רשב"ם - חלק א

  • ד"ר אביגיל ראק
פרשני המקרא
שיעור מספר 9
רשב"ם - חלק א'
 
א. תולדות חייו
כידוע, לרש"י לא היו בנים, אלא שלוש בנות. אחת מבנותיו, יוכבד,[1] נשאה לר' מאיר בן שמואל, ולהם היו ארבעה בנים: יצחק, שמואל, יעקב ושלמה. בנים אלו גדלו להיות ראשוני בעלי התוספות: ר' יצחק נודע לימים כריב"ם[2] (נפטר בחיי אביו); ר' שמואל בן מאיר התפרסם בשם רשב"ם, ובו יעסוק שיעור זה; ר' יעקב, אשר נודע בכיניו רבנו תם, היה לאחד מגדולי מנהיגי יהדות צרפת במאה ה-12, ראש וראשון לבעלי התוספות בתקופה זו; ר' שלמה (שנקרא על שם רש"י) עסק בעיקר בפירוש המקרא, ואולי כתב גם ספר של פסקי הלכה.
לצערנו, בדומה לר' יוסף קרא בו עסקנו בשיעור הקודם, אף על רשב"ם אין בידינו מידע רב. רשב"ם חי בצפון צרפת, בעיר רומרוג (Ramerupt), לא הרחק מעיר מושבו של סבו, רש"י. שנות לידתו ומותו של רשב"ם אינן ידועות (ההשערה היא שמדובר בשנים 1080-1160). לפרנסתו הוא מכר חלב וצמר מצאן שהיה ברשותו. ככל הנראה רשב"ם כתב פירוש לכל כ"ד ספרי התנ"ך, אך נשתייר בידינו רק פירושו לתורה,[3] וחלק מפירושיו לספרי הכתובים. רשב"ם למד תורה מאביו, ומסבו רש"י. מלבד פירושו לתורה, רשב"ם היה מגדולי מפרשי התלמוד: דבריו מצוטטים רבות על ידי בעלי התוספות, וכמו כן פירושיו לפסחים ובבא בתרא נדפסו בתוך ש"ס ווילנא. רשב"ם התווכח עם נוצרים בני דורו,[4] וככל הנראה אף הבין לטינית (ראו פירושו לשמות כ', י"ב). רשב"ם עסק גם בפיוט, וניתן למצוא ביטוי לכשרונו במספר מקומות בפירושיו. למשל, על הפסוק האחרון בספר בראשית, "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים" (בראשית, נ', כו), כותב רשב"ם כך:
עתידים היו להעלותו בארון, כששבת מהם אף וחרון, ועברו ירדן בשמחה ורון, חבצלת השרון.[5]
 
ב. דרכו הפרשנית של רשב"ם
המתודולוגיה של רשב"ם
רשב"ם, בדומה לפרשני המקרא הצרפתיים של המאה ה-11 וה-12 האחרים עליהם למדנו בשיעורים הקודמים (רש"י ורי"ק), לא כתב הקדמה לפירושו (בניגוד לפרשני הספרדיים עליהם נלמד בהמשך). ניתן ללמוד על דרכו הפרשנית דרך הצהרותיו המובלעות בתוך פירושו. לצורך כך, נביא את דבריו לפתיחה לספר בראשית, ולבראשית ל"ז, ב:
יבינו המשכילים כי כל דברי רבותינו ודרשותיהם כנים ואמתים. וזהו האמור במס' שבת הוינא בר תמני סרי שנין ולא ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו.[6] ועיקר ההלכות והדרשות יוצאין מיתור המקראות או משינוי הלשון, שנכתב פשוטו של מקרא בלשון שיכולין ללמוד הימנו עיקר הדרשה. כמו "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית, ב', ד), ודרשו חכמים "באברהם" מאריכות הלשון, שלא היה צריך לכתוב "בהבראם". עתה אפרש פירושי הראשונים בפס' זה, להודיע לבני אדם למה לא ראיתי לפרש כמותם.
