ריבית בעידן המודרני

  • הרב דניאל וולף

ריבית בעידן המודרני [*] / הרב דניאל וולף

יסודות איסור ריבית

איסור הריבית מופיע בתורה במספר מקומות [1], וחכמים ייחסו לו חשיבות רבה. להלכה נפסק שאסור ללווה לשלם ריבית כשם שאסור למלווה לקחת ריבית, וכל התחייבות לשלם ריבית - בטלה, ואין לה תוקף כלל. וכך אמרו חז"ל:

"רבי שמעון אומר: מלוי רבית - יותר ממה שמרויחים מפסידים. ולא עוד, אלא שמשימים משה רבינו חכם ותורתו אמת, ואומרין: אילו היה יודע משה רבינו שיהיה ריוח בדבר - לא היה כותבו". (ב"מ עה ע"ב)

איסור דאורייתא של ריבית קיים רק במקרה של "ריבית קצוצה" - כלומר, כאשר הלווה והמלווה הסכימו בשעת ההלוואה שההלוואה תוחזר בתוספת ריבית. כאשר הריבית אינה וודאית, וייתכן שהלווה לא ישלם בסופו של דבר יותר ממה שלווה - הריבית אסורה רק מדרבנן (כגון "קרוב לרווח ורחוק מהפסד") [2]. שני מקרים נוספים האסורים מדרבנן הם של ריבית מאוחרת וריבית מוקדמת. בריבית מאוחרת - הלווה מחזיר את הכסף בתוספת ריבית, למרות שהוא לא התחייב מראש לשלם ריבית; ובריבית מוקדמת - הלווה נותן למלווה מתנות לפני ההלוואה, כדי שהוא יסכים להלוות לו [3].

מהו אופי איסור הריבית? רבים מהאחרונים דנו בשאלה האם יש לסווג את איסור הריבית בין דיני האיסור וההיתר או בין דיני הממונות. ב"שולחן ערוך" מופיעים דיני הריבית בחלק יורה-דעה, המוקדש לדיני האיסור וההיתר, אך במשנה הם מופיעים במסכת בבא-מציעא, בין דיני הממונות, וכך גם ברמב"ם הם מופיעים בהלכות מלווה ולווה. ייתכן ששאלה זו עומדת במוקד חקירה שמעלה הגמרא: האם ריבית קצוצה יוצאת בדיינים. להלכה נפסק שריבית קצוצה יוצאת בדיינים - כלומר, אם המלווה גבה ריבית מהלווה, הלווה רשאי לתבוע את הריבית בחזרה בבי"ד, אך אם המלווה מת - יורשיו אינם חייבים להשיב את הריבית. מכאן, היו שהסיקו שאיסור ריבית שייך לחלק "יורה דעה", ולכן האיסור חל על המלווה לבדו, ולא על יורשיו. לכן, בניגוד לכל חוב ממוני רגיל, הלווה יכול לתבוע את הריבית רק מהמלווה ולא מיורשיו.

איסור הריבית בימינו

בספרות ההלכתית, החל מהגמרא וכלה בפוסקי זמננו, קיימים ניסיונות רבים למצוא היתרים לגבות ריבית בכל מיני מקרים ומצבים. אמנם, מעולם לא נוצר היתר כללי, כמו 'היתר העסקה' הנהוג כיום, אשר למעשה גורם לכך שאנשים מתנהגים כאילו אין כלל איסור ריבית.

רבים טוענים שהמציאות הכלכלית של ימינו, המבוססת על הלוואות ועל השקעות הון, מחייבת מציאת פתרונות לאיסורי הריבית. למעשה, הדבר אינו מדוייק: גם בזמן הגמרא, המשק היה מבוסס על הלוואות ועל פרעונות מאוחרים. חקלאי לווה כסף באביב כדי לקנות זרעים, ופורע את ההלוואה רק בסתיו, אחרי שהוא קוצר את הפירות ומוכר אותם. הגמרא מספרת על אנשים שהיו קונים חפצים במקום שמחירם זול, מובילים אותם למקומות אחרים ומוכרים אותם ביוקר, וברור שעסקאות מעין אלו דורשות מימון, הלוואות ואשראי של כמה חודשים.

