דילוג לתוכן העיקרי
פרשני המקרא -
שיעור 2

דרכי הפרשנות של פירוש רס"ג

קובץ טקסט
פרשני המקרא
שיעור מספר 2
רס"ג
 
א. תולדות חייו
רס"ג - רב סעדיה גאון[1] בן יוסף (882 - 942 לספירה) נחשב לגדול חכמי היהדות של תחילת ימי הביניים. רס"ג היה בעל השכלה רחבה בתחומים רבים, כגון פרשנות המקרא, פילוסופיה יהודית, לשון עברית, תפילה והלכה. רס"ג נולד במצרים[2], אך עיקר פעילותו היה בבבל, בה כיהן כראש ישיבת סורא. רס"ג היה המלומד היהודי הראשון שחיבר משנה סדורה בנושא פילוסופיה יהודית, והיה היהודי הראשון שכתב פרוש רציף לתורה. חיבורים אלו של רס"ג היו צורך השעה, כפי שנראה, והם שמשו ככלי למלחמותיו בתופעות שעלולות היו לגרום להתפוררות הקהילה היהודית, כפי שיבואר להלן.
במהלך חייו עבר רס"ג בכל מרכזי התורה היהודיים ובכל מרכזי ההשכלה הערביים שהיו בימיו. במצרים הוא נשא אישה ונולדו לו כמה בנים, אשר שניים מהם ידועים בשמותיהם - שארית ורב דוסא גאון. כמו כן, במצרים רס"ג החל את חייו המקצועיים, ושם כתב את האֶגְרוֹן, שהיה המילון העברי-הערבי הראשון. בגיל 30 בערך עבר להתגורר בארץ ישראל, כנראה בטבריה, ושם חי ופעל עד שנת 921, אז עבר לבבל. עם הגיעו לבבל הצטרף לישיבת פומבדיתא, שימש בהנהגת הישיבה במשך שמונה שנים, ונשא בתואר "אלוף". 'ראש הגולה', דוד בן זכאי, הזמין את רס"ג לעמוד בראש ישיבת סורא בשנת 928, ורס"ג נענה להזמנה זו. במשך כל שנות כהונתו בישיבות בבל עסק רס"ג גם בכתיבה, חיבר ספרי הלכה וכתב תשובות לשאלות שקיבל מרחבי הפזורה היהודית. בשנת 930 פרץ סכסוך חריף בין ראש הגולה לבין רס"ג, ובעקבותיו רס"ג נאלץ לברוח לבגדד. בשנות 'גלותו' מסורא כתב רס"ג את ספריו החשובים בתחום הפילוסופיה, ובהם הספר 'הנבחר באמונות ודעות'. בשנת 937, בעקבות ההתפייסות עם ראש הגולה, חזר רס"ג לתפקידו כראש ישיבת סורא, עד מותו בשנת 942 לספירה.
 