(בראשית א', א).
ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל. והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו חכמים אל תרבו בניכם בהגיון, וגם אמרו העוסק במקרא מדה ואינה מדה העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות, וכדאמ' במסכת שבת הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינ' כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו.[7] וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים.
(בראשית ל"ז, ב).
ניתן ללמוד מדבריו אלו של רשב"ם לגבי אופי פירושו את הדברים הבאים:
א. קהל היעד של הפירוש הוא "המשכילים", ובסעיף הבא נסביר למי הכוונה.[8]
ב. מול המשכילים אנו מוצאים את "הראשונים". הראשונים, בהקשר זה של רשב"ם, היו מפרשים (כרש"י) שנטו אחר הדרשות, ואולי אף חשבו שהם מפרשים על דרך הפשט,[9] אך לדעת רשב"ם פירושיהם לא היו פשוטו של מקרא. אם כן, המשכילים הם הלומדים מקרא ללא כל תלות בדרשות חז"ל.
ג. למרות שאיפתו של רשב"ם לפרש את המקרא על פי פשוטו,[10] חשוב לו להדגיש כי "כל דברי רבותינו ודרשותיהם כנים ואמתים". כלומר, דרכו ה'פשטית' של רשב"ם אינה פוגמת ביחסו לדברי חז"ל - דברי חכמים הם דברי אמת, וכמו כן הדרש הוא העיקר, כלומר התכנים הנלמדים מהדרשות חשובים יותר מהתכנים הנלמדים מהפשט.
ד. למרות שהדרש הוא העיקר, אפילו חז"ל, בעלי הדרשות, הדגישו שיש משמעות לפשט כרובד בפני עצמו: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו".
ה. ההבדל בין "פשוטו של מקרא" לבין מדרשו אינו הבדל בין פירוש נכון לפרוש שאינו נכון, אלא שניהם מסרים אמיתיים בתורה המתקיימים זה לצד זה. המשמעות הבסיסית של התורה היא הפשט; המשמעות הנלמדת מהרמזים ומייתור הלשון ואריכותו היא הדרש. רשב"ם אינו מתנגד לדרך הדרש, אלא לפירוש המוצג כפשט אך נלמד בדרכי הדרש. ואכן, רשב"ם אינו דוחה פירוש המוגדר כמדרש - לעיתים הוא יציע את פירושו לעומת המדרש, אך לא מתוך עימות אלא כאלטרנטיבה פשטית.[11] רשב"ם כן יתעמת עם פירוש המציע עצמו כפשט (כפירושי סבו רש"י) אך הם אינם עונים לקריטריון של רשב"ם לפשט.
הגדרת רשב"ם לפשט
בהיגדים המתודולוגיים הללו הציג רשב"ם את החידוש שבפירושו כרודף פשט. אולם, יש לברר כיצד הגדיר רשב"ם את המושג "פשוטו של מקרא", והוא מסביר זאת בפירושו המסכם לתורה[12]:
אם יראו הרואים פירושים קדומים שנוטים לצד פשט אחר בעניינים אחרים, יתנו לב כי אינם דרך ארץ לפי חכמת בני אדם, או כפירוש הפסוק אינו כן. ואני פירשתיו יפה לפי הפסוקים ולפי דרך ארץ.
אם כן, אלו הם עקרונות הפשט על פי רשב"ם:
א. "דרך ארץ לפי חכמת בני אדם", דהיינו פירוש המתחשב בסבירות ובמקובל בחברה או בטבע.
ב. "כפירוש הפסוק - הפירוש אינו יכול להיות "תלוש" משאר הפסוקים, אלא חייב להיות מובן כחלק מההקשר הכללי בו הוא נתון וכמשתלב בסדר הפסוקים בהם הוא נתון.
