שבועה שהשביע משה את ישראל

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

שבועות דף כט – שבועה שהשביע משה את ישראל

הגמרא בדף כט ע"א מעלה שאלה עקרונית ורחבת היקף בהלכות שבועות: עד כמה מוסמך אדם לתת פרשנויות מחודשות למילים היוצאות מפיו (להישבע "אדעתה דידיה")? הגמרא מנסה לפשוט את הספק ממקור מיוחד במינו:

"תא שמע: וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל, אמר להן: דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעת המקום ועל דעתי".

הגמרא מסבירה שמשה רבנו טרח רבות למצוא את הניסוח המדויק להשבעת ישראל על קבלת התורה, כדי שלא ילכו בשבועתם אחר דעתם שלהם, ונמצא שאינם מחויבים בשבועה לקיום התורה כולה.

דברי הגמרא מתמיהים. ראשית, יש להקשות קושיה טכנית: אם עם ישראל מעוניין להתחמק מן השבועה על קיום התורה, כיצד תשנה השבועה את המציאות? הרי גם החובה לקיים שבועה היא דאורייתא, ומי שלא יקיים את התורה, יפר גם את הלכות שבועות! התוספות על אתר (ד"ה כשהשביע) הקשו קושיה זו, והניחוה ללא מענה.

אך יש להרהר גם בעניין עמוק יותר. התחושה הכללית העולה מן הסוגיה היא שעם ישראל היה מוכן לעשות כל טצדקי שבעולם כדי להיפטר מקיום המצוות. כמעט כל פרשנות של השבועה הייתה עלולה להיתקל ב'התחכמות' כלשהי, ומשה רבנו הוכרח לנסח את השבועה באופן מדויק מאוד ואחראי מאוד. למסקנת הסוגיה, אכן לא היה מקום לאותן פרשנויות שונות, אבל היה חשש כבד שעם ישראל יקבל עליו את השבועה אך יעשה כל ניסיון להתיר אותה, ולכן היה חשוב שתהא זו שבועה שאין לה התרה, כפי שאכן השכיל משה רבנו לעשות.

זאת ועוד: מה היה קורה אילולא נמצא אותו נוסח מדויק? כלום יכולנו לראות עצמנו פטורים מקיום מצוות? האין המצוות 'אמיתות מוחלטות' שאנו מחויבים לקיימן מצד נכונותן ואמתותן? הריטב"א, אגב דיון בשאלה הלכתית הנוגעת לסוגייתנו, מדגיש:

"ואין כאן ראיה ברורה לזה, דשאני שבועת התורה שמצותיו קיימות לעולם ולעולמי עולמים".

דומה שסוגייתנו אכן מחדשת חידוש חשוב בדבר זיקת עם ישראל למצוות. רכיב מהותי בקיום המצוות הוא יסוד שאנו חוזרים עליו יום יום בקריאת שמע: קבלת עול מצוות (ראה ברכות פ"ב מ"ב). קיום מצוות מתוך תחושה של כפייה או של כורח המציאות בלבד הוא קיום חסר. יש צורך מהותי להביע רצון ונכונות לקיים מצוות, ואף להישבע על כך.

אחת המימרות המפורסמות בש"ס קובעת שבשעת מתן תורה כפה הקב"ה על ישראל את הר סיני כגיגית "ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (שבת פח ע"א), כלומר שקבלת התורה איננה תלויה בהסכמת עם ישראל ובנכונותו לכך. אלא שבהמשך אותה סוגיה נאמר:

"דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע', באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד 'נעשה' ואחד כנגד 'נשמע'".

דבריו של רבי סימאי קרובים לסוגייתנו, המשבחת דווקא את ההסכמה והנכונות לקבל. נראה שבדברי חז"ל ניתן לזהות את שתי הבחינות, ויש למצוא את הדרך לשלב ביניהן.

הרב אביהוד שוורץ