שבועות דף כ – התפסה בשבועה והתפסה בנדר

נחלקו אביי ורבא אם ניתן להתפיס בשבועה. התוספות (כ ע"ב, ד"ה אלא) מעירים כי אף שרבא סובר שלא ניתן להתפיס בשבועה, הוא חייב להסכים שהתפסה בנדר קיימת, כמפורש במשנת נזיר ובמשנת נדרים. מה הסברה לחלק בין שבועות ונדרים לעניין התפסה?

הגמרא ריש מסכת נדרים (ב ע"א) מחלקת חילוק יסודי בין נדרים ושבועות:

נדר הוא חלות בחפץ שנודרים ממנו, כשם שהקדש הוא חלות בחפץ המוקדש. שבועה, לעומת זאת, אינה חלה בחפץ, כי אם באדם: האדם אוסר את עצמו בחפץ. בלשון הלמדנית המקובלת כיום, נדר הוא איסור חפצא, ושבועה – איסור גברא.

מעתה יובן היטב חילוקו של רבא בדין התפסה. התפסה משמעה השוואת דינו של חפץ לדינו של חפץ אחר: כיכר זו – כזו. השוואה זו שייכת כשיש חלות בחפץ, אך לא כשהחלות היא באדם, ועל כן טוען רבא שהיא מועילה בנדרים, אך לא בשבועות.

האם אביי חולק על טענתה היסודית של הגמרא הנזכרת בנדרים, ולדעתו שבועה אף היא איסור חפצא? מסתבר שגם אביי מודה ששבועה היא איסור גברא, והוא חלוק על רבא בהבנת התפסה בשבועה. לדעתו, התפסה בשבועה אינה השוואת חפץ לחברו, כמו התפסה בנדר, כי אם היתפסות במעשה השבועה, קרי: הכללת איסורים נוספים בתוך השבועה המקורית. וכן מדויק בלשון הגמרא, התולה דין התפסה בשבועה בשאלה אם המתפיס בשבועה הוא "כמוציא שבועה מפיו".