נחדד את ההבדל בין הפשטן לדרשן: בעוד הפשטן מפרש את המקרא "לפי דרך ארץ, לפי חכמת דברי בני אדם ולפי הפסוקים", הדרשן יפרש את המקרא גם מחוץ לעולם המקרא ומחוץ למקובל ולנהוג ולהיגיון, יוסיף אירועים לתוך הסיפור, ויעזר במושגים מתוך עולם היסטורי, מוסרי ודתי שאיננו עולה באופן ישיר מתוך המקרא.
פירוש על פי "דרך ארץ"
כלל פרשני נוסף שציין רשב"ם בהיגדים המתודולוגיים שלו הוא פירוש על פי "דרך ארץ", וזהו מושג רחב מאוד אצל רשב"ם. בעוד שאצל חז"ל פירוש הביטוי הוא נימוסי חברה נאים[13] וכן עבודה ומלאכה,[14] נראה שאצל רשב"ם הכוונה היא למקובל והנהוג. לעתים הוא אינו משתמש בביטוי "דרך ארץ", אך ברור שכוונתו לנהוג ולמקובל. נראה בדוגמאות הבאות כיצד מתבארים פסוקים שונים באמצעות הסברים של התחשבות במנהג ומקובל, וטבע בני האדם:
א. בבראשית פרק ל"ח, כד, יהודה דן את תמר כלתו לשריפה. המפרשים תמהים על העונש הקשה. תירוצו של רש"י בעקבות המדרש הוא, שתמר היתה בת כהן, ודין בת כהן הוא בשריפה (ויקרא, כ"א ט).[15] רשב"ם משיב בפשטות: "לפי הפשט כך היה מנהגם, מאחר שזקוקה ליבם". רשב"ם מיישב את הקושיה באמצעות הסבר שכך היה המנהג הרווח באותה תקופה.
ב.יעקב מצהיר ללבן על ניקיון כפיו במלאכת המרעה: "זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי" (בראשית ל"א, לח). השאלה היא מה המעלה הגדולה שלא אכל יעקב מאילי הצאן? רשב"ם מבאר זאת על פי המנהג: "דרך רועי צאן במדבר לאכול מן הכבשים הזכרים", ויעקב נמנע מלעשות זאת למרות שזה היה מקובל.
ג. בביאור הכפילות בדברי עשו ליעקב, "הלעטני נא מן האדום האדום הזה" (בראשית, כ"ה, כט) מבאר רשב"ם על פי טבע האדם: "דרך אדם הממהר לשאול דבר מחבירו, כופל דבריו".[16] כאן לא מדובר במנהג החברה אלא בטבע האדם, אבל העקרון דומה.
כללי רשב"ם בהבנת הניסוח המקראי
 רשב"ם מנסח כללים בהבנת הניסוח והלשון המקראי. נדגים מספר כללים בניסוחו של רשב"ם:
א. "דרך המקראות לכפול דבריהם" (בראשית, מ"ט, ג). "כוחי" ו"אוני" הם מילים נרדפות, ואף על פי שהן נמצאות בסמיכות בפסוק ("ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני..."), אין צורך למצוא משמעות שונה לכל אחת מן המילים, כי כך היא דרך המקראות.
ב. בפירושו לפסוק "ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך ופיכול שר צבאו...ועתה השבעה לי..." (בראשית, כ"א, כב), כותב רשב"ם את הכלל: "וכן כל 'בעת ההיא' צריך לפרש לפי המאורע". דהיינו, הביטוי "בעת ההיא" אינו ציון זמן סתמי, אלא ביטוי הבא לומר שהאירוע הנוכחי קשור קשר הדוק לאירוע הקודם. לגופו של עניין, האירוע שקדם לברית עם אבימלך הוא הנס שנעשה לשרה, שילדה את יצחק בזקנותה, ועל כן מעוניין אבימלך לכרות ברית עם משפחת אברהם. בדרך דומה מסביר רשב"ם את הביטוי המקדים לעקדה "ויהי אחר הדברים האלה..." (בראשית כ"ב, א), ואף אותו מנסח בצורת כלל: "כל מקום שנאמר אחר הדברים האלה מחובר על הפרשה שלמעלה", דהיינו שהדברים קשורים לסיפור הקודם. כאן מסביר רשב"ם שהעקידה היא עונש על כריתת הברית עם אבימלך.
