ר' יוסף קרא

  • ד"ר אביגיל ראק
 
א. הקדמה
רבי יוסף קָרָא (1060 - 1130; להלן - רי"ק) נקרא קָרָא, כנראה על שם עיסוקו במקרא, ככינוי של כבוד למלומד במקרא. רי"ק חי רוב חייו בצרפת, בעיר טרואה (עירו של רש"י), ותקופה מסויימת חי בוורמייזה שבאשכנז (גרמניה). רי"ק היה מקורב לרש"י, וכנראה היה תלמידו. הוא עסק בהעתקת פירושי רש"י לכתבי יד, ורש"י מזכירו בפירושיו מספר פעמים (למשל במשלי י"ח, כב). נכדו של רש"י, הרשב"ם, מזכיר אף הוא את רי"ק בפירושיו (ראו רשב"ם לבראשית ל"ז, יב), וככל הנראה הושפע הרשב"ם מדרכו הפרשנית של רי"ק.[1]
לא ברור אם רי"ק כתב פירוש רציף לתורה; ייתכן שכתב רק פירוש לעשרות פסוקים בודדות, ואף לפירושיו אלה אין בידינו כתב יד שלם, אלא הם הגיעו אלינו דרך מובאות של אחרים.[2] ייתכן שהגורם להמנעות ר' יוסף קרא מלפרש פירוש שלם לתורה היה מעמד הבכורה שכבר אז קנה פירוש רש"י. בכל אופן, כמעתיק פירושי רש"י, ייתכן שבנוסח פירושו של רש"י כפי שנמצא בידינו היום, השתרבבו מספר פירושים של רי"ק.
רי"ק חיבר פירוש לרוב ספרי הנביאים.[3] פירושיו לנביאים ראשונים נחשבים מבין הפירושים החשובים והיצירתיים של פרשנות ימי הביניים, והוא נחשב לפרשן בעל מחשבה עצמאית וביקורתית.[4] מבין ספרי הכתובים, פירש רי"ק את איוב וחמש מגילות.
אמנם רי"ק לא זכה לתפוצה הראויה לפירושיו הרבים, אך אין ספק כי דרכו הפרשנית השפיעה על פרשני זמנו, כדוגמת ר' יוסף בכור שור, הרשב"ם, רד"ק ורלב"ג. הודות למפעל הכתר של אוניברסיטת בר אילן ישנה פריחה מחודשת של פירושו לספרי הנביאים.
בחרתי להקדיש שיעור לדרכו הפרשנית של רי"ק, על אף העובדה שמעט מאד מפירושיו לתורה נמצאים בידינו, ובדרך כלל אנו עוסקים במסגרת זאת רק במפרשי התורה, מפאת החשיבות הרבה של דרכו הפרשנית. חשיבותו זו באה לידי ביטוי בשלוש נקודות:
א. רי"ק נצמד לפשט, הרבה יותר מאשר רש"י, ובלי מחוייבות לדרש כלל. בכך פירושו נחשב לפריצת דרך.
ב. רי"ק היה בעל רגישות ספרותית-סגנונית.
ג. רי"ק ניסח כללים פרשניים הניתנים ליישום במקומות אחרים במקרא.
נרחיב את הדיבור על כל אחד מנקודות אלו.
 
