רמח"ל | 1

אף שיש עוד הרבה מה לומר על התפילה בכתבי האר"י, אפילו ברמת העקרונות הבסיסיים, נמשיך בכל זאת לרמח"ל. בהמשך הדרך עוד נראה יסודות משיטתו של האר"י, דרך פרשנותם של חכמי ישראל שאחריו.

הרמח"ל נולד באיטליה כ-150 שנה לאחר פטירת האר"י. הרמח"ל חי חיים קצרים מאוד, אך בעלי תנובה אדירה של ספרים שהגיעו אלינו, ועוד ספרים שלא הגיעו לידינו. בתחילת דרכו כתב הרמח"ל ספרים בעקבות גילויים של רוח הקודש ומפגש עם מגידים. הוא גילה זאת רק לתלמידים שהתכנסו סביבו, אך העניין דלף החוצה והתפרסם ברחבי יהדות אירופה, שעוד נשאה את צלקת השבתאות. רבים חשדו שמדובר בסוג חדש של שבתאי צבי, והיו גם כאלה שתמכו בו. בשלב השני של חייו, בעקבות הפולמוס שפרץ סביבו, הוא התחייב להפסיק לכתוב ספרים על פי גילויים, ועסק רק בפירוש של קבלת האר"י. אולם ההתנגדות כלפיו נמשכה, ובשלב הבא נאסר עליו להוציא ספרי קבלה לגמרי. הוא הצהיר לפני רבו שהוא אינו רואה את עצמו מחויב לגזרה השנייה שנגזרה עליו, ובכל זאת הוא פעל מכוחה, וכתב ספרים רק על דרך הנגלה. כך הגיעו אלינו ספרים כמו מסילת ישרים ודרך ה'.

ספר מסילת ישרים מסיר את הלוט מעל דמותו של הרמח"ל. אפשר היה לחשוב שהוא הגיע מאליו למדרגת רוח הקודש, אך מהספר עולה כי הוא הלך בדרך מסודרת של עבודה אישית, עד שזכה לרוח הקודש מכוחה. זהו ספר יסודי ששופך אור על המושג רוח הקודש, ומציג אותו כתוצאה של עבודה שיטתית. מסילת ישרים ודרך ה' כתובים שניהם בלשון הנגלה, אך מאחוריהם עומד עולם שלם של תורת הנסתר. במסילת ישרים מופיעים הדים שלו רק ברמיזה, בעיקר במדרגת הקדושה, ואילו בספר דרך ה' ניכרת עוד יותר נוכחותה של תורת הנסתר. הרמח"ל נפטר לפני גיל ארבעים, ולימים התקבל בתור מרכיב יסודי בבית המדרש על כל גווניו.

 

התפילה – חלק מרצון ה'

דרך ה' הוא ספר תמציתי ומרוכז, מעין תקציר של עולם האמונה. בהשוואה לספרו האחר דעת תבונות, אם ספר דעת תבונות לוקח סוגיות מסוימות ומתעמק בהן, דרך ה' מציג סקירה כללית של כל הסוגיות ונותן עליהן יותר מידע מאשר הסברה. הוא יכול ליצור רושם שאפשר לעבור עליו במהירות ללא בעיה, אך זו אשליה בלבד, והוא דורש כמובן עיון והעמקה.

ענין התפילה הוא כי הנה מן הסדרים שסידרה החכמה העליונה הוא שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו ית' צריך שיתעוררו הם אליו ויתקרבו לו ויבקשו פניו וכפי התעוררותם לו כן ימשך אליהם שפע ואם לא יתעוררו לא ימשך להם. והנה האדון ב"ה חפץ ורוצה שתרבה טובת ברואיו בכל זמניהם והכין להם עבודה זו דבר יום ביומו שעל ידה ימשך להם שפע ההצלחה והברכה כפי מה שהם צריכים לפי מצבם זה בזה העולם"   (דרך ה', חלק ד, פרק ה, א).