ב. רקע היסטורי
כדי להבין את הרקע והחשיבות של כתבי רס"ג בכלל, ופירושו לתורה בפרט, עלינו לבחון את הרקע התרבותי של רס"ג. ניתן להצביע על שתי התפתחויות היסטוריות אשר השפיעו על יצירותיו של רס"ג, האחת מבית והאחרת מחוץ. ההתפתחות החיצונית היא עליית האסלאם: בעקבות הצלחת מסעי הכיבוש של המוסלמים במאה ה-7 לספירה, נוצר מצב בו רוב היהודים בעולם נמצאו תחת שלטון ותרבות מוסלמים. שאיפת הדת המוסלמית הייתה לחזק את כוח האסלאם בעולם על ידי התאסלמות התושבים הנמצאים תחת שלטונה. לעתים הדבר נעשה לעיתים בכפיה, אך לרוב על ידי הענקת זכויות יתר למתאסלמים. החשיפה לדת ולתרבות המוסלמית הייתה אמביוולנטית לגבי הקהילה היהודית - מצד אחד התרבות המוסלמית העשירה את העולם התרבותי של היהודים, אך מצד שני חשיפה זו היוותה סכנה להתאסלמות. במקביל, ואולי בהשפעת תופעות אלו, החלה התפתחות נוספת, מ"בית", כמאה שנים לפני תקופת רס"ג: בסביבות המחצית השנייה של המאה השמינית, בעקבות פעילותו של ענן בנן דוד, החלה לצמוח כת אשר טענתה העקרית היא שיש לבסס את היהדות אך ורק על המקרא מבלי להזדקק למידע חיצוני כלשהו[3]. מצוותו של ענן, מייסד הכת, (אשר אנשיה כינו את עצמם "כת העננים"), הייתה "חפישו שפיר באורייתא ואל תשענו על דעתי" (חפשו היטב בתורה - ואל תסמכו על דברי): המסורת היא המצאה של בני אדם ולכן איננה מחייבת, ורק הכתוב בתורה מחייב. כעבור מאתיים שנה התגבשה תפיסה זו לכת הקראים הידועה. באופן מעשי, סלע המחלקות העיקרי היה היחס בין ההלכה המקראית לבין המסורת התורה שבעל פה, הן במישור העקרוני והן בנוגע לדינים ספציפיים. הגאונים לפני רס"ג התנגדו, כמובן, באופן נחרץ לתופעה זו, אך לא הרגישו מאויימים על ידה - אולי מפני שבתקופת הגאונים שקדמו לרס"ג כת הקראים עדיין לא הייתה מגובשת דיה ככת - ולכן לא נלחמו נגדה. אולם, בתקופת רס"ג הכת כבר פעילה באופן נמרץ והשפיעה על יהודים רבים.
שתי תופעות אלו עומדות ביסוד פירושי רס"ג לתורה.
 