הבדל אחר שניתן להציע בין החברה המסורתית לבין העידן המודרני נעוץ בקיומם של הבנקים. בעבר, לכל אדם היה אינטרס ברור להטמין את כספו במקום מחבוא בביתו, וזאת משתי סיבות: ראשית, אין רווח ללא סיכון, וכיוון שהאדם לא רצה לסכן את כל ממונו - כדאי היה לו לשמור חלק ממנו בביתו; ושנית, כדאי היה לשמור מעט ממון לימים קשים, במידה ויגיעו ימים שכאלו. החידוש שבבנק נעוץ בשני מרכיבים משמעותיים:

1. הבנק מהווה שוק כספים. הוא מפגיש בין בעלי ההון לבין אלו שצריכים הלוואות. לפתע, בעלי ההון יכולים להעניק הלוואה בלי לטרוח לחפש לווים.

2. הבנק לוקח על עצמו את כל הסיכונים. פקדונות המופקדים בבנק מפיקים רווח בלי שום סיכון. גם בימינו, אדם יכול לקחת סיכון, להשקיע את כספו בבורסה וכך להרוויח סכומים משמעותיים; אך רווח פוטנציאלי מסוג זה כרוך בסיכון גדול. אם האדם רוצה להרוויח, אך אינו מוכן לקחת סיכון - הוא יכול להשקיע את כספו בבנק, וכך להרוויח בלי סיכון. כמובן שהרווח המופק בדרך זו קטן מהרווח שניתן להפיק מהשקעה בבורסה, אך זהו רווח בלי סיכון. הבנק מרכז אצלו את כל הכספים, ומלווה אותם בריבית לאנשים הזקוקים לכך [4].

מה השינוי המשמעותי שנוצר בעקבות המצאת הבנק? בתקופת הגמרא, אדם שהיה ברשותו סכום כסף - היה יכול להלוות אותו לאדם אחר בלי הפסד, שהרי כלל לא אכפת לו אם הכסף יוטמן בביתו או יושאל לחבר (בהנחה שניתן לסמוך עליו שיחזיר את ההלוואה). באותם ימים, הלוואת כספים הייתה בבחינת 'זה נהנה וזה אינו חסר'. בימינו, אדם המלווה כסף לחברו - מפסיד את הרווח שהוא היה יכול להפיק ממנו אילו היה משקיע אותו בבנק ומקבל עליו ריבית. לכן, ההלוואה כיום הפכה להיות 'זה נהנה וזה חסר'. אמנם, ככלל, התורה אינה מתייחסת למניעת רווח כאל הפסד, אך התחושה הפשוטה היא שהלוואה בלי ריבית מהווה הפסד כספי משמעותי. ראוי לציין שגם מדעי הניהול המודרניים מתייחסים ל"הפסד הזדמנויות" (הפסד רווחים) כאל הפסד ממון משמעותי [5].

מהסוגיות בפרק החמישי של מסכת בבא-מציעא - פרק "איזהו נשך", העוסק בענייני הריבית - עולה שגם בתקופת הגמרא היה קשה מאוד להימנע מלקיחת ריבית, ובימינו על אחת כמה וכמה. היו אמנם כאלו שהציעו להקים מספר רב של גמ"חים וכך להקים מערכת כלכלית אלטרנטיבית שאינה מבוססת על ריבית, אך נראה שאין כלל סיכוי לשנות את המציאות הכלכלית באמצעות גמ"חים בלבד. שוק המשכנתאות לבדו מקיף עשרות מיליארדים של שקלים, ובלתי-אפשרי להלוות סכומים עצומים כאלו בגמ"חים.