 
 
ג. השוואה בין רשב"ם לבין רש"י
על מנת להעריך ולהבין את המתודולוגיה של רשב"ם, עלינו להשוות את פירושו לפירוש סבו, רש"י. יש להדגיש כי רשב"ם רכש כבוד רב כלפי סבו,[17] ואף למד ממנו רבות, אך כל זאת לא מנע ממנו לחלוק עליו, ולעיתים בצורה חריפה ביותר. להלן מספר דוגמאות אשר יחדדו את ההבדל בין המתודה של רשב"ם למתודה של רש"י:
א. בבראשית א', טז נאמר: "ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים". הקושי בפסוק הוא שבתחילתו כתוב שנבראו שני מאורות גדולים, אך בסוף הפסוק אחד המאורות מתואר כגדול והשני כקטן.
רש"י פירש את הפסוק כך:
שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד.[18]
המתודה של רש"י היא דרשנית מובהקת: על מנת לפתור את הבעיה, רש"י ממלא את הפער באמצעות תיאור אירוע שאינו נמצא כלל במקרא. לדעת רשב"ם, פשט המקרא אמור להיות מפורש מעצמו ללא הזדקקות למידע חיצוני שאינו מבואר בטקסט, או שניתן להבינו על פי הסביר או המקובל. לכן, פירוש זה של רש"י, אף שנועד לבאר שאלה לגיטימית מבחינת הפשט, איננו מוגדר פשט.[19] על רקע זה נראה את פירוש רשב"ם:
"הקטן": משני המאורות הגדולים.
בביאור זה פתר רשב"ם את הבעיה ללא כל הזדקקות למידע חיצוני[20]: ישנם שני מאורות גדולים (כנראה ביחס לכוכבים), ובניהם הירח הוא הקטן יותר.
ב. בבראשית כ"א, יז נאמר: "כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם". הקושי בפסוק הוא ייתור המידע "באשר הוא שם", שהרי ברור שמשם ה' שמע אותו.
רש"י פירש כך:
לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות. לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר? והוא משיבם: עכשיו מהו, צדיק או רשע, אמרו לו: צדיק. אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו, וזהו באשר הוא שם.
על מנת לפתור את בעיית הייתור של "באשר הוא שם", ביאר רש"י, בעקבות המדרש, שהמילה "שם" איננה ציון גיאוגרפי, אלא ציון זמן, והוסיף שיחה שלמה שהתנהלה בין מלאכי השרת לבין הקב"ה. רשב"ם נוטה לבאר את המקרא מתוך המקרא בלבד ולא להיעזר בנתונים שאינם מופיעים בו, ולכן הוא מפרש כך:
לפי שלא הייתה רואה אותו, שהרי נתרחקה מאותו מקום, הוצרך לומר במקום אשר הוא שם נתן לו את המים.
לא זו בלבד שביאור רשב"ם אינו מצריך שימוש בנתונים חיצוניים למקרא, אלא שהפסוק מתבאר היטב דווקא מתוך הקשר הפסוקים; שכן בפסוק הקודם נאמר לנו שהגר ישבה מנגד הרחק, ולכן המלאך צריך לומר לה שה' שמע לתפילתה, וכי המים נמצאים עתה ליד ישמעאל, במקומו.
ג. בשמות ב', ו נאמר "ותפתח ותראהו את הילד". הקושי בפסוק הוא ייתור הלשון: אחרי שכתוב "ותראהו", כלומר ראתה אותו (המושא הישיר כלול בצורת הפועל), התוספת "את הילד" מיותרת. רש"י מבאר כך:
 את מי ראתה? את הילד, זהו פשוטו...
