שבועות דף כד – איסור כולל באיסור הבא מאליו ובאיסור הבא על ידי עצמו

  • הרב שמואל שמעוני
אחד החריגים לכלל "אין איסור חל על איסור" הוא איסור כולל: אם האיסור השני חל בחתיכות אחרות, הריהו חל גם בחתיכה שכבר אסורה, לצד האיסור הראשון (חלוק על כך רבי שמעון, דלית ליה כולל). והנה, הגמרא כג ע"ב – כד ע"א מסבירה כי ריש לקיש, שמיאן להשתמש בדין זה כשהאיסור השני הוא איסור שבועה, גורס ש"כי אמרינן איסור כולל – באיסור הבא מאליו, באיסור הבא על ידי עצמו לא אמרינן". מה פשר חילוקו?
לביאור הדבר עלינו לברר את יסוד דין "אין איסור חל על איסור" ואת היחס בינו ובין ההלכה כי הנשבע שלא יעבור על איסור, אין תוקף לשבועתו.
אחד ההסברים לדין "אין איסור חל על איסור" הוא שאף כי אין מניעה עקרונית ששני איסורים ידורו בכפיפה אחת בחפץ אחד (מלבד, אולי, לשיטות החריגות שאין שני איסורים חלים באותו חפץ אפילו בבת אחת, ראה יבמות לג ע"ב), מכל מקום איסורי התורה באים לאסור עלינו דברים מותרים, ולא מה שכבר אסור, ועל כן מאורע שאינו מחדש איסור, אין לו משמעות ותוקף של מאורע אוסר. ואולם, אם אותו מאורע מחדש איסור על חתיכות אחרות – קרי: איסור כולל – נמצא שיש לו תוקף איסורי, ועל כן הוא יכול להביא איסור גם על חתיכה שאסורה זה מכבר.
כעת עלינו להבין מדוע אין תוקף לשבועה שלא לעשות איסור. ניתן היה להבין שאין זה אלא פרט אחד מני רבים בדין "אין איסור חל על איסור". אלא שיש כמה ראיות כנגד הבנה זו. חכמים ייחדו לדין זה מונח אחר – "מושבע ועומד מהר סיני" – וחלותו נרחבת יותר: דין "מושבע ועומד" איננו מוגבל לשבועה שלא לעשות איסור, והוא חל גם על שבועה לקיים מצוה. מכל זאת עולה שזהו דין מיוחד בשבועה: כשם שאין לאדם כוח להישבע לעבור על איסור תורה, משום שכוח השבועה כבר נוצל בהיותו מושבע ועומד לקיים את דברי התורה, כך אין משמעות לשבועה שלא לעבור על איסורי תורה; לטוב ולרע, כוח השבועה איננו בידו בעניין זה.
יתכן שניתן להבהיר את ההבדל שבין דין "אין איסור חל על איסור" לדין "מושבע ועומד" לאור פסק הש"ך ביורה דעה סימן רל"ח ס"ק ה. הש"ך דן שם באדם שנשבע שלא יאכל נבלות וטרפות, ולאחר מכן חלה ונסתכן, ונצטרך לאכול נבלות וטרפות. במצב זה איסורי נבלה וטרפה מותרים אצלו מחמת פיקוח נפש; אך האם עליו להישאל על שבועתו כדי שלא לעבור עליה? הש"ך פסק שאין צריך לישאל על שבועתו, משום שלא היה לה תוקף (וראה באריכות בתשובות אבני מילואים סימנים י"ב–ט"ו). דין זה עשוי להורות על הבדל יסודי בין "אין איסור חל על איסור" ל"מושבע ועומד". דין "אין איסור חל על איסור" אמנם מונע מן האיסור השני לחול, אך הגורם שביסודו עודנו תקף, ומסתבר שאם מסיבה כלשהי יסתלק האיסור הראשון – האיסור השני יחול. בדין "מושבע ועומד", לעומת זאת, הש"ך פוסק שגם אם נסתלק איסור התורה מן החפץ, אין הנשבע צריך להישאל על שבועתו. וכל כך למה? מפני מה שהסברנו למעלה: דין "מושבע ועומד" שולל מן הנשבע את הכוח והסמכות בנושא זה, ועל כן אין לשבועתו שום תוקף.