ב. רי"ק כפורץ דרך בתחום הפשט
למרות "הצהרת הכוונות" המפורסמת של רש"י[5] - "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" (בראשית ג', ח) - ראינו כי רש"י, ממניעים שונים, סטה במקרים לא מבוטלים מהצהרת כוונות זו. אמנם עצם הרעיון של רש"י לכתוב פירוש לתורה שאיננו כבול רק לדרשות חז"ל, היה בהחלט חידוש בארצות צרפת ואשכנז, אך בפועל פירושו מבוסס רבות על דרשות חז"ל. רי"ק מיישם את כוונותיו של רש"י, וכמעט ואינו נזקק לדרשות חז"ל כלל. הוא מודע לכך שדרכו היא בהחלט חדשנית, וייתכן מאד שפירושיו זכו לביקורת רבה מחכמי דורו בשל כך. עדות לכך ניתן לראות בעובדה שנמצא רק כתב יד יחיד לפירושו, לעומת מאות כתבי יד של פירוש רש"י לתורה, המעידים על תפוצתו הרבה. ביטוי נוסף לביקורת שהופנתה כלפי פירושיו ניתן אולי לראות בפירושו לשמואל א', א', כ:
...ויודע אני שֶיָלִיזוּ[6] על פתרון זה כל בעלי אגדה ותלמוד, שלא יניחו מה שפתרו רבותינו...אך המשכילים ישכילו...להעמיד דבר על האמת.
לרי"ק היו מספר הנחות יסוד לגבי היחס לפשט ולדרש:
א. אפילו חז"ל, בעלי הדרשות, סברו שהעיקר הוא הפשט. מטרת הדרש היא רק לצורך מוסרי, 'להגדיל תורה ולהאדירה', ולא לספק הסבר שחסר במקרא.
ב. המקרא אינו זקוק לנתונים חיצוניים לו על מנת לפרשו, ולא ייתכן כי המקרא 'סתם' דבריו וסמך על דברי האגדה לבארם.
את ההנחה הראשונה ניתן למצוא, בין השאר, בישעיהו ה', ט:
...והט אזנך וכפוף עצמך למקרא, שכל מקרא ומקרא שדרשוהו רבותינו...משאמרו עליו מדרש, הם הם שאמרו עליו לסוף אמרו "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", שאין מידה טובה במקרא יותר מפשוטו.[7]
את ההנחה השנייה ניתן לראות, למשל, בשופטים, ה', ד:
שאין דרך נביא בכל כ"ד ספרים שיסתום את דבריו כדי שיצטרך ללמוד אותם מדברי אגדה.
באופן חריף יותר, רי"ק טען כי הנטייה של פרשנים לבאר את המקראות על פי הדרש נובעת מבורות הפרשנים, ומחוסר יכולתם להבין כיאות את פשט הכתובים:
...אך דע לך, כשנכתבה הנבואה, שלמה נכתבה עם פתרונה וכל הצורך, שלא יכשלו בה הדורות הבאים, וממקומו אין חסר כלום ואין צריך להביא ראיה ממקום אחר, ולא מדרש, כי תורה - תמימה נתנה, תמימה נכתבה, ולא תחסר כל בה, ומדרשי חכמינו - כדי להגדיל תורה ויאדיר, אבל כל מי שאינו יודע פשוטו של מקרא, נוטה לו אחר מדרשו של דבר, דומה לזה ששטפתהו שבולת הנהר ומעמקי מים מציפין, ואוחז כל אשר יעלה בידו להנצל , ואלו שם ליבו אל דבר ה', היה חוקר אחר פשר דבר ופשוטו, ומוצא לקיים מה שנאמר "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא.
(שמואל א', א, י"ז).
 
