"אמר עולא אמר רבי יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לצבור – נפדין תמימים.
יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא. אמר ליה רב חסדא: מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך! וכי קדושה שבהן להיכן הלכה?" (י ע"ב)
על שאלתו של רב חסדא עמדנו אתמול, והיום אנו לומדים את התשובה לה:
"אמר רבה: לב בית דין מתנה עליהן: אם הוצרכו – הוצרכו, ואם לאו – יהיו לדמיהן" (יא ע"א).
על פי פשוטה, תשובתו של רבה היא שבזמן קניית הבהמות, בית דין מתנה שאם יתברר שאין בהן צורך לשנה זו, לא תחול עליהן קדושת הגוף.
והקשה הריטב"א: כלום אין בזה בעיה של ברירה? המקרה הקלסי של ברירה מופיע בפרק השמיני של תוספתא דמאי, והוא מובא במספר סוגיות בש"ס (עירובין לו ע"ב, סוכה כג ע"ב ועוד):
"הלוקח יין מבין הכותים מערב שבת ושכח ולא הפריש, אומר: 'שני לוגין שאני עתיד להפריש – הרי הן תרומה; עשרה הבאים אחריהם – מעשר ראשון; תשעה הבאים אחריהן – מעשר שני', ומיחל ושותה מיד, דברי ר' מאיר. ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין".
מדובר באדם שרוצה לשתות, אך איננו יכול להפריש תרומות ומעשרות כעת, ועל כן הוא מבקש לתרום מעתה ממה שישאר לאחר שישתה. כמובן, בעת ההפרשה אין הוא יודע מה ישאר לאחר שישתה, ונחלקו בזה התנאים: רבי מאיר סובר שניתן לעשות כן, ורבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון חלוקים עליו. לדעת רוב הראשונים, מסקנת הסוגיות השונות העוסקות בדין ברירה היא שלפחות בדינים דאורייתא אין ברירה, זאת אומרת: אי אפשר להחיל חלות הלכתית דאורייתא אם פרטיה יתבררו רק בעתיד. אם כן, כיצד יכולים בית דין להקדיש את הבהמה על דעת שיהיה בה שימוש? כלום אין זו ברירה לכל דבר?!
הריטב"א עצמו מתרץ שבעיית ברירה קיימת רק כאשר אין מבורר על איזה חפץ תחול החלות. בנידוננו החפץ ברור לחלוטין (הבהמה), ומה שאינו ברור הוא מהות החלות – האם תהיה זו חלות של קודשי מזבח, או שמא קדושת דמים בלבד – ולכן זהו מקרה פשוט של תנאי, ואין כל בעיה בחלותו.
האדמו"ר ר' חיים מצאנז (שו"ת דברי חיים, ליקוטים והשמטות סימן כ"ה) יישב את קושיית הריטב"א באופן אחר. לדבריו, בעיית ברירה קיימת רק כאשר מבקשים להחיל את החלות כבר מעתה, בטרם הובררו פרטיה (כגון הרוצה לשתות יין על סמך הפרשת תרומה ממה שיישאר לאחר שתייתו). לא כן בנידוננו: כאן אין החלות חלה מיד, אלא היא תלויה ועומדת עד שיוברר ייעודה של הבהמה, אם להקרבה אם לדמים, ולכן אין כאן בעיה של ברירה. כהבנה זו משמע גם במאירי על אתר (ועיין עוד בראשונים להלן יב ע"ב על דברי הגמרא "סכין מושכתן למה שהן"), ויש לה נפקא מינה חשובה: קדושת הגוף של הבהמה איננה מוחלטת עד רגע שחיטתה!
ביאור שונה בתכלית לדין "לב בית דין מתנה עליהן" משתמע מן התוספות למסכת מעילה דף יד ע"א (ד"ה בונין בחול). התוספות כותבים שדין זה שייך דווקא בבית דין, אך לא ביחיד. מסתבר שלדעתם, אין מדובר בתנאי רגיל בשעת ההקדשה, אלא בכוח מיוחד שיש לבית דין. מהו כוח זה?
בכמה מקומות בש"ס אנו פוגשים בכלל "הפקר בית דין היה הפקר" (יבמות פט ע"ב, גטין לו ע"ב ועוד). משמעותו של כלל זה היא שיש לבית דין סמכות מיוחדת בענייני ממונות, המאפשרת לו להפקיע ממון. מסתבר שרב חסדא, שסבר בתחילה כי ניתן להוציא את מותר הקטורת לחולין מכיוון שקדושתה קדושת דמים בלבד, ולא קדושת הגוף, הבין שכוח זה של בית דין שייך דווקא בממונות, ולא בקדושת הגוף (ראה תוספות להלן יב ע"א, ד"ה שאני). עד עתה ביארנו כי תשובתו של רבה, שתנאי בית דין יכול לחול גם בקדושת הגוף, היא מעבר לסוג אחר של תנאי. אבל לפי דברי התוספות, שדין "לב בית דין מתנה" שייך בבית דין דווקא, יתכן שמדובר בהמשך המסלול של הפקר בית דין, ומסלול זה יכול להועיל גם בקדושת הגוף. כיצד? בית דין יכול לקבוע שקניין המותרות – שהוא שקידש אותם כתמידים – יתבטל למפרע, ויתחדש כקניין לצורך ריקועי פחים.
להבדל זה בין ההבנות השונות בדין "לב בית דין מתנה עליהן", המתבטא בשאלה אם הוא שייך גם ביחיד, יש נפקא מינה חשובה. שאלות רבות מתעוררות בדין חפצים שהוקדשו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות והתברר שאין בהם צורך: האם מותר לשנות את ייעודם, מכיוון ש'לב המקדיש מתנה עליהם' שאם אין בהם צורך, לא יקדשו למטרתם המקורית? קצרה היריעה מלטפל בנושא זה כאן, ורק נעיר כי המשנה ברורה (סימן קנ"ד סעיף קטן מא) פוסק להקל.