האם איסור הריבית חל גם על הלוואות לבנקים? הרב משה פיינשטיין חידש שאפשר להלוות בריבית לחברות בע"מ, שכן הנכסים של חברות כאלו נפרדים לחלוטין מהנכסים של בעלי החברות ומנהליהן. לטענתו, מוקד איסור הריבית נעוץ בשעבוד הגוף - הלווה עצמו משתעבד לפרעון החוב, וכיוון שחברה בע"מ אינה בן-אדם, והאחריות למעשיה מוטלת רק על נכסי החברה - היא אינה משתעבדת שעבוד הגוף, ואין איסור להלוות לה בריבית. אמנם, הגרש"ז אוירבך יצא בתקיפות נגד דבריו של הרב משה פיינשטיין, ופשטות הגמרא היא שאכן איסור הריבית אינו קשור כלל לשעבוד הגוף דווקא. יש לזכור שההלכה מזכירה במפורש גופים מסויימים שמותר להם להלוות כסף בריבית (כמו, לדוגמא, קהל), אך אף אחד לא הציע להתיר הלוואות כאלו באופן גורף, בין בריבית קצוצה ובין בריבית לא-קצוצה. כמו כן, ראוי להזכיר שגם אם מותר להלוות לחברות בע"מ כסף בריבית - אין שום היתר ללוות מהן בריבית. לכן, מותר להיות בבנק ביתרת-זכות או להפקיד כספים בתוכנית חיסכון, גם אם מקבלים עליהם ריבית, אך אסור להיוותר ביתרת-חובה, שמשלמים עליה ריבית לבנק.

לפני שנעסוק בפרטי הדינים, ראוי להדגיש את ההיבט המוסרי של איסורי הריבית. לפני מספר שנים בארצות הברית, שני יהודים הסכימו להלוות כסף זה לזה, חתמו על 'היתר עסקה' והסכימו על "דמי התפשרות" (כלומר - תחליף לריבית, כפי שנראה בהמשך השיעור) בשיעור מסויים. שיעור דמי ההתפשרות היה גבוה משיעור הריבית המותר ע"פ החוק בארצות הברית, והמקרה הגיע לפתחו של בית המשפט. כפי שנראה להלן, היתר העסקה מבוסס על עסקה בין המלווה ללווה, המאפשרת לראות את ההלוואה כעסק, ולא כהלוואה. לכן, המלווה טען שההלוואה אינה הלוואה בריבית, אלא עסקה עם דמי התפשרות, ולכן הוא לא עבר על החוק. ואכן, השופט פסק שההלוואה היא עסקה ולא הלוואה, וחוקי הריבית והנשך אינם חלים עליה.

סיפור זה נראה לי מזעזע, שכן נמצא שהפתרון שמצאה ההלכה לבעיית הריבית פוגע בלווה יותר מחוקי ארצות הברית. לפתע, במקום שחוקי הריבית יגנו על הלווה - הם מהווים בסיס לרמיסת זכויותיו על ידי המלווים. אמנם, הפוסקים כמעט שלא הזכירו הגבלות על הפתרונות לאיסור הריבית, ולא מצאנו הגבלה ספציפית על שיעורי הריבית שמותר לקחת באמצעות פתרונות אלו; אך יש לזכור את כוונת התורה, ולא להתייחס להיתרים כאל היתרים גורפים. כאן המקום להזכיר שבמקביל לאיסורי הריבית החלים על הלווה ועל המלווה, קיימת גם מצוַת עשה להלוות בלא ריבית - "כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו...". ברור שמצווה זו תקפה בימינו אפילו ביתר שאת, כאשר המציאות הכלכלית גורמת לכך שהצורך בהלוואות ללא ריבית מתעורר ביתר שאת.

מהו היתר עסקה?

בהלכה קיימות הרבה הערמות, בתחומים שונים ומשונים. הרעיון של היתר עסקה עלה כבר במאה ה17-, והתרחב למימדים עצומים במאה האחרונה, למרות הקשיים ההלכתיים הכרוכים בו.