ג. רגישות ספרותית-סגנונית של רי"ק
בפירושיו של רי"ק ניכרת רגישות ספרותית, כלומר תשומת לב למבנים צורניים במקרא ולקשר ביניהם לבין המשמעות, ולתופעות סגנוניות שונות במקרא. להלן מספר דוגמאות:
א. לשון נופל על לשון (אליטרציה). רי"ק מרבה לציין את תופעת 'לשון נופל על לשון'[8], כמו למשל בפירושו לפסוקים "צהלי קולך בת גלים, הקשיבי לישה, עניה ענתות, נדדה מדמנה, ישבי הגֵבים העיזו" (ישעיהו, י', ל-לא):
ועל שם שהלשון נופל על הענתות - לשון עניה, כמו שהוא אומר בצידו (לא) 'נדדה מדמנה', כלומר מדמנה שמה[9] שנדדו מפניו, וכמו 'עקרון תעקר' (צפניה, ב', ד). וכמו כי מי דימון מלאו דם (ישעיהו, ט"ו, ט).[10]
כלומר, לדעת רי"ק, הנביא, בבואו לתאר את חורבן הערים הנזכרות בפסוק, בחר בפועל 'עניה' דווקא משום הדמיון הפונטי (דמיון בצליל) ל'ענתות', ובחר בלשון 'נדדה' משום הדימיון ל'מדמנה'.
ב. שיקולי מקצב. תופעה סגנונית נוספת עליה עומד רי"ק היא המקצב.[11] לעיתים קיימת חזרה מילולית מדוייקת על צלע של פסוק, וזאת מטעמי מקצב, או כלשונו של רי"ק "למלאות את הניגון"[12]. נראה כי כוונתו ב"למלאות את הניגון" היא שאורך המחצית הראשונה של הפסוק יהיה באותו סדר גודל (כנראה במספר הבהרות) כמו המחצית השנייה של הפסוק. בשל אותו הצורך רי"ק טוען כי המקרא יכול גם לקצר בלשונו. למשל, בישעיהו מ"ג, ו אומר הפסוק "אמר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ", ורי"ק מעיר:
לאומות שבתימן אל תכלאי...וכן בהרבה מקראות תקצר מידת הניגון מלה אחת.
בהמשך פירושו לפסוק זה כותב רי"ק:
...ופעמים שהוא[13] מיסב המילה בטעם אחר, מפני משקל הניגון, כגון: "אפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה"...וכל זה הניגון גורם.
ג. מבנה הספרותי של הנבואות. רי"ק עומד על הקשר בין נבואות שונות וסיפורים שונים הבאים בזה אחר זה, ומוצא ביניהם קשרים אסוציאטיביים. קביעה עקרונית לגבי מבנה הנבואות כותב רי"ק בישעיהו ד', ו:
ולפי שמתחלת הענין ועד כאן ראיתי את כל המקראות מחוברות איש לחבירו כקרסים בלולאות, ואילו באתי ליתן דרש בינהן הייתי מפריד בין מקרא לחבירו...
דוגמה לקריאה ספרותית ניתן למצוא בפירושו לישעיהו, ג', טז, "ויאמר ה' יען גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון...":
ולמעלה[14] הוא אומר בענין "ושח גבהות אדם ושפל רום אנשים", ולפי שעד כאן דיבר בגבהות וברום אנשים, חוזר ומתנבא בגבהות בנות ציון.
דוגמה נוספת היא הסברו של רי"ק לקשר בין סיפור דלילה ושמשון לבין סיפור פסל מיכה, המופיע מייד אחריו:
הפרשיות נסמכו על פי הכסף הרע ששוה, כאן אלף ומאה כסף של דלילה ואלף ומאה כסף של פסל מיכה ששניהן כסף של פורענות.
בפרשת שמשון ודלילה הפלשתים מציעים שוחד על סך "אלף ומאה כסף" (שופטים, ט"ז, ה) לדלילה, תמורת הסיוע לאסור את שמשון; ובסיפור של פסל מיכה מקדישה אימו של מיכה את "אלף ומאה שאר לוקח לך" (שם, י"ז, ב-ג) לעבודה זרה. רי"ק מציין שהקשר האסוציאטיבי מתבטא לא רק במילים הדומות 'אלף ומאה כסף', אלא גם בתוכן, דהיינו שבשני המקרים הכסף נועד למלא מטרה שלילית - "ששניהן כסף של פורענות".
 