ג. פרושי רס"ג לתורה
הפרוש הקצר ומאפייניו
פרוש רס"ג לתורה נחלק ל-2 חלקים:
 א. הפירוש הקצר. זהו תרגום המקרא לערבית (תפסיר)[4], ובו ביאורים קצרים - מעבר לתרגום המילולי - שנועדו לקהל הרחב (יהודים ולא יהודים).
 ב. הפירוש הארוך. גם פירוש זה נכתב בערבית, אך הוא נועד לקוראים המלומדים. פירוש זה כולל דיון בנושאים שונים מתחומי הבלשנות, ההלכה והפילוסופיה.
נדון תחילה בפירושו הקצר.
לפירושו הקצר חיבר רס"ג הקדמה[5], בה הוא מתאר את הרקע לכתיבת הפירוש:
ולא חיברתי ספר זה אלא לבקשת אחד התלמידים אשר בקש ממני ליחד לפשטי התורה ספר מיוחד, בלי לשלב בו דבר משמוש הלשון ומלים המחולפות והמהופכות והמושאלות. ולא אביא בו שאלות הכופרים ולא תשובותי עליה, ולא ענפי המצוות השכליות. ולא היאך עשיית המצוות השמעיות, אלא אתרגם עניני מקראות התורה בלבד. וראיתי כי הדבר שבקשני יש בו תועלת למען ישמעו ויבינו השומעים עניני התורה, הספור הצווי והגמול, על הסדר ובאופן מקוצר...ואם אחר זה ירצה לעמוד ביסודיות על כל מצוה מן המצוות השכליות והיאך מעשה השמעיות, ובמה ידחו טענות הטוענים על פרשיות התורה יבקש כל זה בספרי האחר, כי זה הקצר יעירנו על כך וינחהו אל מבוקשו, ואחרי ראותי כל זה כתבתי ספר זה תרגום פשט מקראות התורה בלבד, מדוייק על פי המושכל והמקובל.
אם כן, על פי דבריו בהקדמתו, מגמתו העיקרית של רס"ג הייתה לתרגם את התורה לשפה הערבית המדוברת בארצות ערב, על מנת שתהא נגישה לכל. רס"ג מדגיש כי הפרוש הקצר לא יעסוק בשאלות הפילוסופיות העולות מהתורה ולא יבאר ביאור מקיף את מצוות התורה, אלא הוא יהיה תרגום מילולי. את הלומד המעוניין בביאור מעמיק יותר של התורה מפנה רס"ג לפרוש הארוך: "כי הקצר יעירנו על כך וינחנו אל מבקשו" - לאחר שהבין בפירוש התורה המקוצר את פשטי המקראות, יכול הלומד לעבור הלאה וללמוד את הפירוש הארוך.
האם אכן תרגום רס"ג הוא "תרגום פשט מקראות התורה בלבד..."? עיון בפרוש זה מראה כי רס"ג חרג רבות מהתרגום הצר של פשטי המקראות. ראשית, רס"ג הוסיף ביאורים קלים. הואיל וקהל היעד שלו כלל גם גויים, אשר לא הכירו היטב או כלל לא הכירו את העברית, רס"ג רצה להנגיש את ספרי התנ"ך באמצעות תרגום המקרא וביאורו[6]. בנוסף לכך, באמצעות תרגום התנ"ך שאף רס"ג לחזק את אמונת היהודים, לגשר על פני מחלוקות ולהפריך אמונות שגויות ומטעות, ובכלל זה - אמונות הקראים. שפת התרגום בהירה, הגיונית, ומובנית לקהל היעד דובר הערבית[7], וזאת על חשבון הדיוק המילולי של דברי התורה. כמו כן, רס"ג שאף לכך שהטקסט יהיה מובן בצורה חד משמעית, ללא האמביוולנטיות של שפת המקור, כנראה בעקבות וויכוחיו עם הקראים. בנוסף לכך, רס"ג חורג מהתרגום המילולי כדי להעביר מסרים שונים, ולמנוע טעויות אפשרויות בתחום האמונות והדעות[8].
ביתר פירוט, לפירוש הקצר יש כמה מאפיינים.
א. הרחקת הגשמה. רס"ג ימנע מלתרגם ולפרש באופן מילולי פסוקים בהם יש יחוס תופעות לתכונות גשמיות לא-ל[9]. למשל, בבראשית, פרק י"ז, פסוק כ"ב נאמר "ויעל אלוקים", ורס"ג תרגם זאת ל"ויעל כבוד אלוקים".
ב. הבהרות פרשניות. למשל, על חוה נאמר בבראשית, פרק ג', פסוק כ', "כי היא הייתה אם כל חי", ורס"ג תרגם זאת "אם כל חי מדבר", כיוון שחווה לא הייתה אמם של בעלי חיים[10].
ג. זיהוי מקומות, עמים, חפצים ובעלי חיים. רס"ג נוהג לזהות עמים שונים המוזכרים במקרא, מקומות, בעלי חיים שונים ועוד. למשל, רס"ג מזהה למקומות מוכרים בזמנו, כלל הנראה, את המקומות המוזכרים בבראשית, פרק י"ד, פסוקים א' - ח'. כמו כן, רס"ג מתרגם את שמות אבני החושן לשמות אבנים ידועות בזמנו[11].