 כלומר, לדעת רש"י, למרות שכבר ידוע שראתה את הילד, התורה מוסיפה ומדגישה שראתה שיש שם ילד. נגד פירוש זה יוצא רשב"ם בחריפות:
המפרש שראתה את הילד טועה הוא, וכי מי אינו יודע שאם פתחה את התיבה שתראה את הילד? אלא כך פירושו: פתחה את התיבה והביטה בילד אם זכר אם נקבה, וראתה כי נער הוא, כלומר זה הילד זכר הוא ולא נקבה, וראתה בזכרותו שהוא מהול ולכך נטמן...
כלומר, אין סיבה להדגיש את עצם ראיית הילד, כיוון שזה ברור; ההדגשה היא שבת פרעה ראתה שמדובר בזכר ("ילד" ולא "ילדה"), ולא סתם זכר אלא זכר מהול, וכך בת פרעה ידעה שמדובר בבן ישראלי שהוחבא מפני גזירת "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו"[21].
ד. בברכת יעקב לדן נאמר "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל". (בראשית, מ"ט, ט"ז). רש"י מזהה את התגשמות הנבואה בשמשון:
ינקום נקמת עמו מפלישתים...ועל שמשון ניבא נבואה זו.
על כך מגיב רשב"ם:
המפרשו על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא כלל. וכי יעקב בא להתנבאות על אדם אחד שנפל ביד פלשתים בעניין רע? חלילה חלילה! אך על שבטו של דן נתנבא, שהיה מאסף לכל המחנות...ולפי שהיה הולך כל הימים בין בימי משה בין בימי יהושע אחר כל הדגלים והיה צריך להלחם עם כל האומות הרודפים אחריהם...ולהנקם מן האומות, כי גבורים היו, לכך אמר יעקב דן ידין עמו, ינקום נקמת עמו...
קיימת הסכמה בין רש"י לרשב"ם בכך שהברכות הן נבואות עתידיות (ושזהו פשוטו של מקרא). לדעת רש"י מדובר בנבואה ספציפית על שמשון. רשב"ם מתקשה בכך שמדובר באדם בעייתי ("שנפל ביד פלשתים בעניין רע"),[22] ולא סביר שיעקב יתלה את הנבואה לדן, שנשמעת כנבואה חיובית, באדם שסופו טראגי כל כך. לכן, רשב"ם מפרש שמדובר בנבואה על כל שבט דן, שהיה פעיל ביותר במלחמות שבימי משה ושבימי יהושע.
ד. פירושים מקוריים
פירושי רשב"ם הם מקוריים ויצירתיים; התנזרותו של רשב"ם מדרשות חז"ל המאפשרת לו לפרש את המקרא בהסתכלות מחודשת ובלתי אמצעית. נביא מספר דוגמאות לכך:
א. יתכן שפרוש החדשני ביותר הוא פירושו הידוע למכירת יוסף, בו מוכיח רשב"ם על פי המקראות כי לא האחים מכרו את יוסף, אלא הסוחרים המדיינים העלוהו מהבור.[23] וכך פירש רשב"ם:
"ויעברו אנשים מדיינים" - בתוך שהיו יושבים לאכול לחם ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם וממתינים היו לישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדיינים אחרים דרך שם וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדיינים לישמעאלים. ויש לומר שהאחים לא ידעו, ואעפ"י אשר כתב "אשר מכרתם אותי מצרימה" (בראשית, מ"ד, ד) יש לומר שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו. זה נראה לי לפי עומק דרך פשוטו של מקרא. כי "ויעברו אנשים מדיינים" משמע על ידי מקרה, והם מכרוהו לישמעאלים"..
(פרוש רשב"ם לבראשית, ל"ז, כח).