הדברים נראים פשוטים. נראה שהרמח"ל הולך בעקבותיו של הרמב"ם, שאמר כי התפילה היא מצוות עשה מן התורה. אולם כפי שאמרנו, דבריו הקצרים של הרמח"ל בדרך ה' דורשים לעיין בהם היטב.

בדברים אלה נוגע הרמח"ל בשאלה שכבר ראינו – השאלה כיצד התפילה יכולה לשנות את רצון ה', כביכול. הרמח"ל אומר שהתפילה אינה מתחילה מהצורך של האדם להתפלל, אלא מהקב"ה שטבע בעולם את התפילה. לכן התפילה אינה שינוי של רצון ה', אלא כך בנה ה' את עולמו, שהאדם יוכל לקבל בו את צרכיו על ידי תפילתו. מה שלא נאמר פה הוא, כמובן, למה ה' סידר זאת כך. הרי אין לו בעיה לתת שפע לאדם גם ללא תפילה. הסעיף הראשון עדיין אינו נותן תשובה לשאלה זו. אך כפי שכבר ראינו בשיעורים הקודמים בסדרה, אם רוצים אנו להבין את דבריו של חכם פלוני בסוגיה פלונית, עלינו לעמוד על שיטתו הכללית, או לפחות על דבריו בסוגיות היסוד – שמהן משתקפת שיטתו. גם עתה נתבונן ביסודות שיטתו של הרמח"ל.

 

טעם הבריאה, והתפילה כהשתדלות אנושית

הרמח"ל פותח כמה מספריו בסוגיית תכלית הבריאה, וגם בדרך ה' מצויה סוגיה זו כבר בפרק השני בספר:

"הנה התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו, יתברך שמו, לזולתו... ואולם גזרה חכמתו, שלהיות הטוב שלם, ראוי שיהיה הנהנה בו בעל הטוב ההוא. פירוש, מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלווה לו הטוב בדרך מקרה..."   (דרך ה' א חלק א, פרק ב, א-ב).

הרמח"ל אוחז בדעה כי העולם נברא כדי להיטיב. אולם עקרון ההטבה אינו מספיק כדי להסביר את האופן שבו העולם נברא, ולכן, כפי שהוא מסביר גם בספרים אחרים בגוונים שונים, הרמח"ל אומר שהאדם צריך להיות בעל הטובה. במקומות אחרים מובאים בהקשר זה דברי הירושלמי (ערלה א ג), שלפיהם אדם שמקבל אוכל מחברו חינם – מתבייש להסתכל בפניו. כדי שההטבה תהיה שלמה, האדם צריך להשיג אותה בעצמו.

ננסה כעת להשליך את השיטה הזו על דבריו של הרמח"ל כאן: "מן הסדרים שסידרה החכמה העליונה הוא שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו ית' צריך שיתעוררו הם אליו". דברים אלה לא באו רק כדי להסביר כיצד התפילה משנה את הרצון הא-להי, אלא גם להתמודד עם עניין הקשור לתכלית הכללית של הבריאה.

כאן אנו נוגעים בשאלה עדינה בנוגע לעניינה של התפילה. בדרך כלל אנו מחלקים את הפעולות בעולם לפעולות שלנו, מה שמכונה בדרך כלל "השתדלות", ולפעולות של הקב"ה, שנכנסות לקטגוריית ה"ביטחון". לאן שייכת התפילה? לכאורה היא פנייה אל הקב"ה שיפעל. אולם הרמח"ל משייך את התפילה להשתדלות. בתודעה שלנו, בדרך כלל יש קשר בין ההשתדלות ובין תוצאה מעשית בפועל; אולם לפי הרמח"ל, ההתעוררות מלמטה היא עצמה השתדלות, ולכן גם התפילה שייכת לממד זה. כיוון שהאדם צריך להשתדל כדי לקבל את הטובה מהקב"ה, עליו לעשות צעד מעשי – להתפלל.