ד. הבהרות בתחום האמונות והדעות. למשל, בבראשית, פרק י"ד, פסוק ט"ו נאמר "...ברוך אברם לאל עליון", ורס"ג מתרגם "לאל העליון", כדי שלא יהיה מקום לחשוב שישנם מספר אלים, והאל של אברם הוא אל עליון.
ה. שינויים למניעת חילול ה'. למשל, בבראשית, פרק י"ב, פסוק י"ז נאמר "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם", ורס"ג תרגם "ויודע ה' את פרעה כי יביא עליו ועל ביתו נגעים גדולים בגלל שרי"; זאת, כדי למנוע את הטענה שה' מעניש את פרעה כאשר פרעה לא ידע כלל ששרי היא אשת איש.
הפרוש הארוך ומאפייניו
לצערנו, אין בידינו כתב היד מלא של הפירוש הארוך של רס"ג, אלא חלקים מספר בראשית וחלקים מספר שמות. וחבל על דאבדין. על כל פנים, בהקדמתו לפירוש הארוך פורש רס"ג את המתודולוגיה הפרשנית שלו בפני הלומד[12]:
ראוי לכל מבין לתפוס תמיד את ספר התורה לפי פשט המלים המפורסם בין אנשי לשונו והשמושי יותר...זולתי אם החוש או השכל נוגד אותו לשון, או אם היה פשט אותו הלשון סותר פסוק אחר ברור או יסתור מסורת נביאים.
אם כן, רס"ג יבאר את הפסוקים לפי פשטם, אלא אם כן:
א. החוש (האופן בו אנו חשים את העולם) דוחה את הפשט;
ב. השכל דוחה את הפשט;
ג. ישנם פסוקים הסותרים זה את זה;
ד. מסורת חז"ל דוחה את הפשט.
מפאת קוצר היריעה לא אביא כאן דוגמאות לכל ארבעת הסעיפים, אך אתייחס לסעיף האחרון - ביאור שלא על פי הפשט כאשר מסורת חז"ל סותרת את הפשט. כאמור לעיל, פירושו של רס"ג נועד, בן היתר, לחזק את המסורת שבעל פה מול עמדת הקראים. על כן, במספר לא מבוטל של פרשיות הלכתיות, יחרוג רס"ג מפשט הפסוקים, ויפרש את הפסוקים על פי המסורת, ויוכיח בעזרת פשט פסוקים וההגיון כי ההלכה של חז"ל מחוייבת ההגיון.
דוגמא לכך[13] נמצאת בשמות, פרק כ"א, פסוק כ"ד, בפסוק "עין תחת עין...". רס"ג מרחיב בתיאור ויכוח בינו לבין בן זוטא[14] , בנוגע לשאלה האם כוונת הפסוק היא להוצאת עין ממש או לתשלום ממון:
אמר רב סעדיה: לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם הכה עין חבירו, וסרה שלישית אור עיניו, איך יתכן שיוכה כזאת בלי תוספת ומגרעת? אולי יחשיך אור עינו כולו?! ויותר קשה הכויה והפצע והחבורה. כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות, ואין הדעת סובלת. אמר לו בן זוטא: והלא כתוב במקום אחר "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" (ויקרא, פרק כ"ד, פסוק כ') והגאון השיב לו: יש לנו בי"ת תחת 'על'[15]. והנה טעמו כן ינתן עליו עונש. ובן זוטא השיב לו כאשר עשה כן יעשה לו (ויקרא, פרק כ"ד, פסוק י"ט) והגאון השיב: הנה שמשון אמר כאשר עשו לי כן עשיתי להם (שופטים, פרק ט"ו, פסוק י"א) ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים, רק גמולם השיב להם. ובן זוטא השיב: אם היה הנכה עני מה עונשו? והגאון השיב: אם עיוור יעוור עין פיקח מה יעשה לו? כי העני יתכן שיעשיר וישלם, רק העיוור לא יוכל לשלם לעולם.
דוגמא נוספת לעיסוקו הרב במלחמתו בקראים הוא פירושו לנאמר שמות, פרק ל"ד, פסוק י"ח - "שמור את חודש האביב". רס"ג יוצא נגד הקראים שמעברים את השנה בהתאם למידת הבשלת השעורה בניסן:
ומי שאינו סומך על מסורת האבות ולא במעשה שלהם הגלוי לעין, והעמיס על עצמו להשיג דעה באמצעות מחשבה בלבד...אני אמצא נגדו חמש עשרה תשובות.
 רס"ג מאריך כאן, ובין היתר מכנה את ענן "זכרו לקללה".
בכל וויכוחיו עם הקראים וטענותיהם, רס"ג נעזר אך ורק בפסוקי המקראות ובטענות הגיוניות, ולא במסורות חז"ל, שכן הקראים לא קיבלו את מסורת חז"ל[16] .
 