ד. קביעת כללים על ידי רי"ק
רי"ק היה הפרשן הראשון בארצות צרפת ואשכנז שניסח מתודות פרשניות בצורת כללים הניתנים ליישום במקומות נוספים.[15] לכן, למרות שרי"ק לא חיבר פירוש שלם לתורה, יש מקום לראות בפירושו לנביאים פירוש חשוב להבנת פשט התורה, כיוון שבפירושיו לנביאים ניסח רי"ק כללים פרשניים אשר כוחם יפה גם לתורה.
נדגים מספר כללים שנקבו על ידיו:
א. ההקדמה. לעיתים מופיעים במקרא פסוקים שנראים לכאורה מיותרים או שלא במקומם. רי"ק מפרש פסוקים אלה על יסוד ההנחה שהכתוב הקדים למסור מידע שיהיה נחוץ בהמשך.[16] דוגמה ליישום הכלל על ידי רי"ק ניתן למצוא בשמות ט"ז, לה, "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת"; לא ברור מדוע באמצע סיפור ירידת המן מתואר משך תקופת ירידתו, ורי"ק מבאר זאת:
הרבה הוצרך מקרא זה לומר, שלא תתמה[17] על אשר אמר "מי יאכילנו בשר" (במדבר י"א, ד), והלא בכל ערב היה עולה השליו ותכס המחנה, ומה הוצרך להם לבכות על בשר התאוה? לפיכך קדם ולמד שהשליו לא היה כי אם לפי שעה.
ביאור דבריו: בספר שמות מתוארים יחד ירידת המן והשליו (ט"ז, יב-יג), ואילו בספר במדבר מתואר שכשנה לאחר מכן בני ישראל מתלוננים על כך שאין להם בשר. הקורא יכול לתמוה מה בנוגע לשליו, ומשום כך, מסביר רי"ק, התורה הקדימה לספר שבני ישראל אכלו רק את המן ארבעים שנה, אך השליו ירד רק באופן חד פעמי. כלומר, תפקיד פסוק זה הוא לפתור שאלה עתידית שעלול היה הקורא לשאול לולי פסוק ההקדמה.[18]
נעיין בדוגמה נוספת בה מיישם רי"ק כלל זה לצורך הסבר פסוקים שנראים הם מיותרים במקומם. כאשר דוד בורח מפני שאול לנוב (שמואל א', כ"א, ב-י), ומסתייע בידי אחימלך הכהן, באמצע השיחה בין דוד לאחימלך מופיע הפסוק הבא: "ושם איש מעבדי שאול ושמו דואג" (שם, שם, ח); מיד אחרי פסוק זה חוזר הכתוב לתאר את הדו שיח בין דוד לאחימלך. רי"ק במקום מעיר:
שלא תתמה כשאתה מגיע למקרא "ויען דואג האדומי וגו', ואומר ראיתי את בן ישי בא נובה" (שם, כב,ט) תאמר, היכן היה דואג.
ב. כאשר השלמת משפט כוללת שני איברים, לעיתים הכתוב כופל גם את הנושא הפותח את המשפט.[19]
למשל, את הכפילות בפסוק "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור" (ישעיהו מ"ג, כה) מנמק רי"ק בכך שכל אחת מן המילים מהמילים מקבילות לאחד משני האיברים שבסוף הפסוק, דהיינו יש לקרוא את הפסוק כך: "אנכי הוא מוחה פשעיך, ואנכי שלמעניך חטאתיך לא אזכור". דוגמה נוספת היא הסבר הכפילות בפסוק "אל אלוקים ה' אל אלוקים ה' הוא ידע וישראל הוא ידע אם במרד ואם במעל" (יהושע כ"ב, כב):
ולמה נכפל כאן שני פעמים אל אלוקים ה'?...השם הוא יודע שלא במרד, והשם הוא יודע שלא במעל.
כיוון שהמשפט מסיים בידיעת שני דברים - "שלא במרד" ו"שלא במעל", הכתוב פותח בכפילת זהות היודע "אל אלוהים ה'".
נראה שניתן ליישם כלל זה למקומות אחרים במקרא. למשל, את הכפילות בקריאתו של ה' לאברהם, "אברהם אברהם" (בראשית, כ"ב, יא) ניתן לבאר על פי שיטת רי"ק באמצעות ההמשך "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לא מאומה" (שם, שם, יב); דהיינו, יש לקרוא את הפסוקים כך: "אברהם, אל תשלח ידך אל הנער; אברהם, אל תעש לו מאומה".[20]
 
