שבועות דף לט – שיעור הטענה והכפירה בשבועת מודה במקצת

  • הרב ברוך וינטרוב
"שבועת הדיינין – הטענה שתי כסף וההודאה בשוה פרוטה" (משנה לח ע"ב).
"אמר רב: כפירת טענה שתי כסף; ושמואל אמר: טענה עצמה שתי כסף, אפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה – חייב" (גמרא לט ע"ב).
מסתבר שמחלוקת האמוראים תלויה ביסוד שבועת מודה במקצת. בדף מב ע"ב נלמד אי"ה את דברי רבה:
"אמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי דליכפריה, והאי דלא כפריה – משום דאינו מעיז פניו בפני בעל חובו; ובכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי ליה – אישתמוטי הוא דקא משתמיט מיניה, סבר: עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה; ורחמנא אמר: רמי שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה".
[תרגום חופשי: אמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה יישבע? חזקה אין אדם מעז פניו בפני בעל חובו. לכן אף על פי שהיה רוצה לכפור בכול, לא כפר, שאינו מעז פניו. מצד שני, גם לא רצה להודות בכול, מכיוון שהוא מבקש להשתמט מתשלום החוב עד שישיג את הכסף לפירעון כל ההלוואה. על כן הטילה עליו התורה שבועה, כדי שיודה בכול.]
על פי פשט דבריו של רבה, חיוב שבועת מודה במקצת נובע מההודאה: כשאדם כופר בכל, ברור לנו שאין חוב, שאם לא כן, חזקה שלא היה הלווה מעז פניו בפני המַלווה; ההודאה היא שמלמדת אותנו שהכפירה אינה אמתית.
אמנם התוספות בכתובות (יח ע"א, ד"ה מפני מה אמרה תורה) טוענים שלא בא רבה אלא לבאר מדוע אין מודה במקצת נפטר משבועה במיגו שיכול לכפור הכול. אם כן, מה יסודו של חיוב השבועה? התוספות מסבירים שמכיוון שהתחייב הלווה לשלם ממון, יש כאן "כעין גלגול", ומשביעים אותו על הסכום שהוא כופר בו. אך כאשר הנתבע כופר בכל, הריהו מסתלק לגמרי מן הדיון, ואי אפשר לחייבו שבועה.
בין שני ההסברים יש שוני גדול במה שנוגע למחייב השבועה. על פי ההסבר הראשון, אנו מחייבים שבועה מכיוון שאנו חושבים שהכפירה אינה אמתית. על פי ההסבר השני, חיוב השבועה אינו משום שאיננו מאמינים לנתבע, אלא מעצם טענתו של התובע; לטענת התובע יש כוח לחייב שבועה, אם אין הנתבע מצליח להסתלק הימנה על ידי כפירה גמורה. על פי הבנה זו, מרגע שיש קשר בין התובע לנתבע, יכול התובע לחייב את הנתבע שבועה.
על פי זה תתבאר גם מחלוקת רב ושמואל. לדעת רב, שבועת מודה במקצת היא משום שרגליים לדבר: אנו חוששים שבאמת הנתבע חייב את מלוא הסכום, והוא כופר במקצתו על מנת להשתמט מתשלום; כדי שנניח כן, צריך הנתבע לכפור בסכום חשוב, שעשויה לצמוח לו תועלת מדחיית תשלומו. שמואל, לעומתו, סבור שעצם טענתו של התובע היא שמחייבת שבועה, ובלבד שהנתבע לא הסתלק ממנה לגמרי בכפירה גמורה; לפיכך די שיתבע התובע סכום בעל חשיבות, ואין צורך שגם הכפירה תהיה בסכום חשוב.
מחר נעמוד בע"ה על נפקא-מינה נוספת לחקירה זו.
להיבטים אחרים בשאלת חיובו של מודה במקצת ראה הדף היומיומי למסכת בבא מציעא דף ג, דף ד ודף ה.