ד. חשיבותו ההיסטורית של רס"ג
אם נרצה להצביע על האדם שהשפיע בצורה המקיפה והמעמיקה ביותר על התפתחות המורשת היהודית בימי הביניים, אפשר לקבוע בלב שלם שהיה זה רב סעדיה גאון. רס"ג היה מהפכן בתחומים לא מעטים. בתחום הבלשנות והכתיבה ההלכתית סימנה פעילותו מפנה משמעותי לעומת כל מה שקדם לו במסורת היהודית. בתחום פרשנות הוא מאבותיה ומסוללי דרכה של הפרשנות המקראית היהודית לתנ"ך.
ברם, נראה שהישגו החשוב ביותר הוא נכונותו להיענות לאתגרי תקופתו ולהלחם בכתות שונות ובהלכי רוח שונים, בעזרת פירושו לתורה וחיבורו "הנבחר באמונות ודעות", בצורה בלתי מתפשרת, ובכך הגן על מסורת עם ישראל.
 
 
 
 

[1]   "גאון" הוא כינוי לראשי הישיבה של ישיבות סורא ופומבדיתא וארץ ישראל מהמאה ה-7 ועד למאה ה-11, וכנראה שהכוונה היא לקיצור "ראש ישיבת גאון יעקב". מכאן כינוי התקופה כ"תקופת הגאונים".
[2]   במחוז פַיוּם במצרים עילית, ומכאן כינויו - 'אלפיומי'.
[3]   הרקע לקריאת תגר נגד הסמכות הרבנית נעוץ, ככל הנראה, בכך שמייסד הכת, ענן בן דוד, לא נבחר לראש הגולה. ענן בן דוד בלט באישיותו, בשיטתיות של משנתו ובשנינותה, והצליח ללכד סביבו את כל אותם יהודים שהתנגדו להנהגה הבבלית. הרא"ד (ר' אברהם אן דאוד), בן המאה ה-12, אשר חי בספרד וחיבר את "ספר הקבלה", מתאר את הגורמים להתפתחותה של הקראות:
ובימיו (של ר' יהודאי גאון), היה ענן ושדאול בנו, שם רשעים ירקב. וענן זה מבית דוד היה, ותלמיד חכם היה בתחילה, והכירו בו שמץ של פסול. ומפני זה לא נסמך לגאון, וגם לא סייעוהו מן השמים להיות ראש גלות. ומפני קנאה וטינה שהייתה בלבו העלה שרטון ועמד להדיח ולהסית את ישראל מעל קבלת חכמים, ונעשה זקן ממרא...ובדא מליבו חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהן. כי אחר חורבן הבית נדלדלו המינים עד שעמד ענן וחיזקם.
[4]   רס"ג כתב תרגום לכל התנ"ך, אך במסגרת שיעורים אלו אעסוק רק בפירושיו לתורה.
[5]   לרוב חיבוריו רס"ג כתב הקדמות.
[6]   עיינו בדברי י' בלאו:
אין ספק שתרגומו של רס"ג היה מכוון ליהודים שלא הבינו את המקרא במקורו העברי. זה מוכח בבירור מפירושו (אשר תרגומו מוכלל בו), שהרי עצם תוכנו של הפירוש מעיד כמאה עדים, שהוא מופנה אל היהודים בלבד, גוי אינו עשוי להבין את הדיונים ההלכתיים שבו. השאלה היא, אם גם התרגום (להבדיל מן הפירוש) היה מכוון רק ליהודים, או שמא גם למי שאינו בן ברית. וזו עדותו של ר' אברהם אבן עזרא בקטע מפורסם מפירושו לבראשית (ב', יא) "אולי עשה כן (רוצה לומר שתרגם את שמות "המשפחות והמדינות והחיות והעופות והאבנים" לערבית) לכבוד השם, בעבור שתרגם בלשון ישמעאל ובכתיבתם, שלא יאמרו כי יש בתורה מלות לא ידענום.
("על תרגום התורה של רב סעדיה גאון", ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, אסופת מאמרים במדעי היהדות [בעריכת מ' בר אשר], ירושלים, תשנ"ב, עמוד 634).
[7]   דרכו של רס"ג בתרגום המקראות דומה מאד להגדרתו של הרמב"ם לתרגום ראוי. הרמב"ם, במכתבו לר"ש אבן תיבון, בעניין התרגום של מורה הנבוכים, כותב כך:
ואני אבאר לך הכל, אחר שאזכור לך כלל אחד, והוא: שכל מי שירצה להעתיק מלשון ללשון ויכוון לתרגם המילה האחת במילה אחת וישמור גם כן סדר המאמר וסדר הדברים - יטרח מאד, ותבוא העתקתו מסופקת ומשובשת ביותר... ואין ראוי לעשות כן. אבל צריך למעתיק מלשון אל לשון, שיבין העניין תחילה, ואחר-כך יספּר אותו במה שיובן ממנו העניין ההוא בלשון ההיא; ואי אפשר לו מבלתי שיקדים ויאחר ויספר מילה אחת במלות רבות, ויספר על מלות רבות במילה אחת, ויחסר תיבות ויוסיף תיבות, עד שיסודר העניין ויובן לפי הלשון ההיא אשר יעתיק אליה.