ה. השפעתו של רש"י על רי"ק
למרות העצמאות הרבה של רי"ק, ניתן לראות שהוא נסמך רבות על פירושיו של רש"י. לצורך הדגמה, נשווה בין פירוש רש"י לפירוש ר' יוסף קרא לשמואל א', ט"ו א-ט (הפטרת שבת זכור). ראשית, נראה את הפסוקים עצמם:
(א) ויאמר שמואל אל שאול אתי שלח ה' למשחך למלך על עמו על ישראל ועתה שמע לקול דברי ה':
(ב) כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלתו ממצרים:
(ג) עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור:
(ד) וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה:
(ה) ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל:
(ו) ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אספך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים ויסר קיני מתוך עמלק:
(ז) ויך שאול את עמלק מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים:
(ח) ויתפש את אגג מלך עמלק חי ואת כל העם החרים לפי חרב:
(ט) ויחמל שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם וכל המלאכה נמבזה ונמס אתה החרימו:
 
 
כעת נראה את פירוש רש"י ואת פירוש רי"ק לפסוקים אלו:
הקטע המפורש
פירוש רש"י
פירוש רי"ק
פסוק א' - "ועתה שמע לקול דברי ה'".
פעם אחת נסכלת, ועתה היזהר בעצמך.
 
כלומר: אם לא שמעת בראשונה, שלא שמרת הבטחתך כשאמרתי לך "שבעת ימים תוחל עד בואי אליך" (שמואל א', י', ח), עתה שמע, שלא תעבור על ציווי של הקב"ה.
פסוק ב' - "אשר שם לו בדרך".
 
אשר שם לו אורב בדרך...הרבה מקראות שצריכין להוסיף תיבה.
פסוק ג' - "משור עד שה".
שהיו בעלי כשפים ומשנים עצמם ודומים לבהמה.
 
כדי שלא יאמרו שור זה של עמלק, שה זה היה של עמלק, וכן גמל וכן חמור, שאם לא כן אין זה מחיית זכר עמלק.
פסוק ד' - "ויפקדם בטלאים".
אמר לכל אחד שיקח טלה בצאנו של מלך, ואחר כך מנה את הטלאים.
נטל טלה ונתן ביד כל אחד ואחד, ואחר כך מנה את הטלאים.
 
פסוק ט' - "נמבזה".
כמו נבזה, והמ"ם טפילה בו.
 
 
 