פרוש זה של רשב"ם פותר לא מעט קשיים בפסוקים. למשל, האחים רואים מרחוק ארחת ישמעאלים (ל"ז, כה), אבל מיד לאחר מכן מסופר לנו על "אנשים מדינים סוחרים" (כח), והם אלו שמכרו את יוסף לישמעאלים. ללא פירוש רשב"ם לא ברור לקורא מה תפקיד הסוחרים המדינים בכל הסיפור.[24] כמו כן, בפסוק "ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור" (כח) האחים לא מוזכרים אך המדינים כן מוזכרים, ואם כן מסתבר שהם הנושא התחבירי של המשפט, דהיינו הם אלו שמושכים ומוכרים את יוסף.
שאלות נוספות המתיישבת יפה על ידי פירושו של רשב"ם הן מאין שב ראובן ("וישב ראובן אל הבור" [ל"ז, כט]), מדוע ראובן אינו יודע שיוסף נמכר, ולמה אחיו אינם מספרים לו שיוסף נמכר כאשר הוא אומר "הילד איננו ואני אנה אני בא" (ל"ז, לא). לפי פירוש רשב"ם, ראובן והאחים כלל לא ידעו שיוסף נמכר, שכן בעוד הם יושבים ואוכלים לחם, וממתינים לארחת הישמעאלים, באו המדינים והוציאו את יוסף מהבור ללא ידיעת האחים. כאשר ראובן הגיע אל הבור על מנת לחלצו, לפני שאחיו ימכרו אותו, הוא ראה שיוסף נעדר, ואז הוא פנה אל אחיו בקריאה "הילד איננו", והאחים תמהים כראובן על העלמותו המיסתורית של יוסף.
ב. על המיילדות העבריות נאמר (שמות, א', כ-כא):
וייטב אלוקים למילדות, וירב העם ויעצמו מאד. ויהי כי יראו המילדות את האלוקים ויעש להם בתים.
דברי רש"י כאן ידועים:
מהו הטובה? ויעש להם בתים - בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים.
רש"י מסביר שעשיית הבתים הוא פירוט של "וייטב", אך פרוש זה אינו עולה יפה לפי הקשר הפסוקים, שהרי בין "וייטב אלוקים למילדות" לבין "ויעש להם בתים" מופיע עניין אחר לגמרי - "וירב העם ויעצמו מאד". לכן, רשב"ם מסביר כך:
ויעש להם בתים - לשמרם פן ילכו לעבריות היולדות.
 כלומר, פרעה עשה למיילדות בתים, דהיינו בתי מעצר, כדי שלא יוכלו ללכת ולסייע לנשים העבריות ללדת. באופן זה אין צורך לקשר את עשיית הבתים להטבה, והמקראות נקראות כסדרן.
ג. כאשר בני יעקב מספרים לו שיוסף חי והוא משנה למלך מצרים, נאמר על יעקב "ויפג ליבו" (בראשית מ"ה, כו). רשב"ם, בעקבות רש"י, מבאר את הביטוי הקשה כך: "ויפג ליבו - החליף ליבו לומר אין זו אמת". כוונת דבריו היא שהוא שינה את ליבו (דעתו) מלהאמין להם. לאחר מכן נאמר "וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אלהם, וירא את העגלות אשר שלח יוסף", ואז יעקב משתכנע (כז). מה שכנע את יעקב? רשב"ם מפרש שבפסוק מובאים שני גורמים לכך: הראשון הוא "וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אלהם", והוא מסביר "שבכה על צוואריהם והכירו בוודאי שהוא אחיהם", כלומר היה זיהוי ודאי. הגורם השני הוא ראיית העגלות, שכן העגלות הם נכס מלכותי של פרעה, ואסור להוציאן ממצרים ללא אישור מיוחד. השכנוע של יעקב מתואר בפסוקים על ידי האמירה "רב עוד יוסף בני חי" (כז), ולא ברור מה פירוש המילה "רב" כאן (פירושי רש" וראב"ע די דחוקים). רשב"ם מסביר שהכוונה היא ל"די", דהיינו "די לא להאמין", אלא מעתה יעקב מאמין - "עוד יוסף בני חי".