כיצד פועל היתר עסקה? בהיתר עסקה, ה'מלווה' וה'לווה' הופכים ל'משקיע' (=בעל ממון) ו'עוסק' (=איש עסקים). לכן, מצויין בו שבכל המסמכים שמופיעים בהם המונחים 'לווה' ו'מלווה' - הכוונה היא ל'משקיע' ול'עוסק'. המשקיע נותן לעוסק כסף, והעוסק אמור להשקיע אותו בעסק המניב רווחים [6]. את הרווח וההפסד המופקים מהכסף מחלקים שווה בשווה בין המשקיע לעוסק, מלבד שכר קטן לעוסק על עבודתו. הנקודה החשובה בהסכם היא שהמשקיע אינו יכול לדעת כמה בדיוק העוסק הרוויח מעסקיו, ולכן הצדדים מסכימים ביניהם שהעוסק צריך להוכיח את נכונות הנתונים שהוא מציג [7]. אם העוסק לא יוכיח למשקיע את שיעור הרווח שהוא הפיק - הוא יצטרך לשלם לו "דמי התפשרות", בגובה הריבית. למעשה, העוסק (כלומר, הלווה) אינו יכול להוכיח את שיעור הרווח או ההפסד שהסבה לו העסקה, ולכן הוא משלם למשקיע (למלווה) את דמי ההתפשרות המוסכמים.

הבעיה החמורה ביותר בהיתר העסקה היא עצם ההערמה. יש מהאחרונים שכתבו שהערמה מותרת רק על איסור דרבנן, יש שכתבו שאסור להערים גם על ריבית דרבנן, ויש שטענו שהערמה הותרה במקרים מסויימים ונאסרה במקרים אחרים [8]. ואכן, הן בגמרא והן בראשונים נאסרו הערמות שונות הקשורות לאיסור הריבית. לכאורה, היתר העסקה הוא הערמה, שהרי אף אחד אינו חותם על הסכם כזה אלמלא איסורי הריבית. כל עניינו של ה'עסק' הוא לפתור את בעיית הריבית, ולכן היתר העסקה הוא הערמה.

האחרונים ניסו להתגבר על בעיה זו בשתי דרכים עיקריות:

1. חלק מהאחרונים טענו שהיתר העסקה אינו הערמה.

2. ניתן להציע גישה שונה: היתר העסקה הוא אמנם הערמה, אך הוא מותר בשל תנאי החיים המודרניים. כמובן, עלינו לשמור על כל פרט ופרט מאיסורי התורה בכל זמן שהוא, אך כיוון שבמציאות המודרנית אין פגם מוסרי בגביית ריבית - אין בעיה לפתור את הבעיה ההלכתית באמצעות הערמה. לפי גישה זו, אין הבחנה בין ההערמות השונות: היתר העסקה הוא הערמה כמו כל 'פתרון' אחר, וניתן להשתמש גם בהערמות שהגמרא אוסרת במפורש כי הן "הערמת ריבית" [9].

הלוואה שלא למטרת עסקים

בעיה עקרונית מיוחדת להיתר העסקה היא בעייתו של אדם הלווה כסף שלא למטרת עסקים. דוגמא בולטת להלוואה כזו היא משיכת יתר - הלוואה לשם צרכים שוטפים. כיצד אדם המצוי ביתרת-חובה יכול לחתום על היתר עסקה, הרי הוא אינו משקיע את הכסף ואינו צפוי להרוויח ממנו שום רווח?

פתרון אחד לבעיה זו הביא בעל "בית לוי". לדעתו, ניתן להמיר את הכסף: למרות שהאדם משתמש בכסף לקניית אוכל - אם לא היה לווה כסף זה, הוא היה נאלץ למכור השקעות אחרות ולהשתמש בכסף של מכירתן לקניית האוכל. על כן, ניתן להמיר את הכסף, כאילו האדם משקיע את כסף ההלוואה.

כמובן, פתרון זה הוא טוב רק לאדם שיש לו השקעות אחרות בסכום ההלוואה, ואכן היה יכול למכור את השקעותיו כדי לקנות אוכל. אדם שאין לו השקעות - אינו יכול 'להמיר' את כסף ההלוואה, ואינו עושה שום עסקים בהלוואה או בכסף אחר תמורתה. לכן, האחרונים נתנו פתרון אחר: כל נכס נחשב להשקעה וכל רכישה או קנייה נחשבות לעסקה, כיוון שאדם בלי אוכל או בגדים אינו יכול למצוא עבודה. בכל אופן, נראה שקיים קושי בהסבר זה.