 
מהשוואה זו עולות כמה מסקנות:
א. פירושיו של רש"י הם התשתית לפירוש רי"ק. לכן, אם רי"ק מסכים לדברי רש"י, והם מבוארים כל צרכם, לא יעיר רי"ק דבר. כך לגבי המילה "נמבזה" בפסוק ט' - לא סביר שרי"ק חשב שזוהי מילה שאיננה זקוקה לביאור, אך מכיוון שפירוש רש"י מספיק - הוא לא העיר דבר.[21]  
ב. לעיתים נראה כי רי"ק חוזר על דברי רש"י ללא כל חידוש. אולם, דקדוק בדברי רי"ק יראה כי רי"ק לא חוזר באופן מילולי על דברי רש"י, אלא מחדד ומבאר את דבריו. כך למשל בביאורו לפסוק א', "ועתה שמע": רש"י טען שמדובר ב "וו" ההיפוך - שאול מתבקש עתה לשמוע לקול ה', בניגוד לפעמים הקודמות שלא שמע שאול. רי"ק מאמץ את הפירוש ומוסיף את המידע הנחוץ ללומד שאולי אינו בקיא במקראות.[22] גם בפסוק ד', "ויפקדם בטלאים", רי"ק מנסח את דברי רש"י בצורה בהירה יותר.
ג. כאשר רי"ק מתנגד לפירוש רש"י הוא יפרש בצורה אחרת לגמרי מרש"י. כך בפירושו לפסוק ג': רי"ק מתנגד למדרש חז"ל המובא בפירוש רש"י לגבי הצורך בהמתת בעלי החיים (מטעמים שהוזכרו לעיל - רי"ק משתדל שלא להביא פירושים שאינם עולים מפשט הכתובים), ועל כן הביא את פירושו, שהמתת בעלי החיים הוא קיום מצוות מחיית זכר עמלק.[23]
ד. כאשר רש"י אינו מבאר דבר מה בפסוק שדורש הסבר, רי"ק ישלים את החסר. כך, למשל, בפסוק ב', "אשר שם לו בדרך", ישנו קושי בכך שהנושא חסר בפסוק; רי"ק מסביר שהכוונה היא ל"אשר שם לו אורב בדרך", ו"לשון קצרה" היא תופעה נפוצה במקרא.
השפעתו של רש"י על רי"ק היא לא רק בפרשנות, אלא גם בדרכו החינוכית של רש"י, הבאה לידי ביטוי רבות בפירושי רש"י[24]. כך, למשל, בפירושו לפסוק "אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, יצא עתק מפיכם" (שמואל א', ב', ג). ראשית, רי"ק מבאר את הפסוק על שתי צלעותיו:
 "אל תרבו לדבר גבוהה גבוהה" - אתם הבריות ממני תוכלו ללמוד שלא תרבו לדבר גבוהות.
"ואל[25] יצא עתק מפיכם" - פתרונו, אל יצאו דברים יתירים (מיותרים) מפיכם, והוא מגזרת עתקו וגם גברו חיל (איוב, כ"א, ז).
לאחר מכן מביא רי"ק דוגמאות ל'דיבורים מיותרים' שעדיף לא לאמר אותם כלל:
שלא תונו איש את עמיתו בדברים. אם תראו אדם עני לא תהיו מונים[26] לו עינוייו; אם תראו אדם באין כח אל תהיו מבזים עליו; אשה בלא בנים אל תהיו מונים לה עקרה; אם ראיתן אדם שאין השעה עומדת לו אל תהיו מבזים עליו...
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולד"ר לאביגיל ראק, תשע"א
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   נעסוק בכך בהרחבה כאשר נלמד על פירוש הרשב"ם לתורה.      
[2]   א' ברלינר ליקט את פירושי רי"ק לתורה ב'פליטת סופרים', מאינץ, תרל"ב.
[3]   פירושו של רי"ק לספר יחזקאל נכתב על ידי אחד מתלמידיו. זאת ניתן ללמוד מכמה מקומות בפירוש, למשל "כך פירש מורי ר' יוסף ב"ר שמעון לפי פשוטו של מקרא" (יחזקאל, י"ד, ה) וכן "ומורי ר' יוסף פירש בענין אחר (שם, ל"ג, כז). אולם, אין ספק כי הסגנון והמתודה בפירוש לספר יחזקאל הם של רי"ק.
[4]   עדות לביקורתיות של רי"ק ניתן לראות, למשל, בכך שהוא חולק על קביעת חז"ל ששמואל הנביא חיבר את ספר שמואל:
ורבותינו זכרונם לברכה אמרו ששמואל כתב ספרו, והמאיר לארץ ישים מחשך לאור ומעקשים למישור.
