכות (למעט ברכת המזון ואולי ברכת התורה) - חיובן מדברי סופרים, ולא ייתכן שתהיה חובה מן התורה לברכן. להלכה, השו"ע (או"ח סי' מ"ו) פסק כדברי הרמב"ם, שחיוב זה הוא מדרבנן בלבד.

ביום חול ניתן בנקל לקיים את חובת מאה ברכות, שכן סך הברכות שאנו מברכים מדי יום עולה על מניין זה: ברכות התורה + ברכות השחר + ברכת פסוקי דזמרה + ברכות קריאת שמע פעמיים ביום + י"ט ברכות העמידה שלוש פעמים ביום - עולים כולן למניין 108 ברכות. הבעיה מתעוררת בשבתות ובימים טובים, שאין בהם י"ט ברכות בברכת העמידה. בזמנים אלו, יש להשלים את חובת מאה הברכות בברכות הנהנין. הבעיה חמורה במיוחד ביום הכיפורים, בו גם האכילה אסורה, ויש להשלים את מאה הברכות בברכת הריח.

הרמב"ם מציע כי אדם שצריך להשלים למאה ברכות, ישלים את ברכותיו בברכות הפירות. האחרונים העלו על פיתרון זה קושייה מעניינת: הלא אסור לברך ברכה שאינה צריכה, ומפשטות לשון הרמב"ם עולם שאיסור זה הוא מדאורייתא. כיצד אפשר, אם כן, להוסיף ברכות באופן מלאכותי כדי לברך מאה ברכות ביום? ה"ברכי יוסף" מסביר שלמרות שהאדם מתכנן מראש להרבות בברכות, הוא רשאי לברך על פרי אחד, ואח"כ לברך שוב על פרי ממין אחר. כיוון שבעת הברכה הראשונה, הפרי השני לא היה לפניו - הוא לא התחייב בברכתו, ויכול לברך עליו בנפרד. לעומת זאת, אם המין השני היה לפניו בשעת הברכה הראשונה, אזי אסור לו לברך עליו בנפרד, ויש בכך משום ברכה שאינה צריכה.

בעקבות חילוק זה, פסקו ה"מגן אברהם" וה"משנה ברורה" (סי' רי"א) שאסור לאדם לאכול עוגה לפני סעודתו. כיוון שהוא מתכונן ממילא לברך על הלחם ולפטור את כל מה שיבוא לפניו בסעודה, אסור לו לברך על עוגה בנפרד. לשיטתם, אם כן, מסתבר שאסור לאכול עוגה בשבת לפני הסעודה, שכן יש בכך משום ברכה שאינה צריכה. אמנם, בספר "אור זרוע" מובא שרבנו קלומינוס היה נוהג לאכול בשבת מיני עוגות לפני הסעודה כדי להרבות בברכות ולקיים את חובת מאה הברכות.

כמובן, כל איסור ברכה שאינה צריכה שייך רק כאשר הברכה היא לשווא. אם אדם רעב וקשה לו להמתין לסעודה - ודאי שמותר לו לקדש ולאכול עוגה, ואין בכך משום ברכה שאינה צריכה.