רמח"ל | 2

בשיעור שעבר עסקנו בשני ממדי התפילה אצל הרמח"ל, וביחס בין שניהם ובין שיטתו הכללית. ממד אחד הוא התפילה בתור השתדלות של האדם, כדי שיקבל את צרכיו בזכות עצמו, והממד השני הוא התעלות למפגש עם הקב"ה, כהתמודדות עם הירידה לענייני העולם הזה. אלה שני צדדים הפוכים, השתדלות מול ביטחון. לפי זה התפילה מכילה שתי חוויות עוצמתיות מאוד, שכל אחת שונה מחברתה, ושתיהן מצויות באותה תפילה.

 

סדר התפילות

ראינו שבסוף הפרק הרמח"ל מעיר הערה לסיום, שהיא למעשה פתיחה לפרק הבא: מלבד שני הצדדים הללו, יש ממד שלישי. אם שני הצדדים הקודמים השלימו זה את זה לגמרי, מה עוד אפשר לחדש?

נראה מה אפשר ללמוד מניסוחו הקצר של הרמח"ל בסוף פרק ה:

"והנה כל זה שביארנו עד הנה בקריאת שמע ובתפלה הוא לפי ענין המצות האלה כפי מה שהם. אמנם עוד סידרו לנו מסדרי התפלה הסדר הראוי להשלים גם בעד עבודת הקרבנות החסרה ממנו עתה והוא מה שמצטרך לפי חידוש כל יום מהימים כפי חוקות הזמן בכל חלקיו ויבואר בפרק הבא לפנינו בס"ד"   (דרך ה' חלק ד, פרק ה, ה).

תחילה, הרמח"ל אומר בפירוש שהממד הבא קשור לדעה שהתפילות תוקנו כנגד הקרבנות. הוא מחדד שלא מדובר רק בהתאמה ודמיון בין התפילות לקרבנות, אלא שהתפילה משלימה את מה שחסר בהעדר קרבנות בעבודת ה'. עד עכשיו דיברנו על מצוות התפילה, שאם נלך לפי שיטת הרמב"ם – היא ניתנה כבר בתורה, אבל לאחר החורבן התווסף בה ממד. כעת היא גם ממלאת את המקום שהותירו הקרבנות.

אמירה זו אינה מובנת מאליה. עד עכשיו נראה היה שהתפילה באה מהאדם, מתחילה מתוך צורך שלו, ואילו כעת נראה שיש חובה לעבוד עבודה מסוימת בזמנים מסוימים. מבחינה זו, התפילה מקבלת צביון קבוע יותר.

כותרתו של הפרק הבא, פרק ו, היא "סדרי התפילות". האם עד כה לא עסקנו בסדרי התפילות? מסתבר שעד כה עסקנו במצוות התפילה, וכעת אנו עוסקים בסדר הראוי של התפילות. הסדר של התפילות, שעל שמו קרוי גם ה"סידור", הוא כלל המערכת של התפילות לזמניהן.

 

התפילה כתיקון הבריאה

בפתיחת פרק ו, נראה כאילו הרמח"ל עובר לעסוק בנושא אחר לגמרי: כוחות הטומאה השולטים בלילה. הרמח"ל אומר קודם כל שיש כוחות טומאה, ומוסיף שיש להם מרחב שליטה – והוא בזמן הלילה דווקא. הוא מדגיש שמרחב שליטה זה ניתן להם מידי הקב"ה, ולא שהם מורדים מעצמם, והלילה הוא המעוז היחיד שלהם. גם עניין זה נובע מגישתו הכללית של הרמח"ל, שהקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב, ובשביל זה האדם צריך בחירה חופשית כדי שישיג את טובתו בבחירתו, ובשביל הבחירה יש צורך בטוב וברע לבחור ביניהם. הרע הוא חלק מהמגמה הא-להית, כוחותיו מצויים תחת השלטון הא-להי.

העובדה שכוחות הטומאה שולטים בלילה היא כמובן עניין פנימי נסתר, אך אנו משתדלים למצוא גם לעניינים מעין אלה קרקע במציאות. בלילה האדם נמצא פחות בשליטה, הוא ישן, בחירתו אינה באה לידי ביטוי, השכל שלו אינו פועל ואת מקומו מחליף הדמיון. הנשמה עולה ומשאירה למטה את הגוף. זה הזמן שבו הכוחות החיוביים אינם פעילים, וניתן מקום לכוחות השליליים. נוסיף גם את אמרת חז"ל ששינה היא אחד משישים ממיתה, והמיתה היא הרי אבי אבות הטומאה. הרמח"ל מציין ששליטת כוחות הטומאה נמשכת עד חצות. נוכל להסביר זאת אם נראה את הזמן לא כסטטי אלא כדינמי: לאורך כל הלילה שורר חושך, אלא שבתחילת הלילה יש תנועה מאז השקיעה עד שמחשיך לגמרי, והחל מחצות מתחוללת תנועה לקראת הזריחה. חציו השני של הלילה הולך ומאיר.