***
בשיעור זה עסקנו בפירושו של רשב"ם לחלק הסיפורי של התורה, ובשיעור הבא בע"ה נעסוק בדרכו המיוחדת לביאור החלק ההלכתי של התורה.
 
 

[1]   שמה אינה ידוע בוודאות.
[2]   ישנו חכם אחר מבעלי התוספות אשר גם הוא נודע בכינוי ריב"ם, ושמו הוא ר' יצחק בן רבי מרדכי.
[3]   פירוש רשב"ם לתורה שרד בכתב יד בודד, ואף הוא אבד בתקופת השואה. מכתב היד חסרים הפירושים מתחילת התורה ועד בראשית י"ח, וכן שני הפרקים האחרונים של ספר דברים. בנוסף לכתב יד זה נמצאו פירוש רשב"ם לבראשית א, א-לא, ובשנת 1984 נמצאו על ידי משה סוקולוב משפטי הסיום של פירוש רשב"ם לתורה.
[4]   ראו הערה 21 בהמשך.
[5]   כמו כן, לכבוד סיום בראשית הוא הוסיף פיוט קצר:
ונחסל ויחי. אשפוך את שיחי, להודי ושבחי, לאמץ את כחי, השב נידוחי. ואם אבד נצחי, מבטן גוחי, ירח ניחוחי, מבור ריק שלחי, דברים עד תומם..".
[6]   תרגום: הייתי בן שמונה עשרה שנה ולא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו.
[7]   ניתן לראות בדבריו אלו של רשב"ם נימה של סלחנות כלפי ההולכים בדרך הדרש (בניגוד לנימה הלוחמנית שזיהינו אצל רי"ק). ייתכן שנימה זו היא תוצאה של התנגדות לאסכולת הפשט שקמה בצרפת, ולכן מצד אחד אומר רשב"ם שהוא מבין את מקור הטעויות של הראשונים, שהרי הם לא היו בקיאים במלאכת הפשט, אך מאידך הוא טוען להגנתו ולהגנת חבריו הפשטנים שהם נאמנים לחז"ל ומקיימים את דברי חז"ל עצמם ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו". ראו עוד בנושא זה א' גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, ירושלים תשמ"א, עמודים 468-471, וא' טויטו, בספרו "הפשטות המתחדשים בכל יום", עיונים בפירושו של רשב"ם לתורה, רמת גן, תשס"ג,עמוד 73.
[8]   עוד לפני שהגדרנו את המשמעות המדוייקת של "משכילים", כבר אנו חשים בסגנון אליטיסטי המלווה את פירושו. פירוש הפותח במלים "יבינו המשכילים" בהחלט לא נועד לפשוטי העם, וזאת בניגוד לפירוש רש"י. אולי זוהי אחת הסיבות לכך שפירושו לא זכה לתפוצה הרבה לה זכו פירושיו של רש"י, זקנו (בשיעורים הבאים נעלה השערות נוספות לאי תפוצתו של הפירוש).
[9]   "...וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה... נתן לב לפרש פשוטו של מקרא".
[10]            על נטיית פרשני צרפת במאה ה-11 לפרש על פי הפשט, ראה מאמרו של א' טויטו, 'הרנסאנס של המאה ה-12' בתוך, "הפשטות המתחדשים בכל יום", עמודים 11-33.
[11]            עיינו, למשל, פירושיו לבראשית ל"ט, י, מ"ו, ח, וְמ"ט, א.
[12]            הקטע לא נמצא בדפוס, אלא מובא מכתב יד על ידי א. טויטו, שם, עמוד 75.
[13]            למשל "דרך ארץ קדמה לתורה" (תנא דבי אליהו, פרק י).