(שמואל א', ט', א).
[5]   ראו בשיעור ראשון על רש"י.
[6]   דהיינו ילעיזו.
[7]   ראו גם דבריו לשמואל א', א', יז, המובאים להלן.
[8]   'לשון נופל על לשון' אמנם מוזכר בפירושי רש"י במספר מקומות, אך רש"י מציין תופעה זו רק ב-5 מקומות בתנ"ך, ואילו אצל רי"ק התופעה היא תופעה רחבה ביותר. נראה לי כי יש מקום להשערה כי זיהוי התופעות בפירוש רש"י הוא שרבוב של פירוש רי"ק.
[9]   דהיינו מהעיר ששמה מדמנה.
[10] יש לציין כי רי"ק מביא דוגמאות רבות שמפרשים כמו ראב"ע ורד"ק התעלמו מהן, אף שהם נוהגים לציין 'לשון נופל על לשון'.
[11] אחד מהתחומים בו הרבה רי"ק לעסוק היה פרשנות הפיוט. נראה לי כי בבואו לבאר את המקרא הוא הושפע ממבנה הפיוטים.
[12] עיינו למשל, בפירושו ליחזקאל, ט"ז, ו.
[13] המקרא.
[14] דהיינו בנבואות הקודמות.
[15] הראשון שחיבר 'כללים' המשמשים לבנת הפשט היה אבן ג'נאח, אך הוא כתב בערבית, שלא הייתה מובנת לתושבי צרפת ואשכנז, וכלליו היו בעיקר כללי תחביר ודקדוק.
[16] ניסוח הכלל בלשונו של רי"ק הוא:
וכן דרך מקראות רבים, שקודמים ללמדך על דבר שאתה עתיד לתהות עליו.
(שמואל א', א', ג).
[17] רי"ק רגיל להשתמש בביטוי "שלא תתמה" כאשר הוא מגדיר פסוק מסויים כ'הקדמה'. ראו גם שופטים א', טז, שם ד', יא, שם י"ג, יט, ועוד רבים.
[18] א. שאלה מעניינית היא האם רש"י היה מודע לתופעה של ההקדמות, או שמא היה זה חידוש של רי"ק. בבראשית ט', ח מסופר ש"חם הוא אבי כנען". אין ספק שמיקומו של פסוק זה בעייתי, שכן הסיפור שמופיע מייד לאחר מכן הוא סיפור שכרותו של נח, וסיפור תולדות בניו של נח מופיע רק לאחר סיפור זה. רש"י במקום מפרש כך:
"וחם הוא אבי כנען" - למה הוצרך לומר כאן? לפי שהפרשה עסוקה ובאה בשכרותו של נח, שקלקל בה חם, ועל ידו נתקלל כנען, ועדיין לא כתב תולדות חם ולא ידענו שחם בנו, לפיכך הוצרך לומר כאן "וחם הוא אבי כנען".
נמצא שכבר רש"י ביאר את הפסוק על יסוד ההנחה שהכתוב הקדים למסור מידע מסויים כדי שההמשך יהיה מובן לקורא. אך דווקא ההבדל בין רי"ק לבין רש"י מחדד את ההבדל בניהם: בעוד שרש"י רק באר את הפסוק המקומי, רי"ק מנסח כלל שניתן ליישום במקומות אחרים.
ב. בשיעורים הבאים נראה כי הרשב"ם, ככל הנראה בהשפעתו של רי"ק, מיישם את הכלל שקבע רי"ק במקומות רבים.
[19] בלשונו של רי"ק:
כשעתיד לכפול שני דברים, כופל שני תיבות לפניו.
(יהושע, כ"ב, כב).
[20] בדומה לכך ניתן לבאר את הכפילות בקריאתו של ה' "משה משה" (שמות, ג', ד), על רקע שני צווים בפסוק שלאחר מכן - "אל תקרב הלום, של נעליך מעל רגלך".
[21] וראו גם (שם) פסוק י"ב ד"ה "נחמתי", פסוק ט"ז ד"ה "הרף" ופסוק כ"א ד"ה "ראשית החרם"; כל אלו לא דרשו הסבר כי הנחת היסוד של רי"ק היא שהקורא בפירושו למד תחילה את פירוש רש"י.
[22] אפשר במידה מסויימת לראות את פירוש רי"ק כסופרקומנטר לרש"י.
[23] יחס זה דומה ליחס שבין בעלי התוספות לבין פירוש רש"י בתלמוד.
[24] ראו בשיעורים השלישי והרביעי שעסקו ברש"י.
[25] המילה "אל" איננה מופיעה בצלע השנייה של הפסוק, אך לדעת רי"ק ה"אל" בצלע הראשונה מתייחסת גם לצלע השנייה (תקבולת חסרה).
[26] מלשון הונאה, דהיינו העלבה.