לפי דברים אלה, לא ברור עדיין מה דעתו של הרמח"ל בנוגע למצבו הרוחני של האדם, כלומר האם אדם צריך להיות ראוי לקבל את מבוקשו. נראה שלפי הרמח"ל התפילה נמדדת מצד עצמה, ולא זכויותיו של האדם הן הגורמות בה להתפלל. אפשר עדיין לומר שהתפילה תלויה במצבו הכללי של האדם; אלא שגם אם מגיע לו לקבל את השפע הא-להי, יש דרך מסוימת לקבל זאת. הקב"ה קבע שהשפע יגיע דרך צינור התפילה דווקא. עם זאת, ייתכן גם שאפילו אדם שאינו ראוי לקבלת השפע – הקב"ה פותח לו פתח לקבל את השפע בכל זאת, על ידי השתדלותו בתפילה. מכל מקום, אנו רואים שהתפילה היא מערכת אוטונומית, שאינה תלויה במצב הכללי שנמצא בו המתפלל.

 

התפילה כעמידה מול ה'

נמשיך לפסקה הבאה בדרך ה':

"ואמנם עומק יותר יש בענין והוא כי הנה האדון ב"ה נתן לאדם דעה להיות מנהג עצמו בעולמו בשכל ובתבונה והעמים המשא עליו להיות מפקח על צרכיו כלם. והענין הזה מיוסד על שני שרשים האחד ליקרו של האדם וחשיבותו שניתן לו השכל והדעה הזאת להיות מנהל את עצמו כראוי. והשני להיות לו עסק בעולם וליקשר בעניניו וזה ממה שמקיימו במצבו האנושי שזכרנו למעלה שהוא דרך חול ולא קדש והוא מה שמצטרך לו בזמנו זה כפי סדרי ההנהגה. והנה זה באמת מצד אחד ירידה לו ולענינו אבל היא ירידה מצטרכת לו וגורמת לו עילוי אחרי כן כמבואר בחלק א'. ואולם כמו שירידה זו מצטרכת לו לפי ענינו בעולם הזה הנה מצד אחר צריך שלא תרבה יותר ממה שראוי כי הנה כפי מה שירבה להסתבך בעניני העולם כך מתרחק מן האור העליון ומתחשך יותר. והנה הכין הבורא ית' תיקון לזה והוא מה שיקדים האדם ויתקרב ויעמוד לפניו ית' וממנו ישאל כל צרכיו ועליו ישליך יהבו ויהיה זה ראשית כללי ועיקרי לכל השתדלותו עד שכאשר ימשך אחר כך בשאר דרכי ההשתדלות שהם דרכי ההשתדלות האנושי לא יקרא שיסתבך וישתקע בגופניות וחומריות כיון שכבר הקדים ותלה הכל בו ית' ולא תהיה ירידתו ירידה רבה אלא תסמך על ידי התיקון הזה שקדם לה"   (שם ב).

כאן לוקח אותנו הרמח"ל למשמעות נוספת של התפילה. גם משמעות זו קשורה להשתדלות האדם, כלומר לעובדה שהאדם מנהיג את עצמו בעצמו. החיים שלו עצמיים. במקומות אחרים מדגיש הרמח"ל את יכולת הבחירה שניתנה לאדם כדי להתנהל בעצמו, וכאן הוא עוסק בדעת שניתנה לו.

הדעת היא מעלתו הייחודית של האדם. האדם הוא היצור היחיד שניתן בו שכל, ובאמצעות השכל הוא מסוגל לעסוק בעניינים שגדולים ממנו לאין שיעור. בעזרת התבונה שלו הוא יכול להשתמש בכוחות אדירים בהרבה מכוחותיו הפיזיים האישיים, ולבנות מטוסים ואפילו חלליות. זו דוגמה מהמישור החומרי, אך גם במישור הרוחני, האדם יכול להתרומם לממדים גבוהים לאין ערוך מעולמו.

