שבועות באספקלריה של חטא העגל

  • הרב אהרן ליכטנשטיין
הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל
שיחה לשבועות

שבועות באספקלריא של חטא העגל*

"שלוש רגלים תחוג לי בשנה. את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם. וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה...".      
(שמות כ"ג, יד-טז)
הרמב"ן שואל מדוע נאמר "חג הקציר" בה"א הידיעה, הרי זו הפעם הראשונה בה אנו נפגשים בחג זה ולכאורה התורה צריכה להסביר לנו מהו אותו חג, כמו שלגבי חג המצות התורה טורחת להסביר. הרמב"ן הסביר שהיות שכבר נאמר "שלש רגלים תחג לי בשנה", וכבר הוזכרה נימת חג האביב ביחס לפסח, הרי שנרמז מעגל חגים על פי סדר השנה החקלאית, ואף שבועות וסוכות בכלל:
"והנה כלם על שם מעשיו מן השדה לתת בהם הודאה לאלקים, שהוא שומר חקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב".                 
יסוד הדברים הוא, שלרגלים יש שני מישורים נפרדים :
א. המישור הראשון הוא הפן החקלאי שיש בחגים, שמוזכר בפרשת משפטים.
ב. המישור השני הוא הפן ההיסטורי: בסוכות הוא מופיע : "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, מג), לגבי פסח הוא מופיע בפרשת בא, שם מוזכר שחג המצות הוא יום צאת בני ישראל מארץ מצרים.
אמנם, בחג השבועות לעומת זאת חסר לנו בתורה הפן ההיסטורי. אם נעיין בפרשת יתרו, שם נאמר : "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות י"ט, א) נבין שחג השבועות נופל בערך בתאריך של מתן תורה. ידועה לנו המחלוקת מהו בדיוק יום מתן תורה, אבל עדיין קשה – מדוע התורה מסתירה תאריך זה מאתנו? מדוע התורה לא כותבת במפורש שחג השבועות הוא יום מתן תורה, כמו לגבי סוכות ופסח?
כידוע, יש הבדל בין דיברות ראשונות בפרשת יתרו לבין דיברות שניות בפרשת ואתחנן. הרמב"ן בפירושו על התורה כבר עמד על הבדלים אלו ומשמעותם. הבדל אחד הוא, שבדיברות ראשונות נאמר לגבי כיבוד אב ואם "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך". ואילו בדיברות שניות נאמר "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלוקיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך". הגמרא במסכת בבא-קמא (נד:) שואלת, מדוע בדיברות ראשונות לא נאמר "טוב" ובדיברות שניות נאמר "טוב"? ומתרצת הגמרא:
"הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי? אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל".
רב אשי אומר שלא ניתן לכתוב בדיברות ראשונות "למען ייטב לך", כיון שכולנו יודעים שסוף דיברות אלו לשבירה.
בכיוון זה, ניתן גם להבין מדוע התורה לא כותבת לנו שיום מתן תורה חל בחג השבועות. בחג השבועות ניתנה אומנם תורה, אך כולנו יודעים גם שסוף מתן תורה הוא חטא העגל. מתן תורה כזה כולנו רוצים לשכוח, כיון שאנו יודעים שלאחר מספר ימים ארע חטא העגל. חז"ל המשילו לנו משל חריף מאוד לדבר זה: "משל לכלה שזינתה תחת חופתה", וברור לנו שכלה שזינתה תחת חופתה כולנו מעוניינים לשכוח אף את חופתה.
ניתן לראות את הכיוון הזה הן בתורה והן בדברי חז"ל במספר מקומות.
 
מתן תורה בספר דברים
בפרשת ואתחנן, כאשר משה מספר לבני ישראל את סיפור מתן תורה הוא אומר :
"רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך... יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחרב... קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול... ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש".
 
(דברים ד', ט-טו)
מדוע משה מאריך כל כך ומזכיר לבני ישראל שהם לא ראו בשעת מתן תורה כל תמונה?
ברור שטראומת חטא העגל רודפת את משה, ולכן הוא מדגיש זאת כל כך. מקרה דומה יש כאשר בני גד ובני ראובן באו אל משה ובקשו את עבר הירדן ומשה נזכר בחטא המרגלים ותוקף אותם קשות, שוב בגלל הפחד מפני חזרה על אותו פשע של מאיסה בארץ חמדה.
 
שבירת הלוחות ע"י משה רבנו
משה בחטא העגל שובר את הלוחות, ומצאנו בהרבה גמרות ומדרשים הסברים לכך. באחד מאותם מדרשים באבות דרבי נתן נאמר:
"רבי יוסי הגלילי אומר: אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לשלוחו צא וקדש לי נערה יפה וחסודה ומעשיה נאים. הלך אותו שליח וקידשה. לאחר שקידשה הלך ומצאה שזינתה תחת אחר. מיד היה דן קל-וחומר בעצמו ואמר אם אני נותן לה כתובה מעכשיו נמצא מחייבה מיתה ונפטרה מאדוני לעולם כך היה משה הצדיק דן ואמר היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות הללו ומזקיקם למצוות ומחיבני אותם מיתה. אחז מיד ושברם".          
 
(אבות דרבי נתן ב', ג)
במדרש זה אנו רואים בצורה חריפה, שבעקבות חטא העגל מתן תורה כביכול לא היה. החטא גורם לאי נתינת התורה. המדרש מבאר שנתינת התורה לא הייתה גמורה ובגלל החטא הנתינה התבטלה. "בית הלוי" המשיל את משה בלוחות ראשונים לשליח הולכה, שהגט שבידו אינו חל עד שיגיע לאישה. כך גם משה בלוחות ראשונים, והלוחות אינם חלים עד שהם יגיעו ליד בני ישראל. ובעקבות חטא העגל אכן הלוחות לא הגיעו לידי בני ישראל ולכן כביכול אין מתן תורה. בלוחות שניים, לעומת זאת, משה אינו שליח הולכה אלא שליח קבלה שמיד כאשר מגיע הגט לידו האישה מגורשת, ולכן מיד כאשר הלוחות ניתנים למשה הם חלים.
 