כדי ללמד זכות על הציבור, הציע הרב שלמה זלמן אוירבך פתרון נוסף: למעשה, לא צריך להיות אכפת למשקיע אם העוסק אכן השקיע את הכסף שלווה או לא. נניח שאדם לקח כסף מחברו כדי להשקיע במניות של חברה מסוימת, אך לקח את הכסף לעצמו ולא השקיע אותו. לאחר זמן, המלווה בדק את המניות של אותה חברה, גילה שערכן עלה ודרש מהלווה לפרוע את חובו. ברור שאם הלווה יחזיר למלווה את מלוא ערכה של ההלוואה, כאילו היא הושקעה במניות - כלל לא יהיה אכפת למלווה שהוא לא השקיע את הכסף במניות. אם כן, כאשר המשקיע והעוסק מסכימים בהיתר העסקה להשקיע את הכסף - כלל לא אכפת לנו אם העוסק אכן עשה זאת או לא, כל עוד הוא עומד בהתחייבויותיו.

מכל מקום, בשל בעיה זו שמעתי בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שהרבה יותר בעייתי להיות ביתרת-חובה מאשר ביתרת-זכות. כאשר חשבונו של אדם מצוי ביתרת-זכות - הוא 'מלווה' לבנק את היתרה, והבנק משלם לו ריבית על יתרת-הזכות שלו. כיוון שהבנק חתם על היתר עסקה - אין בכך פסול, שהרי הבנק אכן מבצע עסקאות בכסף שהוא לווה. לעומת זאת, כאשר לאדם יש בבנק יתרת-חובה - הבנק מלווה לו כסף, והוא משלם עליו ריבית לבנק. מצב זה הוא הרבה יותר בעייתי כאשר אין לאדם השקעות אחרות בסכום יתרת-החובה (ובדרך כלל אכן אין לו השקעות אחרות, שהרי הוא אינו מכסה את האוברדרפט שבחשבונו).

בעיות נוספות בהיתר העסקה

נוסף על הבעיה שדנו בה, שהיא הבעיה העיקרית בהיתר העסקה, הפוסקים הזכירו הגבלות נוספות על יישום ההיתר, ולא תמיד מקפידים עליהם כיום.

אחד מהתנאים להיתר העסקה הוא שאסור להזכיר בשום מקום את המונחים 'הלוואה', 'ריבית', 'מלווה', 'לווה' וכדומה, אלא רק את התחליפים ה'כשרים' של מונחים אלו. הגבלה נוספת שהזכירו חלק מהאחרונים היא שהאנשים המשתמשים בהיתר צריכים להבין כיצד הוא פועל. למותר לציין שהמציאות כיום שונה בתכלית.

אלו הן בעיות טכניות, ומצטרפות אליהן בעיות מהותיות בהלוואות ספציפיות. לעיתים, הבנק מלווה את הכסף למטרה ספציפית (לדוגמא: לרכישת בית), וכותב צ'ק לפקודת המוכר. קשה יותר להתייחס להלוואה כזו כאל השקעה לשם עשיית עסקים, כאשר הלווה כלל אינו יכול להשתמש בכסף למטרות אחרות.

מקרה דומה הוא תשלום ריבית לחברת כרטיסי האשראי (במסלולי 'קרדיט'). ההלוואה (דחיית התשלום או אפשרות התשלום בכמה תשלומים) ניתנת לצורך רכישת חפץ מסויים, וקשה 'להמיר' את הכסף הזה, כדברי בעל "בית לוי", בכסף המושקע במקום אחר. כמובן, כאשר התשלום נדחה או נפרס לתשלומים ללא ריבית - אין בכך בעיה של ריבית כלל.

