מנחות | דף כה | ריצוי ציץ

במשנה נאמר:

"נטמא הקומץ והקריבו - הציץ מרצה."

מלשון זו משמע, כי לכתחילה אין להקריב את הקומץ בטומאה. אמנם, התוספות בזבחים דף צב ע"א, ד"ה שלנה, כותבים בפירוש, כי מדאורייתא ניתן לזרוק קרבן שנטמא לכתחילה, ולהסתמך על ריצוי הציץ. נראה, שהם הבינו כי רק חכמים הם שאסרו לזרוק קרבן שנטמא.

הרב אילן, בהערה קכא בכנסת ראשונים על אתר, מקשר בין שאלה זו לבין מחלוקת ראשונים בנושא אחר. בגמרא ביומא ז ע"ב נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה האם ציץ מרצה גם כשאינו על מצחו של אהרן. רש"י על אתר, בד"ה בין, כותב כי דעת רבי יהודה, המצריך שיהיה הציץ על מצחו של אהרן, אינה עוסקת בעת העבודה, אלא בעת ההטמאות. כלומר, פעולתו של הציץ אינה בעת ההקרבה, כי אם בעת ההטמאות. היד רמ"ה בסנהדרין יב ע"ב חלק על דברי רש"י, ולדעתו עיקר פעולתו של הציץ אינה בעת ההטמאות כי אם בעת ההקרבה, אזי הציץ מרצה על הקרבן הפגום.

הרב אילן, כאמור, קישר בין מחלוקת זו לבין השאלה בה פתחנו. דעת רש"י היא שהציץ פועל על מנת להקהות את פגיעתה של הטומאה בקרבן. אמנם, הקרבן נטמא, אך הציץ פועל שלא יפסל. על כן, ניתן לזרקו לכתחילה. דעת היד רמ"ה, לעומת זאת, היא שהציץ רק פועל לכפר בעת הזריקה, אך הקרבן עצמו נותר פסול, וממילא לכתחילה אין לזרוק אותו על גבי המזבח.

אם אכן נקבל את האפשרות לקיומם של שני דינים אלו בציץ – פעולה על הטומאה ופעולה על מעשה ההקרבה, ייתכן שנוכל לבאר את פסיקתו המוקשה של הרמב"ם.

בסוגייתנו נאמר בפירוש, על ידי רב אשי, כי הציץ מרצה על "עון הקדשים - ולא עון המקדישין". מכך למדו התוספות (כאן ד"ה עון קדשים, לעיל טו ע"א ד"ה והכא מאי) שהציץ מרצה רק כאשר הקרבן טמא, ולא במקרה בו המקריבים אותו טמאים. אמנם, ברמב"ם, בהלכות ביאת המקדש פרק ד הלכות ו-ז, מפורש שהציץ מועיל לכפר גם על טומאת המקריבים. כיצד יתיישבו דברי הרמב"ם עם לימודו של רב אשי?

לאור דברי הרב אילן ניתן להציע, כי אליבא דהרמב"ם ישנם שני דינים של ריצוי ציץ. האחד הוא מיעוט הפסול הנגרם על ידי הטומאה, והוא לגבי פסולם של המקריבים. והשני הוא ריצוי אף במקרה בו היתה זריקה בפסול טומאה, והוא לגבי טומאת הקרבן. דברי רב אשי, המצמצמים את כפרת הציץ ל'עון קדשים בלבד', מצמצמים את הדין השני, הוא דין כפרת הפסול. אמנם, עצם ביטולו של הפסול במקרים מסוימים יכול להתקיים אף בטומאת מקריבים.

ואכן, לגבי קרבן טמא שנזרק, הציץ מרצה עליו תמיד. לגבי כהנים המקריבים בטומאה לעומת זאת, הציץ מרצה אך ורק בטומאת התהום, שהיא טומאה שלא נודעה בעת ההטמאות, או בטומאה ציבורית בקרבנות ציבור. במקרים אלו הציץ אינו פועל לריצוי על אף הפסול, אלא שבמקרים אלו הציץ מונע את הפסילה על ידי הטומאה, כיון שבמקרים אלו היא חלשה יותר.

(ועיין חידושי הגר"ח על הרמב"ם שם, וחידושי הגרי"ז מנחות טו ע"א)