מלאך ה'
בתורה בפרשת כי תשא לאחר חטא העגל נאמר:
"ושלחתי לפניך מלאך ... כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך".      
 
(שמות ל"ג, ב)
לכאורה, גם לפני חטא העגל נאמר בפרשת משפטים: "כי ילך מלאכי לפניך". ואם כך, גם מלכתחילה היה אמור להוליך אותם מלאך ולא הקב"ה בעצמו?
רש"י עומד על בעיה זו, ומתרץ שבמלאך שמוזכר בפרשת משפטים רמז להם הקב"ה שיחטאו בעגל. מרש"י אנו רואים, שלא רק בהסתכלות לאחור מתן תורה מאבד מערכו אלא גם לפני החטא, פוגעת במתן תורה אותה הידיעה שמיד לאחר מכן יתרחש חטא העגל.
ניתן להסביר זאת אחרת על פי מהלך אחר. בתהליך הגרות של כל גר יש שלושה שלבים:
א. מילה.
ב. טבילה.
ג. הרצאת דמים.
נחלקו הראשונים, מה היה תהליך הגרות אצל בני ישראל בזמן יציאת מצרים. לדעת רש"י, קודם היה תהליך הגרות ורק אחר כך היה מתן תורה. לדעת הרמב"ן, ראשית מלו וטבלו אחר כך היה מתן תורה ורק בסוף היתה הרצאת דמים. דעת הרמב"ן אומנם יותר מסתדרת עם סדר הפרשיות בתורה, אך מה ההיגיון בסדר הזה? ההסבר הוא שהמילה והטבילה התירו את בני ישראל למתן תורה, ובעקבות מתן תורה יכלו להיכנס לברית בהרצאת דמים.
על רקע זה, ניתן להסביר את הקושיה שהקשינו. המלאך שמוזכר בפרשת משפטים מלווה, ולא הקב"ה בעצמו, מפני שבני ישראל עדיין לא סיימו את תהליך הגיור שלהם ולכן אינם נמצאים במצב שבו הם יכולים לעמוד בהשראת שכינה. רק לאחר מתן תורה והרצאת דמים יוכלו בני ישראל לקבל השראת שכינה. אין בליווי זה משום עונש, אלא פרי מצב נתון - תוצאה טבעית של חוסר בשלות כנסת ישראל באותה שעה לעמוד מול עוצמת נוכחות שכינה מלאה וישירה. לעומת זאת, קביעת "ושלחתי מלאך לפניך" שבפרשת כי תשא הינה במפורש בבחינת עונש, והיא מבשרת על הסתלקות שכינה ודעיכת נוכחותה בעקבות החטא. בשני הפסוקים מדובר אמנם על מצבים דומים - אך באחד בשלב החתירה לפסגה, ובשני בנסיגה הימנה ומחיקת ההישגים שנרשמו בדרך לביצור השראת השכינה.
 
נעשה ונשמע
בפרשת כי תשא, לאחר חטא העגל, נאמר:
"ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך. ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב".
                                                                   
(שמות ל"ג, ה-ו)
רש"י במקום מסביר על פי הגמרא בשבת, שפירוש המילה 'עדים' אלו כתרים שניתנו להם בסיני בשעה שאמרו נעשה ונשמע. וכך מופיע בגמרא בשבת:
"דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל וקשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, כיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב."
 
(בבלי שבת פח ע"א)
פשר הדברים, כי אחר חטא העגל נפגמה קשות משמעות מתן תורה. יש כאן חזרה אחורה, משל לכלה שזינתה תחת חופתה שעדיף היה שלא הייתה נכנסת כלל לחופה.
בתחילת דברינו שאלנו מדוע התורה מצניעה מאתנו את חג מתן תורה. עתה ברור לנו מה משמעות הדבר. גם חז"ל קראו לחג השבועות "זמן מתן תורתנו" ולא "זמן קבלת תורתנו" שהרי מתן תורה היה פה אך קבלת תורה ודאי שלא היתה פה.
 
אופי חג השבועות
אם אמנם חז"ל בכל זאת קראו לחג זה "זמן מתן תורתנו", זה מחייב אותנו, ואולי יותר מאשר בשאר הרגלים. בשאר הרגלים אנו יכולים לחוות את היום בפשטות. פסח צריך להיות עבורנו חג החירות בלא שום בעיה, אבל בשבועות אנו נדרשים לחוות את היום כחג מתן תורה מבלי להתייחס למה שאנו יודעים שבהמשך קרה, אל חטא העגל. משל לאדם שנידרש להשתתף במחזה ולשמוח בשמחה, למרות שמקריאה קודמת של המחזה הוא יודע שמיד לאחר אותה שמחה תתרחש טרגדיה נוראה.
בעצם, חג השבועות הוא במידה מסוימת יום תשובה, שבו על כנסת ישראל לתקן את חטא העגל. ובהמשך אותה הגמרא בשבת אכן מצינו:
"אמר ריש לקיש עתיד הקב"ה להחזירן (הכוונה לכתרים) לנו שנאמר: 'ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם' שמחה שמעולם על ראשם".
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
* שכתוב שיחה שנאמרה בליל חג השבועות התשנ"ד. שכתב: חגי סופר. השיחה פורסמה בדף קשר מס' 497.