מכל מקום, כל ההסבר הזה בא להאיר את סדר התפילה. בלילה הטומאה שולטת, ובבוקר האדם צריך להתנער ממנה, לכן עליו ליטול ידיים. הידיים הן הרחוקות יותר ממרכז החיים, הן גם ה"עסקניות" – הפעילות והנטמאות יותר, והן גם השייכות יותר לעולם המעשי. לכן הטומאה חלה בייחוד עליהן.

"והנה הכינה החכמה העליונה לאדם מה שישתדל בו בבוקר ויתרומם ממה שנשפל במצב הלילה ליטהר ממה שנטמא וכן ישוב וירומם העולם כלו ממה שנשפל ויאיר אותו מן החשך שהוחשך. וענין זה כלו נכלל בתקנות הנתקנות לזמן הקימה מן הפעולות ומן הדיבורים וכמ"ש בס"ד"   (שם פרק ו, ג).

הסדר של התפילות נפתח בארבע פעולות. נטילת הידיים שדובר עליה עתה היא הפעולה הראשונה, ואחריה באות לבישת הציצית והנחת התפילין של יד ושל ראש. אחרי ארבע הפעולות באים ארבעת הדיבורים, שהם התפילה הנחלקת לארבעה חלקים בדומה לדברי האר"י. נטילת הידיים היא קצה חוט של התעוררות האדם כולו לחיים.

מעבר לזה, אומר הרמח"ל שלא רק האדם מתרומם על ידי פעולות אלו. "וכן ישוב וירומם העולם כלו". נטילת הידיים של האדם משפיעה על העולם. בהמשך אומר הרמח"ל:

"והנה אחר היות האדם מצוין בציצית ומעוטר בתפילין נתקנו לו סדרי התפלה לתקן כפי המצטרך. והכונה בכלל להעמיד הבריאה כלה כל העולמות במצב הראוי לשיושפע בם השפע העליון והמשיך השפע מלפניו ית' אליהם כפי המצטרך"   (שם ט).

גם בפסקה זו אנו רואים את ממד התיקון. עד כה ראינו את התפילה האישית, וכעת התפילה מתבררת גם בתור חלק מתיקון הבריאה. זו המשמעות של התפילה כנגד הקרבנות – קרבן התמיד אינו צורך של יהודי פרטי, אלא עבודה של כלל ישראל. עבודת הקרבנות נוגעת לכלל הבריאה. אם בפתיחת השיעור שאלנו מה אפשר עוד לחדש בנוגע לתפילה, הרי שני הממדים של התפילה כבר משלימים זה את זה, מתברר ששניהם מרכיבים את התפילה רק מצידה הפרטי; יש עוד מישור שלם של עבודה למען העולם.

גם מצוות כמו נטילת ידיים, ציצית ותפילין הן חלק מאותו תיקון, הן משפיעות על העולם כולו. מצוות הציצית והתפילין מתקנות תחילה את האדם, הוא לובש עליו את המדים של עובד ה', אבל פעולה זו עצמה כבר מחוללת תיקון בעולם – שכן היא העלתה את כל ממד הלבוש. כעת ללבוש יש משמעות עליונה יותר. הרמח"ל אומר שהתפילין מתקנות יותר מהציצית, ונראה שמשמעותן היא מעבר ללבוש, כביכול זהו תיקון של הגוף עצמו. התפילין על הראש ועל הלב הן כמו חלק מהעור, הופכות לחלק מגוף האדם. כשאנו מניחים אותן, התורה כתובה בנו.           

 

בפסקה האחרונה ראינו שהתפילה ממשיכה את השפע מלמעלה. "והמשיך השפע מלפניו יתברך אליהם". זו אינה תפילה שמשתדלת, ולא תפילה שמבקשת, אלא תפילה שפועלת. האדם מחולל פעולות בתפילתו. אין זה אומר שהתפילה אינה בקשה, אלא שבקשה היא רק אחד מהממדים, לצד ממד ההשתדלות וממד התיקון.

 

עבודת הקרבנות

בתור השלמה לעניין, נראה קטע מתוך ספר אחר של הרמח"ל – דעת תבונות:

"ואמנם עילויו של הכבוד נעשה מכח כל הנמצאות כולם למיניהם, כל אחד לפי הפעולה המיוחדת לו. וזאת היתה כוונתו של הכהן בעשותו עבודת הקרבנות, בפרט בקרבן התמיד, שנאמר בו, "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי" (במדבר כ"ח, ב'), שהוא מה שמקריבים לפניו ית' בכל יום ויום לתועלת כל הנמצאות כולם; והיה מכוון בו להעלות כבודו של מקום ב"ה מקיבוץ כל המינים שבנמצאות, כל אחד לפי מה שנוגע לו. וזאת היתה חכמה גדולה שהיו הכהנים צריכים להתחכם בה, להיות נגשים אל, ה' ית' בעד כל ישראל, ושתהיה עבודתם רצויה באמת. ועל כן נאמר, "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ" (מלאכי ב', ז') וגו'. והיו מכוונים לקשר כל הנבראים בבורא, ויודעיס מה שצריך להשלמת ענין זה, ומכוונים בכל הפרטים המצטרכים, שהם סדרי העבודה בכל עניני הקרבן, וכזריקת הדם, וכהקטרת הקטורת, כולם עשויים לסתרים עמוקים להשלמת כל הנמצאות בהדבקם בבורא ית"ש. וביאור זה הדבר מרחיק והולך גואוד, אך אין כאן מקומו. ואמנם הכוונה הכללית הוא לקשר כל הנמצאים, התחתונים והעליונים שעל גביהם, כולם בכבוד העליון, שנאמר בו, "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא" (ירמיהו כ"ג, כ"ד), וזה באותם הסדרים המתוקנים לזה. וזה בבחינת עבדים המתקבצים תחת צל אדוניהם.:

"אמנם עוד לצדיקים ענין פרטי בבחינת העבודה המסורה בידם, כמו שביארנו, שהוא לגמור תיקון הבריאה עצמה, כמו שהודעתיך, בהזמינם בכל יום תיקון חדש במה שנוגע להם, כדי שישפיע לעומתם האדון ב"ה שפע ברכה כנגד התעוררותם והזמנתם"   (דעת תבונות קס).

דברים אלה מתקשרים לסדר התפילה, שמחליף את עבודת הקרבנות. כאן מסביר הרמח"ל את עניינה של עבודת הקרבנות עצמה. הוא אינו מרבה לעסוק בה, כיוון שאין זה עניינו של הספר, העוסק בעיקר בדרכי ההנהגה הא-להית; אולם כמה ביטויים בפסקה זו מלמדים על מגמת העבודה. כמה ביטויים בנוגע לעבודה נראים כהגדרות של מגמתה: "להעלות כבודו של מקום ברוך הוא", "להשלמת כל הנמצאות בהדבקם בבורא", "לקשר כל הנמצאים, התחתונים והעליונים שעל גביהם, כולם בכבוד העליון".

בביטוי "להעלות כבודו של מקום" נראה שהמגמה היא לשם הקב"ה, והביטוי "להשלמת כל הנמצאות" נוגע לנמצאים. נזכיר כי עבודת הקרבנות במקדש אכן קשורה לכל הנמצאים. היא עבודה שלמה ורחבה, שמקיפה את כל מרחבי המציאות – חי צומח ודומם, מעשה ומחשבה. התפילה אולי נתפסת כגבוהה יותר מהתעסקות באברים ובדם של בעלי חיים, אבל דווקא מבחינה זו עבודת הקרבנות, בשונה מהתפילה, יכולה להעלות את כל שכבות החיים. העבודה אמורה להעלות את כל הנבראים, לקשר אותם, לדבק אותם בבורא.

עבודה זו, של העלאה וקישור למקור העליון, מקבילה לתיאור שמופיע בדרך ה' על פי האר"י, של העלאת העולמות. הסברנו כי לפי האר"י, חלקי התפילה מקבילים לארבעת הממדים שבמציאות: השמים והארץ – העולם הזה – עולם העשייה, מעליו עולם היצירה, עולם הבריאה ועולם האצילות. בכל אחד משלבי התפילה, כל עולם מתקשר אל העולם שלמעלה ממנו, על ידי חשיפת הקשר בינו ובין הרובד העליון יותר.

העבודה הזו, שבזמן הזה ממומשת על ידי התפילה, נצרכת לבריאה כדי שתתקיים. כמו שמבחינה פיזית האדם צריך כל הזמן לנשום, הבריאה צריכה בכל יום ויום לגלות את הקשר שלה למקורה. הפעולה התמידית של חשיפת הקשר חיונית לקיומה.

בהמשך נראה שהרמח"ל מציין עבודה נוספת: "אמנם עוד לצדיקים ענין פרטי בבחינת העבודה... שהוא לגמור תיקון הבריאה עצמה, כמו שהודעתיך, בהזמינם בכל יום תיקון חדש במה שנוגע להם". במה שונה עבודת הצדיקים מהעבודה שעליה דובר עד כה? גם את הדברים הללו נראה להבין על פי דברי האר"י. ראינו כי לפי האר"י יש מצד אחד עבודה קבועה, מדי יום חול ומדי שבת, ומצד שני בכל תפילה מתחדש דבר מה שלא התחדש מאז בריאת העולם. הסברנו כי מצד אחד הזמן הוא מעגלי, המסגרת חוזרת על עצמה, ומצד שני מתחוללת בעולם תנועה קווית, שמצידה יש התחדשות בלתי פוסקת. עבודת הקרבנות בנויה על מערכת קבועה, סדר התיקון של העלאת העולמות נעשה בכל יום ויום, אך עבודת הצדיקים היא מהלך קווי של תיקון ההולך ומתקדם. את הממד הזה בדברי האר"י, של תיקון הבריאה, לא ראינו בדרך ה', ונראה שהוא מופיע כאן בתור עבודת הצדיקים.