[14]            למשל: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (אבות, ב', ב [משמעות זו מתפרשת בהמשך המשנה "וכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון"]).
[15]            ראו פירוש גור אריה בדיון בבת כהן פנויה, ואכמ"ל.
[16]            אולי בדרך זו ניתן להסביר את הכפילות בדברי הקב"ה לאברהם בעקידה "אברהם אברהם..." (בראשית כ"ב, יא) - ה' מיהר למנוע ממנו מלבצע את השחיטה.
[17]            כאשר רשב"ם חולק על רש"י בדרך כלל הוא לא יזכיר אותו בשמו, אלא ישתמש בכינוי "המפרש"; אך כאשר הוא מסכים עמו או משבחו, הוא יכנה אותו "רבינו שלמה".
[18]            על פי חולין ס:.
[19]            רש"י, שלא ציין כאן שמדובר במדרש, סבר, כנראה, כי פירוש זה יכול להיקרא פשט.
[20] נראה שרשב"ם כלל לא היה טורח לבאר פסוק זה, לולא רצה לחלוק על פירוש רש"י.
[21]            לכאורה, גם רשב"ם מוסיף מידע חיצוני - העובדה שמשה היה מהול. כנראה שרשב"ם סבר שאין די בעובדה שבת פרעה ראתה את הילד כדי שתבין שהוא "מילדי העברים" (סוף הפסוק), וכן שברור במקרא שכל זכר יהודי מהול. לכן, כאשר נאמר שבת פרעה ראתה ילד ברור שהיא ראתה שהוא מהול, וכך מובן גם כיצד היא הבינה שהוא "מילדי העברים".
[22] לכאורה, מדברי רשב"ם "וכי יעקב בא להתנבאות על אדם אחד" נראה כי נוסף לקושי ששמשון "נפל ביד פלשתים בעניין רע", רשב"ם מתקשה בכך שהנבואה תעסוק באדם אחד (ולא בשבט). אולם, בפירושו לברכת בנימין (בראשית, מ"ט, כז, ד"ה "בנימין זאב יטרף") מבאר רשב"ם שהפסוק מדבר על שאול המלך, כך שנראה שלדעתו אין בעיה בכך שהנבואה תעסוק ביחיד.
[23]            לדעת פרופ' א' טויטו, הסיבה שרשב"ם שמביא את הצהרותיו הפרוגרמאתיות דווקא בפתיחה לסיפורי יוסף היא בעקבות פולמוס יהודי נוצרי. וכך הוא כותב בספרו "הפשטות המתחדשים בכל יום", עמוד 100:
סיפור יוסף נתפס בעיני הנצרות כפרפיגורציה מובהקת למה שאירע למשיחם: הרי לפנינו שנים עשר אחים (מקביל לשנים עשר השליחים שבמסורת הנוצרית) ואחד מהם, יהודה דווקא (מקביל ליהודה איש קריות) מוכר את אחיו (יהודה איש קריות הוא שבגד בישו). יוסף מושלך לבור וניצל ממנו (ישו מת וקם לתחייה). והנה האח הנבגד, לא זו בלבד שאינו מתנקם בבוגד, אלא נעשה למציל מצרים ומציל משפחתו מרעב (ישו מושיע את האנושות). סיפור יוסף ופירושו הנוצרי היה נפוץ מאד ברחוב הנוצרי בימי הביניים...רשב"ם ראה לנכון להפנות את תשומת לב קוראיו שפירוש פשטי לסיפור יוסף מפריך את הדרשנות הנוצרית. הפסוק הקובע בהקשר זה הוא פסוק כח בפרק לז, המתאר את משיכת יוסף מהבור ומכירתו לישמעאלים. לפי הפשט של רשב"ם, לא האחים מכרו את יוסף אלא המדיינים. בכך בעצם הושמטה כל אחיזה להסבר הנוצרי.
[24] ראו רש"י וראב"ע שנדחקו בפירושיהם לפסוק זה.