הרמח"ל אומר כי זו מעלה גדולה לאדם, אך גם ירידה. כדי לנהל את חייו הוא צריך לעסוק רבות בעולם הזה. לכן התורה מכוונת את האדם כיצד לשמור בכל זאת, גם בירידתו לעולם הזה, על הקשר לעולם העליון. זה בא לידי ביטוי בעולם המצוות – כמעט כל המצוות נוגעות לחיים הארציים, ומנחות כיצד לחיות אותם בקדושה. פעמים רבות אנו מסתכלים על הדברים מזווית ראייה אחרת: אנו רואים את עצמנו כאזרחי העולם, ולפי זה התורה באה להרים אותנו מהעולם למקום גבוה יותר. לעומת זאת, זווית הראייה של הרמח"ל היא הפוכה – אנו אזרחי הנשמה, מצבנו הטבעי הוא החיים העליונים, אלא שנאלצנו לרדת לעולם הזה, ולכן צריך דרך לשמור על הקשר שלנו לעולם העליון.

התפילה היא עבודה רוחנית שבאה לשמור על הצד העליון שלנו. היא לא נועדה רק כדי שנקבל את צרכינו על ידי השתדלותנו, אלא גם כדי למנוע מאיתנו לטבוע ב"בוץ" של העולם הזה. אחד מהיבטיו של העולם החומרי, בהקשר זה, הוא היסח הדעת מה': כנגד זה, עניינה של התפילה הוא שנעמוד לפני ה'. האדם פותח את יומו בקרבת א-להים, ואחר כך הוא יכול לרדת ולהתהלך בעולם. מעבר להיסח הדעת, האדם עשוי אף לשכוח את ה'. דווקא בגלל הדעת שניתנה בו לפעול בעצמו, הוא עשוי לחשוב שהוא השולט הבלעדי. הוא אכן אמור לחיות חיים עצמיים, אך כדי שלא ישכח שיש עוד גורם שמעורב בפעילותו, עליו לעצור מדי פעם את הכל – ולזכור שהכל מאת ה'.

אם כן, גם עיקרון זה נובע משיטתו הכללית של הרמח"ל: הקב"ה רצה להיטיב, לכן הוא נתן לאדם להשתדל כדי להשיג את טובתו בשלמות, ההשתדלות גורמת לאדם לפעול בעצמו בעולם הזה, מכוח זה יש חשש שהוא ישכח את מקורו הא-להי – ואת הבעיה הזו מתקנת התפילה.

זהו ממד שונה מזה שראינו בפסקה הקודמת. כאן המטרה איננה ההשתדלות של האדם, אלא עמידתו לפני המלך. ממטרה זו נגזרות גם הלכות התפילה:

"והנה זה חומר התפלה שאסור להפסיק בה כלל מפני היות בה האדם בקורבה גדולה אליו ית'. וכן סודר בה ההפטר בסופה והלך לאחוריו ג' פסיעות והוא שוב האדם אל מצבו התמידי כמו שמצטרך לו בשאר כל זמנו"   (שם ג).

האיסור להפסיק באמצע, והפסיעות אחורנית, אינם קשורים להשתדלות אלא לעמידה מול ה'. בתפילה הוא נמצא מול המלך, ובסוף התפילה האדם חוזר למקומו בעולם.

 

התפילה – השתדלות וביטחון כאחד

הרמח"ל עצמו מציין שמדובר בשני ממדים של התפילה:

"ואמנם הודיעונו ז"ל התנאים הפרטים הצריכים להתלוות אל התפלה להשלים ענינה, בין במה שנוגע אל הקריבה הזאת שזכרנו, בין מה שנוגע אל המשכת ההשפעות, וכפי כל זה סידרו לנו התפלה בברכותיה וחקקו לנו כל דיניה והלכותיה"   (שם ד).

אלה שני צידיו של מטבע. צד ההשתדלות וצד הביטחון. תפקידה של התפילה בתור פעולה מצידנו להשגת השפע, ותפקידה לגרום לנו להשליך אל ה' יהבנו, משלימים זה את זה בצורה נפלאה.

בפסקה האחרונה בפרק מציין הרמח"ל תפקיד נוסף של התפילה – למלא את מקומה של מערכת הקרבנות, שחסרה לנו מאז החורבן. תפקיד זה יתברר בפרק הבא בדרך ה', ונעסוק בו בשיעור הבא.