בעיה נוספת בהיתר המכירה נוגעת לבירור שיעור הרווח. כפי שהזכרנו, הלווה חייב לשלם את דמי ההתפשרות רק אם הוא אינו מוכן או אינו יכול להביא ראיה על שיעור הרווח שלו מהעסקה. לעיתים בעיית הבירור אינה מתעוררת כלל: אדם לקח הלוואה מהבנק, והשקיע את הכסף במניות של אותו בנק. הבנק יודע בדיוק מה קורה עם הכסף שניתן לאותו אדם, וכמה הוא הרוויח. מדוע, אם כן, הלווה משלם לבנק את דמי ההתפשרות, במקום לשתף אותו ברווחים (או בהפסדים) [10]? בעיה דומה מתעוררת גם בהלוואת משכנתא: הבנק יודע את כתובת הדירה הקנויה, ולכן יכול לברר בקלות רבה את הנתונים על הנכס, כמה הוא שווה ובכמה עלה מחירו.

חלופות להיתר העסקה

לפתרון בעיית הריבית ניתנו הצעות נוספות, ובמסגרת זו נעסוק באחת מהן.

א. קנס פיגורים

המשנה במסכת בבא בתרא בדף קס"ח ע"א אומרת:

"מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו, ואמר לו 'אם לא (נתתי) לך מכאן ועד יום פלוני - תן לו שטרו'. הגיע זמן ולא נתן - רבי יוסי אומר: יתן, רבי יהודה אומר: לא יתן."

הגמרא דנה באדם שלקח הלוואה, החזיר חצי מהסכום והתנה שאם הוא לא ישלם את המחצית הנותרת עד זמן מסויים - יוסיף קנס על סכום ההלוואה. נחלקו התנאים האם צריך אותו אדם לשלם את הקנס או לא, והגמרא מסבירה במה נחלקו התנאים:

"במאי קמיפלגי? רבי יוסי סבר: אסמכתא קניא, ורבי יהודה סבר: אסמכתא לא קניא."

לפי הגמרא, המחלוקת עוסקת בשאלת "אסמכתא" - האם אדם יכול להתחייב על סכום שהוא מאמין בכל לבו שהוא לא ישלם אותו. כבר הראשונים עמדו על כך שהגמרא אינו מתייחסת לבעיה נוסף - לבעיית הריבית. הלא הלווה מחזיר למלווה, בסופו של דבר, סכום גבוה יותר מהסכום שהוא לווה?

לשאלה זו ניתנו שתי תשובות:

1. כיוון שסכום ההחזר קופץ באופן חד-פעמי, ולא באופן מצטבר - אין זה נקרא ריבית.

2. התשלום הנוסף אינו ריבית אלא קנס. איסור ריבית חל על לקיחת כסף תמורת ההלוואה, אך כאן התשלום אינו עבור עצם ההלוואה, אלא קנס על הפרת החוזה. בניגוד להלוואה בריבית, שבה המלווה מפיק רווח מההלוואה, כאן המלווה כלל אינו מעוניין שהלווה יתעכב בפרעון וישלם את הקנס.

הר"י מאורליינש, מגדולי בעלי התוספות, הסתמך על סוגייה זו והציע פתרון לאיסור ריבית: על כל הלוואה, יקבעו כמה צריך הלווה לפרוע בכל תקופת זמן, כך שכשיעבור זמן הפירעון - הלווה יצטרך לשלם קנס. אמנם, ה"מרדכי" התנגד בתוקף לפתרון זה כיוון שניתן להתיר על פיו את איסור הריבית לחלוטין.

להלכה, ה"שולחן ערוך" מזכיר פתרון זה ביורה דעה בסימן קע"ז בסעיף ט"ז, ופוסק שאסור להשתמש בו:

"אם חייב עצמו לתת למלווה כך וכך בכל שבוע בעוד שמעכב ממנו - הרי זה ריבית גמור."

הרמ"א שם כותב:

"אף על גב דכתב לו כך דרך קנסא: 'אם לא אפרע לך לזמן פלוני - אתן לך כל שבוע כך וכך', ואף על גב דאם היה פורע לו בזמנו - לא הוי כאן ריבית כלל; מכל מקום, הואיל וכתב לו ליתן לו קצבה בכל שבוע ושבוע - הווי ריבית גמור. וכן עיקר, אף על גב דיש מקילין והתירו ללוות בריבית בדרך זה."