(אגרות הרמב"ם, מהדורת י, שילת, מעלה אדומים תשמ"ח, כרך ב', עמוד תקל"ב).
[8]   במהדורת הרב קאפח לפירושי רס"ג, בהוצאת מוסד הרב קוק (תרגום זה מופיע בכרך אחד, וכן במהדורת תורת חיים של מוסד הרב קוק) , תרגם הרב קאפח את פירוש רס"ג לעברית רק במקרים בהם המילה, הביטוי או הפסוק אינם חד משמעיים, ורס"ג בחר באחת מבין מגוון האפשרויות, במקרים בהם חרג רס"ג מהתרגום המילולי הפשוט, ובמקרים בהם התרגום מהווה גם פירוש מסויים. בענוותנותו הרבה, כותב הרב קאפח ז"ל, במבוא לפירוש לפירושי רס"ג על התורה, כך:
עבודתי הראשונית בקובץ זה היתה ללקט מתוך תרגומו של רבינו את כל המלים והשנויים שיש בהם משום פירוש ולהפוך אותם לעברית, ברירה זו דרשה ממני שימת לב מרובה משני כיוונים, האחד שלא אתרגם את התרגום ותהיה זו פעולה מיותרת והכבדה על הקורא בלבד, כי הלא המקרא לפנינו, ומה תועלת להפוך את המקרא דברי אלוקים חיים עברית וסגנון שניתן למשה מסיני, לעברית הקלוקלת שלי?
(הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד ח').
[9]   א. בכך רס"ג הולך בעקבות אונקלוס.
ב. בספרו אמונות ודעות, רס"ג הקדיש פרק לנושא הגשמת האל במקרא (מאמר ב' פרק ט'), ובין השאר הוא כותב כך:
ומן המקובל שאנו מצאנו חכמי אומתנו הנאמנים על דתנו, בכל מקום שמצאו מן הספקות הללו אינם מתרגמין אותן בלשון גשמות, אלא מסיבים אותו למה שמתאים...
[10]            דוגמא זו מביא רס"ג בהקדמתו:
אם נניח את הביטוי "כל חי" לפי הפשט המפורסם בהמון, אנו כופרים במוחש. שהרי זה יחייב שהארי והשור והחמור ושאר החיות הם בני חוה.
[11]            על הזיהוי של רס"ג את ארבע הנהרות שיצאו מגן עדן מעיר ראב"ע בעוקצנות:
ואין ראיה על פישון שהוא היאור...כי אין לו קבלה...אולי בחלום ראם? וכבר טעה במקצתם, כאשר אפרש במקומן, אם כן לא נשען על חלומותיו...
(ראב"ע, בראשית, פרק ב', פסוק י"א).
[12]            וכללים אלו חלים גם על הפירוש הקצר.
[13]            כאמור, אין בידינו את כל פירושיו של רס"ג, אך הראב"ע הרבה לצטט אותו, ופירושו של רס"ג לפסוק זה לקוח מפירוש הראב"ע הארוך לשמות, פרק כ"א, פסוק כ"ד.
[14]            חכם קראי שהתווכח עם רס"ג על פירושי המקראות.
[15]            כלומר - בעברית מקראית כוונת המילה "בו" היא גם "עליו", ופירוש הפסוק הוא "להשית עליו", ולא לתת בו בגופו את המכה.
[16] בשירו המפורסם 'אשא משלי', רס"ג לועג לקראים, ומוכיח שהתורה שבעל פה היא יסוד חיוני לקיום ולהבנת התורה שבכתב. הסיבה לכך היא שהתורה דורשת פירוט ופירוש שאינם נמצאים בה. להלן מספר בתים משירו הארוך:
דת אלוקינו חלפו לנתר
המותר לאסור והאסור להתר
בלי יראה ובלי אימה
 
אורך הסכה אמות כמה
ורחבה כמה באמה
וגבהה וקצב התכונה
 
גרגרים כמה הוא הפרט
האחת מאלה חקוקה בחרט?
או במקרא צפונה?
 
דבק ציצית מאין ידענו היות
כמה חוטים וכמה חוליות
אם עשרה אם שמונה...
 
כל אלה וכמוהם רבים
אשאל לכל קורא כתובים
היש בם פירוש אחת מהנה?
 
לולי המשנה והתלמוד
אשר כל זה בם למוד
וכהנה וכהנה

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)