אם נקבל הבחנה זו, יובן חילוקו של ריש לקיש כמין חומר. כאשר האיסור השני הוא איסור תורה – דהיינו "איסור הבא מאליו" – מה שמונע ממנו לחול הוא שאין למאורע גדר של מאורע אוסר; לכן אם אסר המאורע חתיכות אחרות, נמצא שיש לו תוקף איסורי, ואין מניעה שיחיל איסור גם על חתיכה שכבר אסורה. כשהאיסור השני הוא איסור שבועה – "איסור הבא על ידי עצמו" – יסוד המניעה שונה: לנשבע אין כוח וסמכות בדבר זה, ותחולת השבועה על חתיכות שהיו מותרות קודם לכן אינה נותנת לו כוח וסמכות כלפי אותה חתיכה שעליה הוא מושבע ועומד זה מכבר.
והנה, בעמוד ב מצוטטת משנה ממסכת כריתות המחייבת את האוכל חלב של קודשים גם מצד ההקדש. הראשונים הקשו מכאן על ריש לקיש: הרי הקדש הוא איסור שהאדם מחיל – "איסור הבא על ידי עצמו" – ואף על פי כן הוא חל על איסור חלב מדין איסור כולל!
התוספות בסוגייתנו (כד ע"א, ד"ה באיסור) מתרצים: "דהכא באיסור הבא מעצמו על עצמו קאמר דלא אמרינן, אבל מוקדשין, שאסורין על כל העולם, אמרינן". ונראה שהבחנתם בין איסור הבא מעצמו על עצמו לבין איסור הבא מעצמו על אחרים מבוססת על ההסבר שהעלינו. החילוק של ריש לקיש איננו חילוק בין סוגים שונים של איסור, אלא חילוק בין מניעות שונות לתחולתו של איסור חדש – "אין איסור חל על איסור" לעומת "מושבע ועומד מהר סיני". אמנם הקדש חל על ידי דיבורו של אדם, אך דין "מושבע ועומד" איננו שייך בו; ההקדשה היא כוח שנתנה התורה לאדם להעביר חפץ לרשות גבוה, אך האיסורים הנגזרים ממעבר זה הם איסורי תורה לכל דבר, והראיה – שהם חלים על כל העולם. [ועיין בהמשך דברי התוספות, שהסבירו מדוע אין זה דומה להבחנה בעמוד ב בין איסור הבא על ידי עצמו לאיסור הבא מאליו.]
אמנם הרמב"ן (בתירוצו הראשון) לא קיבל את הבחנתם של התוספות בין הקדש לשבועה, וצריך עיון. לדבריו, החילוק בין המקרה שריש לקיש דן בו לבין דין הקדש שבמשנה בכריתות הוא חילוק בין איסור כולל לאיסור מוסיף: ההקדשה מחדשת איסורים נוספים בחתיכת החלב עצמה, ועל כן חל בה גם איסור אכילה. נראה שחילוק זה, כוחו יפה גם לדין "מושבע ועומד" כפי שנתבאר כאן: כאשר השבועה מוסיפה איסורים לא רק בחתיכות אחרות, אלא גם בחתיכה שאסורה זה מכבר, נמצא שיש לנשבע כוח שבועה כלפי אותה חתיכה, ועל כן האיסור חל.
עסקנו עד כה בביאור שיטת ריש לקיש. רב, שמואל ורבי יוחנן חלקו עליו, וסברו שאיסור כולל תקף גם כאשר האיסור השני הוא איסור שבועה. מה סברתם? יתכן שחלקו על עצם ההבחנה בין "אין איסור חל על איסור" ל"מושבע ועומד" (ודלא כש"ך). ברם, נראה יותר שאף הם מקבלים הבחנה זו (שיש לה, כאמור, כמה וכמה ראיות), אלא שהם סבורים כי יש בכוחו של איסור כולל להתגבר גם על המכשול של "מושבע ועומד": מכיוון שיש לנשבע כוח לעשות את מעשה ההפלאה המדובר, עקב תחולתו על חתיכות אחרות, יש לשבועתו תוקף גם כלפי החתיכה האסורה. לפי זה יובן כיצד דין כולל מאפשר להישבע אפילו כנגד ציוויי התורה, כמבואר בירושלמי בפרקין ה"ד, שהנשבע שלא יאכל מצה אסור אף בליל פסח; לפי תפיסה זו, דין כולל איננו מוגבל למצבי "אין איסור חל על איסור", ובכוחו להעניק תוקף לשבועה שהיתה נטולת כל תוקף בלעדיו.