דברי הרמ"א מבוססים, ככל הנראה, על הסברו של הרשב"א. אסור לקבוע קנס הגדל מדי זמן קבוע, כך שהוא מהווה הערמה על איסור הריבית, אך מותר לקבוע קנס חד-פעמי: אם הלווה לא ישלם עד זמן מסויים - יהיה עליו לשלם סכום גבוה יותר.

מכאן, היו אחרונים שהבינו מדברי הרמ"א שבעיית ההערמה קיימת רק כאשר מזכירים במפורש את אופן החישוב של הריבית, אבל אם מפרטים כמה יצטרך הלווה לשלם אם יפרע את החוב בכל חודש וחודש - הדבר מותר, אפילו אם התשלום משתנה בכל חודש בשיעור קבוע.

ובכן, האם ניתן להשתמש בפתרונו של הר"י מאורליינש, ולהגדיר את תוספת התשלום כקנס כדי להתגבר על איסור הריבית? הרבנים שעסקו בשאלה זו פסקו לאסור, כיוון שזוהי הערמת ריבית שנאסרה. לשיטתם, היתר העסקה אינו נחשב להערמה כלל, ולכן עדיף להשתמש בו ולא להשתמש בהערמה המפורשת בגמרא.

אמנם, יש לתת את הדעת על פתרון זה כאשר הריבית היא באמת קנס פיגורים. כאשר אדם חייב כסף לחברה מסויימת - החברה גובה ממנו ריבית פיגורים ככל שהתשלום מתאחר. ברור שריבית זו אינה ריבית רגילה אלא קנס: החברה מעוניינת שהאדם ישלם את חובו בזמן, וכלל אינה רוצה שהוא ישלם באיחור ויוסיף את קנס הפיגורים. כיום, החברות גובות קנסות אלו באמצעות היתר עסקה. נראה, שעדיף להגדיר תשלומים אלו כקנס, ולהשתמש בפתרונו של הר"י מאורליינש. במקרים אלו, קשה מאוד לומר שהיתר העסקה אינו הערמה, שהרי החברות מעוניינות שהאדם ישלם את חובו במועד, ולא יאחר בפרעונו. לכן, קשה להתייחס לקנס הפיגורים כאל "דמי התפשרות" מוסכמים, כאשר החברה כלל אינה מעוניינת שישלמו לה אותם. יתר על כן: קשה לומר שהחברה 'הלוותה' לאדם את הכסף כדי להשקיע אותו, שהרי בדרך כלל אין לאדם הכסף כלל, ולכן הוא אינו פורע את חובו, וממילא הוא אינו יכול להשקיע אותו. מצד שני - התייחסות לריבית הפיגורים כאל קנס אינה מהווה הערמה, שהרי היא באמת קנס. ובכן, נראה שבמקרה כזה הפתרון של הר"י מאורליינש עדיף על היתר העסקה הרגיל [11].

ב. קנייה משותפת

לסיום השיעור, נעיר שלגבי משכנתא קיים פתרון נוסף - קנייה משותפת: הבנק שותף עם הלווה בקניית הדירה, ובכל חודש - הלווה קונה מהבנק חלק מהדירה, ושוכר ממנו את השימוש בחלק שעדיין שייך לו. הבעיה בפתרון זה היא שלפי ההלכה, לבעל הנכס צריכה להיות אחריות כלשהי על הנכס, ואם אין לו אחריות כזו - הדבר נחשב להלוואה. בימינו, בעיה זו אינה כה חריפה, כי בדרך כלל הבנק מחייב את הלווה לבטח את הבית, ומשמעות הדבר היא שלבנק קיימת אחריות כלשהי על הנכס. לכן, בהיערכות מתאימה, ניתן יהיה לפתור את בעיית הריבית שבמשכנתא בצורה כזו, ע"י קנייה משותפת של הבית, וכך לפתור את בעיית הריבית בצורה טובה יותר מהיתר העסקה.

