שבועות | דף כו | הפלאה
הגמרא בסוגייתנו אומרת שחלות שבועה מותנית בדיבור, ואילו בתרומה וקודשים די במחשבת הלב. מה טעם החילוק?
אתמול ראינו שאפשר להבין את איסור השבועה בשתי דרכים: חילול הדיבור או עבירה על איסור שחידש הנשבע על עצמו. לדוגמה, הנשבע שלא יאכל לחם – אפשר לומר שאל לו לאכול לחם לפי שאם יאכל נמצא ששיקר בשבועתו, ואפשר לומר שאל לו לאכול לחם מכיוון שבשבועתו חידש על עצמו איסור אכילת לחם.
אם נאמר שהאיסור הוא בחילול הדיבור, החילוק בין שבועה ובין תרומה וקודשים פשוט. לפי הבנה זו, הדיבור נצרך בשבועה כשם שהפירות נצרכים בתרומה – הוא החפץ שהאיסור חל עליו. אם כן, בעיקרון אין הבדל בין תרומה וקודשים לשבועה, ולא נצרך דיבור בשבועה אלא כדי שייווצר האיסור לחללו בדבר שקר.
לעומת זאת, אם נבין כי השבועה מחדשת איסור על האדם, יעמוד בפנינו קושי: מדוע אי אפשר לעשות זאת במחשבה גרידתא, כשם שאפשר להחיל חלות תרומה וקודשים במחשבה גרידתא? ואכן נראה שלפי הבנה זו יש הפרש גדול בין שבועה ובין תרומה וקודשים. הן הרמת תרומה הן הקדשת קודשים, יש מקום לטעון שאינן יצירת דבר חדש אלא רק מימוש מציאות קיימת. אשר לתרומה, יש מהראשונים שסברו שטבל אינו אלא תערובת של חולין ותרומה, והפרשת התרומה רק מפרישה ומבדילה את התרומה מהחולין. טענה דומה תיתכן גם ביחס הקדש. הירושלמי (קידושין א, ו) מסביר שהקדש אינו צריך למעשה קניין כי "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כד, א), זאת אומרת: במישור בסיסי ביותר, כל החפצים בעולם שייכים לקב"ה, וההקדשה אינה אלא הפקעה של בעלות האדם (הקיימת ברובד שני, על גבי השייכות הבסיסית של כל העולם לקב"ה). אמור מעתה: בתרומה ובהקדש אין צורך באמירה בפה מכיוון שאינם יצירה חדשה, ואילו בשבועה נוצר איסור חדש, ולשם כך דרוש דיבור.
ובכן, הצענו שתי הבנות לכך שחלוּת השבועה תלויה בדיבור, שלא כחלות הקדש ותרומה. לפי ההבנה הראשונה, עקרונית דין שבועה כדין תרומה והקדש, והדיבור דרוש כדי ליצור את האיסור בפועל. ההבנה השנייה מבחינה הבחנה עקרונית בין התחומים: שבועה היא יצירת דבר חדש, ועל כן זקוקה לדיבור, ואילו תרומה והקדשה אינן אלא גילוי של דבר קיים, ועל כן אפשר לעשותן במחשבה.
נפקא מינה בין ההבנות הללו עשויה להיות ביחס לספקם של בעלי התוספות (ד"ה גמר). התוספות הבינו שהגומר בליבו להוציא מפיו 'פת חיטים' והוציא 'פת' סתם אסור בפת חיטים בלבד, אלא שהתלבטו מה טעם הדבר: האם מפני שהולכים אחר מחשבת הלב ולא אחר הדיבור, או שמא מפני ש'פת' סתם פירושה בדרך כלל פת חיטים? והנה אם נאמר ששבועה שווה עקרונית להקדש ותרומה, והדיבור אינו נצרך אלא כחפצא של האיסור, יש לומר שהולכים אחר מחשבת הלב כל עוד היא עשויה להתאים לדיבור שנאמר, כצד הראשון בספקם של בעלי התוספות; אך אם שבועה זקוקה לדיבור כדי ליצור את האיסור, הרי שהדיבור הוא שיוצר את האיסור, ואחריו נלך.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)