 

[*] תרגום לאנגלית התפרסם ב"עלי עציון" גיליון 14.

[1] ראה ויקרא כ"ה, לה-לח; שמות כ"ב, כ; ודברים כ"ג, כ-כא.

[2] הגרש"ז אוירבך זצ"ל דן בשאלה האם יסוד ההבדל בין ריבית קצוצה לבין ריבית שאינה וודאית הוא בהבדל שבין ודאי ריבית לבין ספק ריבית, או בהבדל שבין ריבית לבין עסקה (שעשויה להסתיים בהפסד לשני הצדדים). כנפקא-מינה בין שתי האפשרויות, הוא מציע אפשרות של "ספק ריבית קצוצה" - לווה ומלווה שהסכימו ביניהם שאם ירדו גשמים, הלווה ישלם ריבית. מצד אחד - הריבית אינה וודאית (כי אולי לא ירדו גשמים), אך מצד שני - תנאי כזה אינו מהווה 'עסקה' אלא הלוואה בריבית.

[3] יש מקום לדון האם אבק ריבית הוא הרחבה של איסור דאורייתא, או נאסר רק משום "מחזי כריבית".

[4] לכן, הבנק מרוויח אפילו אם חלק מהלווים אינם פורעים את חובם ואינם משיבים את ההלוואה שלקחו.

[5] דוגמא להבדל ההלכתי שבין הפסד רווח לבין הפסד ממש ניתן למצוא בהלכות חול-המועד: הפסד רווח אינו נחשב ל"דבר האבד". מאידך, ההלכה מתייחסת לאובדן מקום עבודה כאל הפסד ממשי, למרות שזהו הפסד רווחים בלבד.

[6] למעשה, בדרך כלל ההלוואה מתחלקת לשניים: חצי ממנה מהווה הלוואה, והחצי השני מהווה פקדון לצורך עסקה. הסדר זה מבוסס על דברי הגמרא, הממליצה לאדם להשקיע מחצית מכספו בהלוואות ומחצית - בעסקאות.

[7] רוב האחרונים כתבו שהראיה הנצרכת היא הבאת עדים או שבועה, אך יש אחרונים המדברים על רמת ראיות גבוהה הרבה יותר - עד כדי רמת ראיות בלתי-אפשרית.

[8] המחלוקת המקורית עסקה בהרחבת היתר מכירת החמץ, המהווה הערמה על איסור דרבנן, כי החמץ כבר בוטל קודם לכן. היו שהציעו להתיר לאדם למכור את בהמתו לגוי כדי להתיר לה לאכול חמץ, למרות שיש בכך איסור דאורייתא.

[9] אמנם, ניתן להציע שההערמות שהגמרא אסרה במפורש אסורות גם בימינו, כיוון שחז"ל אסרו אותן במפורש והחילו עליהן איסור דרבנן.

[10] ניתן לפתור בעיה זו בהופעתה הבוטה, על ידי השקעת הכסף במניות של בנק אחר. אמנם גם כך הבנק יכול לברר בקלות רבה כמה עלתה המניה, אבל לפחות כל עוד הבנק אינו טורח לברר - הוא אינו יודע זאת.

[11] אני מודע לבעייתיות של ההיתר של הר"י מאורליינש, וייתכן שהיתר זה נתון במחלוקת בין הפוסקים. ייתכן שיש אפשרות לשפר היתר זה ע"י התנאה בלשון "מעכשיו ולאחר זמן" או באמצעים אחרים. מכל מקום, המתנגדים לשימוש בהיתר זה צריכים לתת את דעתם על השאלה האם הוא בעייתי יותר מהיתר עסקא גורף. אין אפשרות אמיתית לאסור לקיחת ריבית בימינו, והשאלה היא איזה היתר הוא יותר סביר ונוח. במקרים שדיברנו עליהם, בהם היתר העסקה נגוע בבעיות חמורות ביותר, נראה שיש להעדיף היתרים אחרים.